נושאים חמים

מכוכב לכוכבית: הפועל ירושלים ממשיכה לא לנצל את סטודמאייר

העונה מתקרבת לסיומה, אבל הפועל ירושלים עדיין לא מצאה דרך להפעיל את אמארה, בטח לא מול קבוצה מתואמת וקשוחה כמו ולנסיה. בלוג חצי הגמר על המספרים שלא מחמיאים לפיאניג'אני ועל השיעור שהכדורסל הישראלי כולו צריך ללמוד מהספרדים

באדיבות ערוץ 20

היום זה נראה כמו היסטוריה רחוקה, אבל לפני קצת פחות משבע שנים הקריירות של ליאור אליהו ופרננדו סן אמטריו היו פחות או יותר באותה נקודה. ב-15 ביוני 2010 הם היו שותפים לאחד מרגעי השיא בקריירות שלהם, כשהצעידו את קאחה לבוראל לניצחון על ברצלונה במשחק 3 בסדרת גמר הפלייאוף בספרד: אליהו, אז בן 24, כיכב בזמנו עם 18 נקודות וסלים גדולים ברבע האחרון; סן אמטריו, לו מלאו אז בקושי 25, היה אחראי לסל הניצחון בשניית הסיום, שנתן את האות לחגיגות. העתיד של שניהם נראה ורוד ומבטיח.

שבע שנים, וכמה השתנה. סן אמטריו בן 33, ורק משתבח עם השנים. את ויטוריה הוא עזב ב-2015 אחרי שבע שנים מוצלחות, בהן הספיק להיבחר לחמישיית העונה ביורוליג ב-2011 ול-MVP של הליגה הספרדית באותה שנה. מאז הוא בוולנסיה, וכמו לכל אורך הקריירה, הוא מוצא דרכים שונות ומשונות לתרום, משתכלל ומרחיב את הרפרטואר. ובקצה השני של הסקאלה נמצא ליאור אליהו: זה שדועך ככל שהשנים חולפות; זה שכבר מזמן התפשר על הגויאבה כעל כלי הנשק העיקרי (היחיד?) שלו; זה שמאז המשחק המפורסם ההוא מול ברצלונה עשה הכל חוץ מלממש את הפוטנציאל.

ההיסטוריה מלמדת שלאליהו לא יכולה להיות כמעט שום חשיבות במעמדים מהסוג הזה. בדיקה פשוטה של התפוקה שלו במשחקים בשלבים מתקדמים באירופה (קרי: החל משמינית הגמר של מפעל אירופי כלשהו, יורוליג או יורוקאפ), מצביעה על כך שמאמניו השתמשו בו במשורה גם אם הביעו בו אמון מוחלט בשלבים מוקדמים יותר בעונה. הריטואל הזה חזר על עצמו מדי שנה: ב-2007 הוא ירד מממוצע של 10.8 נקודות ב-21.8 דקות בשלב הבתים ובטופ 16 ל-5.7 נקודות ב-13 דקות בהצלבה; בשנה שלאחר מכן שוב הגיע עם מכבי תל אביב להצלבה, והפעם קיבל תפקיד מינימלי ביותר עם שתי נקודות ב-3.5 דקות למשחק (לעומת 3.8 ב-10 דקות בשאר העונה). וסתם כדי לא להלאות ביותר מדי מספרים, הנה השורה התחתונה: לאורך כל שנות הקריירה, אליהו מקבל במשחקים קריטיים באירופה (להלן שמינית גמר ואילך) פחות מ-10 דקות וקולע קצת יותר מ-4 נקודות בממוצע.

עוד בנושא

הפועל ירושלים בפיגור 1:0 מול ולנסיה אחרי תבוסה 83:68 בספרד
אוהדי ירושלים הוצאו מהאולם: "שוטרים הרביצו לנו עם אלות"

פרננדו סאן אמטריו ולנסיה (ברני ארדוב)
ההפך הגמור מליאור אליהו. סן אמטריו (צילום: ברני ארדוב)

אבל אליהו הוא לא הבעיה, אלא רק הסימפטום. אם יש משהו שהקמפיין האירופי המכובד של הפועל ירושלים העונה מבליט, זו העובדה שהכדורסלן הישראלי פשוט לא בנוי להתמודד ברמות הללו. תסתכלו על ההקפאה של ליאור אליהו אל מול ההצגה של פרננדו סן אמטריו, ותראו את החוליים של הכדורסל הישראלי. תסתכלו על ולנסיה, ותבינו כמה גדול הבור אצלנו.

את המשחק אתמול ניצח לוולנסיה הרכב כמעט כל-ספרדי, שכלל את רפא מרטינס, ז'ואן סאסטרה, פרננדו סאן אמטריו, פייר אוריולה ועלה התאנה האמריקאי לוק סיקמה (שגם הוא, אגב, מועמד לקבל אזרחות ספרדית), שהוביל את הבריחה ברבע הרביעי. אף אחד מארבעת הספרדים הללו לא סומן במרקר בצעירותו, וחלקם אפילו לא עברו בנבחרות הצעירות של ספרד. לו היו מחזירים את כולם לגיל 19 ומפגישים אותם עם ליאור אליהו, יותם הלפרין ואפילו בר טימור, סביר להניח שיחסי הכוחות היו נוטים לטובת הישראלים. אבל כל אחד מהבולדוגים של ולנסיה התפתח בנפרד לשחקן ראוי, ויחדיו הם נראים בדיוק כמו סיירת מטכ"ל שנבחרת ישראל הייתה רוצה להיות, אך היא כבר מזמן לא: הם לא מאוד מוכשרים, אבל מחפים בקשיחות. לא מאוד אתלטיים, אבל מפצים על כך עם חכמה. ובעיקר הם שומרים מאוד, מאוד חזק.

כבר שנים שהכדורסל הישראלי מתקשה להצמיח כישרונות גדולים. זו בעיה ידועה שדובר בה רבות. אבל לפני שמנסים לייצר את שחקן העל הבא, אולי ראוי להעיף מבט אל פס הייצור הספרדי וללמוד איך בונים נכון גם את אלה שלא נועדו לגדולות. כי בעולם שבו הסן אמטריואים והרפא מרטינסים עדיפים לעת זקנה על האליהואים וההלפרינים, ברור מי פיצח נוסחה ומי נמצא על סף פשיטת רגל.

יותם הלפרין שחקן הפועל ירושלים (ימין) עם אמארה סטודמאייר (ברני ארדוב)
שיעור לכל הכדורסל הישראלי. הלפרין (צילום: ברני ארדוב)

ולנסיה, כמו רוב הקבוצות הספרדיות שמתמודדות באירופה, בונה את עצמה קודם כל לליגה. זו גם הסיבה שגם האיש שלה על הקווים, פדרו מרטינס, דוגל ברוטציה רחבה מהסוג שנוח לנגח (או בשמה השני: הרוטציה על שם פאבלו לאסו). אבל האמת היא שבאינטנסיביות הגבוהה של הליגה הכי אגרסיבית באירופה, דקות מדודות, גם לשחקנים הכי טובים שלך, הן לפעמים סוג של הכרח. ולפעמים, בדיוק כמו המשחק אתמול, זה נותן יתרון עצום על יריבות אחרות. ההתפרקות של ירושלים ברבע האחרון נובעת בין היתר גם מכך שהיא לא רגילה לשחק בקצב ובאגרסיביות שכזו, בעוד ולנסיה, אפילו עם שלושת רבעי סגל, אוכלת קרבות כאלה לארוחת הבוקר.

לעומת זאת, שאלת הרוטציה של סימונה פיאניג'אני תמשיך להיות סוגיית מפתח בסדרה. במשחק אמש נראה היה שהוא מקצר את הרוטציה באופן קיצוני ואולי בעקיפין משאיר לאלה שכן שיחקו מעט מאוד חמצן ברבע האחרון. קשה להאשים אותו בחוסר האמון בישראלים, למשל, אבל האם לא היה מקום להוריד את ג'רום דייסון לספסל בדקות בהן כמעט חירב את ההתקפה? האם בר טימור לא מסוגל לתרום יותר מארבע דקות (מה גם שהוא מסתמן כמי שיכול ללחוץ את סם ואן רוסום, הרכז הטבעי הכשיר היחיד בוולנסיה)? האם אין מקום לדקות משותפות של אמארה סטודמאייר ושון ג'ונס, כדי להוריד מהעומס על טראוויס פיטרסון בעמדה 4?

קרטיס ג'רלס שחקן הפועל ירושלים (ימין) עם אבירם זליקוביץ' (קובי אליהו)
ירושלים חייבת למצוא דרך להפעיל אותו. ג'רלס (צילום: קובי אליהו)

אבל מלבד הרוטציה, נותרו עבור פיאניג'אני עוד כמה שאלות פתוחות. ולנסיה הגיעה לסדרה עם תוכנית משחק ברורה, וסימנה את המשולש ג'רלס-דייסון-סטודמאייר באופן מיוחד. לסטודמאייר היא חיכתה בכל פעם שקיבל את הכדור עם שמירה כפולה אגרסיבית, שהכריחה אותו למסור במקרה הטוב ולאבד במקרה הפחות טוב; ולג'רלס ודייסון היא המתינה עם יציאה אגרסיבית של השחקן הגבוה בפיק אנד רול, שמנעה מהם אופציות חדירה או מסירה;

החלק המדאיג עבור ירושלים: שתי ההחלטות הוצאו לפועל בצורה כמעט מושלמת וגרמו לאדומים לזנוח את התבנית ההתקפית המוכרת. החלק היותר מדאיג: ולנסיה לא המציאה את הגלגל ולא עשתה משהו שאף אחת לא ניסתה קודם. היא פשוט ביצעה את התוכנית ההגנתית בצורה מתואמת ועם עזרות מתוזמנות היטב, שהצליחו להשכיח את העובדה שאין לה שומרים אישיים מצטיינים בסגל. ירושלים נמצאת בבעיה מול הגנות מתואמות שכאלה, משום שגם בשלב כה מתקדם בעונה ההתקפה שלה עדיין שבלונית למדי ומסתמכת באופן בולט על יכולת אישית.

מלאכת ההפעלה של סטודמאייר מוסיפה להיות מפוקפקת. מי שאמור להיות ה-כוכב של ירושלים מוצא דרכים להגיע למספרים סבירים, אבל ההשפעה שלו על המשחק זניחה לחלוטין. אמש הוא זרק 8 זריקות בלבד מהשדה (שלוש בלבד במחצית השנייה) ולא הגיע לקו העונשין ולו פעם אחת, אבל אין בכך שום דבר חדש. בסך הכל, סטודמאייר רשם מספר זריקות דו ספרתי מהשדה פעמיים בלבד ביורוקאפ העונה, וגם אופן השימוש בו נראה שגוי מיסודו. גם הפעם הוא לא ניסה אפילו זריקה אחת מחצי מרחק, הטווח האהוב עליו (מוביל את היורוקאפ עם 58 אחוז מהטווח הזה), ממנו הוא זורק משום מה הכי מעט (1.3 זריקות בלבד בממוצע למשחק). אולי עכשיו, כשנראה שוולנסיה מצאה פיתרון טוב למדי עבור מצבי הפוסט-אפ שירושלים מסדרת עבורו, הגיע הזמן לשנות קונספציה.

אמארה סטודמאייר שחקן הפועל ירושלים (שני משמאל) עם ליאור אליהו, אור רון (אדריאן הרבשטיין)
הגיע הזמן לשינוי. סטודמאייר (צילום: אדריאן הרבשטיין)

האזינו לפרק חדש של "הפודיום": ב"ש-בית"ר, ונבחרי העונה הסדירה