בווידאו: הפרק האחרון של 'עמה יעמיק'
בערב בישרה לי קרן בשורה משמחת. בנסיבות רגילות, אפילו משמחת מאוד.
"מאיה ומוטי חוגגים עשרים שנות נישואים. מאיה טילפנה. היא הזמינה סוף?שבוע במדריד, שומרים לה מקומות לארבעתנו עד מחר. אנחנו אמורים להודיע עד אז אם אנחנו באים איתם".
"מתי זה?" שאלתי, מנסה לגייס התלהבות לקולי.
"שישי הקרוב, דיל של הרגע האחרון. אמרתי לה שברור שנצטרף, אלא אם יש לך טיול שאסנת לא יכולה להסתדר בו בלעדיך. יש כזה?"
"לא".
"נהדר. תמיד רציתי לבקר במדריד, ומזמן לא יצא לנו לבלות כמו שצריך עם אחותי ובעלה. אמא שלי תבוא אלינו לסוף?השבוע ותשמור על הילדים".
"מתי חוזרים?"
"שני בלילה".
"נחליט סופית מחר?" שאלתי.
"רוני, מה קורה?"
"יום לא טוב בעבודה, כמה משפחות ביטלו השתתפות בטיול פסח".
"אל תדאג, יש זמן עד פסח. יש עוד משהו?" קרן לא ויתרה. "אני לא יודע," התחמקתי.
"אל תגיד לי שזה קשור לקבוצה. מאיה שאלה אם לא תהיה לך בעיה להפסיד משחק, ועניתי לה שלא תדאג, ועכשיו אני כבר לא ממש בטוחה בזה".
שתקתי.
"רוני? אני מבינה. לא ניסע. ואתה תישאר עם הקבוצה. רק מדי פעם כדאי שתסתכל על עצמך במראה!" קרן הלכה לחדר השינה וטרקה אחריה את הדלת.
עוד בנושא
כשהעיר היתה בטירוף: 100,000 איש בחגיגות בבאר שבע
הדרך לארץ המובטחת: כל הפרקים בסדרה 'עמה יעמיק'
קבלו את לקסיקון האליפות המלא של הפועל באר שבע
מה אני עושה? הרי אני רואה בעיניים פקוחות את התהום מתקרבת, ואני מתקדם צעד ועוד צעד ועוד צעד, עד הנפילה. ידעתי שאני לא בסדר, אבל איך יכולתי להתלהב מהנסיעה אם אפסיד בגללה את משחק העונה מול מכבי? ודווקא עכשיו, כשהפער הצטמק לנקודה אחת? זה משחק על אליפות, אני לא יכול להפסיד אותו.
ניסיתי לפתוח את הדלת. הידית לא נענתה לחיזוריי. מסתבר שקרן נעלה את הדלת. "קרן, אני מצטער," אמרתי מבעד לדלת. דממה.
"תפתחי רגע, תני לי להסביר", ניסיתי שוב.
ללא הועיל.
"אני הולך למושון. אחזור תוך שעה", הודעתי אחרי שניות ארוכות של שתיקה. הייתי חייב שמישהו יעזור לי "לסדר את הראש".
מושון ודנה חיכו לי בסלון ביתם. "בדיוק הרתחתי מים, קפה או תה?" שאלה דנה, ותהיתי אם קרן הספיקה לדבר איתה לפני שהגעתי.
"קפה, תודה", השבתי.
הקפה הגיע יחד עם עוגיות שדנה בדיוק אפתה. שתיתי ואכלתי קצת, והצגתי להם את הסיפור כולו בארבעה משפטים.
"אתה אידיוט!" הודיעה דנה בקול צלול, רם ובעיקר נטול היסוס. "לא סתם אידיוט, אידיוט גמור", הפך מושון את ההלקאה לקבוצתית. "וחוץ מזה, אם אתה נוסע, אפשר לתת את המנוי שלך ליריב השכן שלי," הוא הוסיף.
"זה בהחלט שיקול חשוב. שיכנעת אותי", אמרתי בפרצוף עגום.
"סליחה, כשהבחור מגיע למשחקים, אנחנו מנצחים. עוד ישלמו לך לנסוע ולתת לו את המנוי שלך".
"עזוב את השטויות של מושון", התערבה דנה. "יש לך אישה מדהימה, וכדאי שמדי פעם תראה לה שאתה לא שוכח את זה. וחוץ מזה, רק בזכות קרן יש לתאומים ולך מנוי השנה. הרי בלעדיה היית מתלבט עד עכשיו אם לעשות מנוי, וממילא לא היה לך כרטיס למשחק העונה..."
"את לגמרי צודקת, אבל גם את יודעת שהעונה הזאת מיוחדת. זה לא משחק שמפסידים", עשיתי ניסיון נואש אחרון.
"יהיו עוד משחקים," דנה לא ויתרה. "אתה יודע כמה קרן מקריבה בשבילך וכמה היא קשורה למאיה אחותה. אתה פגעת בה ואתה צריך לתקן. לך הביתה ותראה לה שאתה רוצה לבוא איתה, רוצה באמת. במשחק אנחנו נעודד גם בשבילך".
שבתי הביתה. קרן ישבה בסלון ולא ידעתי לומר אם עיניה אדומות מעייפות או מבכי.
שוחחנו, קרן ואני, עד אחת וחצי בלילה. אני מקווה שהצלחתי לגרום לה להאמין שנותרתי שפוי ושאפשר לאהוב גם את הקבוצה וגם אותה. סיכמנו שנוסעים עם מאיה ומוטי למדריד.
ביום שישי בבוקר טסנו. יום קודם ישבנו עם אסנת, שהמליצה לנו על מספר פינות חמד שלא מוכרות לרוב התיירים במדריד, כמו גם על שתי מסעדות מעולות. סגרתי עם אסנת שהיא תדריך טיול בגליל העליון שהוזמן לימים שני ושלישי, והיא הבטיחה לעדכן אותי אם יהיו עניינים שיצריכו טיפול דחוף. חוץ מזה דאגתי לכך שביום ראשון נועם יאסוף את התאומים למשחק. החולצות האדומות והצעיפים הונחו יפה בצד המיטות של השניים.
את המנוי הנוסף נתתי למושון, שאמר שכנראה ייתן אותו ליריב.
מחזור 28: הרבה יותר מכדורגל
משחק העונה מספר 3 נקבע ליום ראשון בערב.
גילי קיבל "רגילה" והבטיח שתהיה תצוגת עידוד "לא מהעולם הזה, גם אם ננצח וגם אם נפסיד חס וחלילה".
כשהוא הבין שאני טס ושכרטיס המנוי שלי פנוי, הוא קפץ מאושר. "הנסיעה הזו באה לנו מהשמיים. זה הפיצוי לגיא. לא הצלחתי להשיג לו כרטיס. אין כרטיסים למשחק. אבא, אתה לא יודע מה זה יעשה לו", הוא אמר למושון.
בזמן שמושון מילמל, "אבל כבר הבטחתי ליריב", אמרה דנה, "כל הכבוד בן. זו מצווה". ומושון אמר, "גם יריב יבין. תביא את גיא. ברור".
"חנויות ומשרדים סגרו כבר בצהריים ושמו שלטים 'היום משחק - פרנסה מחר'. אפילו אצלנו במפעל סיימנו שעה קודם", כתב לי מושון הודעה בווטסאפ, שעבד שעות נוספות כל אותו יום. בצהריים הרמנו טלפון לילדים. נעמה ואלון סיפרו לנו בהתרגשות על מאורעות היום. "לא תאמינו. בקושי למדנו כל היום. הילדים הכינו שלטי עידוד לקבוצה וכולם דיברו רק על המשחק, גם המורים. המורה להיסטוריה אמרה שבגלל המשחק לא יהיה שיעור על החומר הרגיל והיא תספר לנו על אירועי ספורט מההיסטוריה. היה מגניב!"
"נשמע שכל העיר בטירוף, ולחשוב שפעם האמנתי שזה שיגעון פרטי שלך", חיבקה אותי קרן.
בשעת המשחק בטוטו?טרנר אנחנו ישבנו במסעדה במדריד. מוטי, מאיה וקרן אכלו. אני רק שתיתי. "מהמתח, אני לא מסוגל לאכול", הסברתי למאיה.
הילדים דאגו לשמור אותנו מחוברים להתרחשויות במגרש באמצעות קבוצת הווטסאפ שלנו "משפחה שכזו".
"יש כאן רעש אדיר. האצטדיון כולו רועד"
"הרבה אוהדי מכבי?"
"כן. הם מרעישים חזק בצפוני, אבל העידוד שלנו מעלים אותם. גילי והחברים שלו פרשו דגל עם הדמות של יעקב טרנר על כל היציע הדרומי, זה מדהים", כתב אלון.
"המשחק מתחיל עוד דקה. אנחנו שרים 'והעיקר לא לפחד כלל'. אני כל כך מתרגשת!" כתבה נעמה.
חמש דקות עברו ואז הגיע עוד מסרון: "כמעט גול של ברדה. פתחנו טוב!" כתב אלון.
ואז הגיעה דקה 10 והביאה איתה שני מסרונים מנעמה.
"מכבי מובילים" היא כתבה, וכעבור כמה שניות פירטה: "שוב מכבי עושים לנו את זה. כדור קרן קצר וחד, גרסיה בנגיחה אחורית, אחת-אפס לטובתם. אלון בוכה"
שתקתי.
קרן הציצה מעל ראשי, קראה ומילמלה, "אני לא מאמינה..." "שוב מכבי עושה לכם את זה?" שאל מוטי. לא היה דרוש מענה. אחרי חמש דקות שלחה קרן ווטסאפ לדנה: "אלון נרגע?" ונענתה בסמיילי מחייך עם דמעה בצד העין.
בדקה ה-24 קיבלתי מסרון מנעמה, אבל לפני שהספקתי לקרוא אותו חטפה ממני קרן את המכשיר.
היא לגמרי בעניין, חשבתי לעצמי, ממש ברגע שאשתי צעקה, "יש!"
קרן צועקת? במסעדה במדריד? ועוד בגלל כדורגל? זה ערב שלא יישכח.
"הבקענו?" שאלתי, מנסה לנשום.
"כנראה. נעמה כתבה רק את המילה 'יש!' זה נשמע טוב". בדיוק אז הגיע מסרון גם מאלון. "הוא כותב 'הובאן!' אמרה קרן. מה זה, כתב חידה? קשה להם לכתוב יותר ממילה אחת?"
"אובידיו הובאן הוא הזר הרומני המצוין שלנו. הלוואי שהוא השווה. תשאלי אותם."
קרן כתבה "1:1?" ושלחה.
אני מזמן לא נושם.
הגיעה הודעה וקרן חייכה ואמרה לי, "השווינו!"
היא לגמרי בעניין, חשבתי לעצמי. היינו צריכים לנסוע עד מדריד כדי שהיא תבין שבכדורגל יש הרבה יותר מכדורגל.
עוד הודעה הגיעה, הפעם מנועם. לקחתי את המכשיר וקראתי: "בוזגלו נתן להובאן כדור נהדר, הקפצת כדור שהעמידה אותו על קו ה-16. הובאן נכנס לרחבה, שם גוף כדי שגרסייה לא יקדים אותו, נתן לכדור לקפוץ פעמיים, וכמו חלוץ אמיתי נתן בעיטת פס קטנה, אלכסונית, משמאל לימין עם רגל שמאל. הכדור התגלגל, ועד שהוא נכנס עברה השנייה הארוכה ביותר בחיים שלי".
"אני יכול לדמיין את הגול הזה," אמרתי. "כשהייתי משחק, הבקעתי המון שערים כאלה, עם הטעיה שמאלה ובעיטה ימינה. איזה כיף, הובאן הגיע למשחק".
"שער של הובאן זה די נדיר, לא?" התעניין מוטי.
"לא לגמרי, הוא משחק גם קשר נסוג וגם קשר קדמי כשצריך", אמרתי. "לפעמים אפילו מציבים אותו כבלם שלישי. בשנה שעברה, כשהוא הגיע, גם אלישע וגם ברדה דיברו על השדרוג שהוא ואוגו הביאו למרכז השדה. שמע מה ברדה אמר עליו: 'הוא מאזן הכול. הוא נמצא בכל מקום כדי לסדר את ההגנה, הקישור וההתקפה. זה שחקן מסוג אחר'".
"טוב, כנראה לא במקרה הוא משחק בנבחרת רומניה", הפתיע מוטי בידע עדכני.
"אתם יודעים שכדורגל זה לא השטח שלי, אבל אני חושבת שהוא מצליח בגלל דברים אחרים לגמרי," הפתיעה שוב קרן.
"כן? נשמע", אמרנו.
"אתה יודע איזו אהבה הוא ואשתו מקבלים בעיר?"
"מאיפה את יודעת מה קורה עם אשתו?" שאלתי.
"הבן שלו לומד בכיתה עם הנכד של בנצי בלומנפלד, האוהד הוותיק", אמרה קרן. "המורה היא חברה טובה שלי. היא סיפרה לי שבכל יום שישי מזמינים את המשפחה לארוחת שבת, ושלבן שלהם יש המון חברים הוא משחק בקבוצת הילדים של המועדון. ואת אלינה, אשתו של הובאן, מחבקים בכל מקום. היא מאוהבת בעיר ולא רוצה לעזוב. כשאנשים חשים אהובים הם מתחילים לפרוח".
נראה שקרן צדקה. בהמשך העונה יקבל הובאן הצעה כספית גבוהה מקבוצה מאחת מנסיכויות המפרץ, אך יסרב להצעה ויאריך את החתימה בבאר שבע לעונה נוספת, הרבה בזכות האהבה שהמשפחה מקבלת בעיר, שתביא את אשתו להטיל וטו על ההצעה מהנסיכות. הובאן גם יהיה השחקן היחיד שמשחק בליגה הישראלית שישתתף ביורו 2016, כשישחק שם במדי נבחרת רומניה.
במשחק לא נכבשו עוד שערים.