ימים טובים עוברים על הכדורסל הישראלי, אותו כדורסל שאנשים רעים מתייחסים אליו כאל שלולית ותו לא. בפרק זמן של כשבוע וחצי זכינו, כצופים, למספר חוויות מלאות ברגש ורוויות בתשוקה. החל ממשחק הליגה בארנה בין ירושלים למכבי תל אביב, דרך ערב חצאי הגמר, או ליתר דיוק בקרב בין ירושלים לבין חולוניה ועד לגמר הגביע ששוחק אמש, קיבלנו במנות גדושות כדורסל מתעמת, קשוח ופיזי כזה שמוכר לנו בדרך כלל רק מליגות אחרות ביבשת. וכדורסל כזה, שאמנם רחוק מלהוות מופת של טיקי טאקה או טוטאל באסקטבול, הוא בדיוק זה שמייצר הזדהות. בפרק זמן זה, אגב, גם נחשפנו להדלפות לפיהן יתכן שסופה של מנהלת הליגה במתכונתה הנוכחית, הרעה והמזיקה קרב ובא, כך שהכל משתלב לכדי אופטימיות אחת גדולה (ורגעית).
יש מכנה משותף די בולט בין גמר הגביע לבין המפגש הקודם בין שתי הקבוצות העשירות של הכדורסל הישראלי. בדומה להתמודדות הקודמת, הפסידה הקבוצה שידה היתה על העליונה עד לחלק האחרון של הרבע השלישי. בשבוע שעבר היתה זו מכבי שהובילה עד לשתי הדקות האחרונות של רבע מספר שלוש. אמש היתה זו ירושלים שהיתה דומיננטית יותר, עד לג'אמפר היפה של גל מקל שהעלה את מכבי ליתרון במצב דומה של השעון.
עוד בנושא:
מכבי תל אביב ניצחה 68:82 את ירושלים בארנה וזכתה בגביע
סימונה פיאניג'אני: "היה ברור לאיזו קבוצה יש יותר אנרגיות"
שחקני מכבי תל אביב עקצו את סטודמאייר, צפו בחגיגות הצהובות
במשחק כל כך טעון רגשית שבו למאמנים יש כל כך מעט שליטה על מהלכי ההתקפה, אפשר לסמן שלושה מהלכים משני מומנטום שייצרו לשחקנים בצהוב (על הפרקט ועל הספסל) את הרוח הגבית שדחפה אותם קדימה. בשלושתם, אגב, מעורב דווין סמית'. במצב 48:51 לירושלים, ניצלה הקבוצה המקומית עבירה טכנית טיפשית של ויקטור ראד כדי לייצר נקודה אחת בלבד ובכך פספסה הזדמנות פז להגדיל היתרון לאזור נוח יותר של שמונה-תשע. במקביל, גרמה העבירה של הפורוורד לחזרתו לפרקט של דווין סמית'; המהלך השני - התקפה שהחלה עם 2:45 על השעון (במצב של 50:56 לזכות לירושלים) ועברה דרך שתי החטאות לשלוש נקודות של אוחיון ופניני, חוסר ריכוז של ירושלים בריבאונד ההגנה ועד לשלשה גדולה של אותו סמית' שצמצמה לשלוש נקודות הפרש; השלישי עוד שלשה ענקית של סמית' עם הבאזר של הרבע השלישי, שמשום מקום העלה את מכבי לפלוס ארבע והשלימה ריצת 6:14 צהוב החל מהרגע ש-6 צהוב חזר לעניינים.
על עונת הכדורסל הנוראית של מכבי תל אביב ליהגנו כאן ללא הפסקה. ביקרנו, השמצנו, קנטרנו ולעגנו פעמיים בשבוע. אי אפשר היה להתעלם מהסבל על פניהם של כל הנוגעים בדבר העונה, משחק אחר משחק ושבוע אחר שבוע. אי אפשר היה להתעלם גם מהתשוקה שבערה שם אמש לייצר, ולו לערב אחד ויחיד, רגע מזוקק של אושר. ואי אפשר היה להתעלם מאותו אושר שפרץ וזלג אל הפרקט כשהצליחו להוכיח שם, גם אם לערב אחד ויחיד, שגם במכבי תל אביב הנוכחית יש שחקנים ואנשים שנמאס להם להיות שק חבטות. יש שיקראו לזה רוח המועדון. במצב הנוכחי של המועדון ובמצבה הנוכחי של אותה רוח, כלל לא בטוח שזו התשובה.
עזבו מועדון אתמול ניצחה את המשחק התשוקה של השחקנים.
לא מעט שחקנים ממחזיקת הגביע הטריה זכאים לקרדיט גדול על הופעה מחויבת ומרגשת כשמונח תואר על הכף. דווין סמית', למי שהספיק לשכוח, לא באמת אמור היה להיות שם. החל מהקיץ האחרון, כאשר מכבי שלחה נציגים על מנת לבחון את מצב ההלחמה של הברך ועד לסוף השבוע האחרון, כאשר מכבי כבר החליטה שהאיש שירשם לשבוע הגביע יהיה קווינסי מילר (ולא סמית'), האמינו שם שהאיש שעדיין שם רק בגלל חוזה ללא אופציית יציאה איננו חלק מהפתרון. והיו להם לא מעט סיבות לחשוב כך. סמית' בגרסת העונה האחרונה התגלה לא אחת כעול מקצועי על הקבוצה. בין אם הדבר נובע מקשיי התמודדות של השחקן למצב בו משחק הוא משחק אחד בלבד בשבוע, בין אם לאור מצבו הגופני ובין אם מסיבה אחרת, סמית' בגרסתו החלודה הנוכחית ייצר יותר חורים הגנתיים מאשר מהלכים חיוביים. אתמול ראו אצלו משהו שונה בעיניים וזה התחיל כבר ברגע המנהיגות הקולנית והלא לגמרי מוכרת שלו מול השחקנים שניה לפני שהמשחק החל.
גל מקל, למי שהספיק לשכוח, כבר הוכתר כהחתמה שהרסה את מכבי. גם על ידי מבקרים למיניהם וגם ובמיוחד על ידי האנשים מתוך המערכת (רמז אלו שלא רצו אותו שם). מאמן מספר 2 כבר הפך אותו לבלתי רלוונטי ודחק אותו החוצה. גם שם, אפשר היה להבין חלק מהרציונל, שהרי השילוב של מקל ואוחיון בעמדה מספר 1 נראה, גם היום, כבעייתי ביותר ביורוליג. מצד שני, פה זה לא אירופה. לא יודע בכמה תארים זכה בקריירה שלו מאמן מספר 2, אבל גל מקל הוא בדיוק השחקן שמגיע לערב של גמר וחוזר עם גביע. או צלחת. הוא עשה את זה עם גליל/גלבוע, הוא עשה את זה עם מכבי חיפה והוא עשה את זה אתמול. ועד שלא יוחתם רכז בכיר במכבי, גל מקל צריך וחייב להיות הפליימייקר המוביל.
סמית' ומקל, שמצאו עצמם באופן בלתי מתוכנן באותו ההרכב ביחד עם יוגב אוחיון, די.ג'יי סילי וקולטון אייברסון, יצרו חמישייה קשוחה ונטולת קפריזות, שהריצה את מכבי עד ליתרון 61:71 ולנוקאאוט. כאן המקום לתת קרדיט לאיינארס בגאצקיס המושמץ. קשה להצביע על תכנית משחק סדורה שהצליחה אתמול. התכנית ההגנתית עמה הגיע מהבית נחלה כישלון, כאשר ירושלים קולעת 47 נקודות במחצית הראשונה, מתוכן 12 של סטודמאייר. המאמן הזר הכי ישראלי שדרך כאן זרק כל מיני שטיקים וטריקים טקטיים, שלא באמת יכולים היו לחפות על היעדר יסודיות או בסיס הגנתי אמיתי. גם מידת השליטה שלו במתרחש על הפרקט (או על הספסל) רחוקה מלהרשים. אבל החלק הכי קשה ללימוד במשחק הכדורסל, בדיוק כמו מסחר יומי במניות בבורסה, נוגע לניהול החילופים. עד היום לא הראה הלטבי שום כישורים מיוחדים (גם) באספקט הזה של האימון. אתמול הוא ביצע מספר התאמות יפות בניהול החילופים, למשל כאשר התאים מיידית הרכב סמול בול ברגע שירושלים הלכה להרכב של פטרסון ואליהו ביחד.
חשוב יותר - אמש, עם או בלי כוונה, הוא הצליח למצוא את ההרכב הנכון והלא צפוי בדיוק ברגע הנכון. צריכים לומר בגאצקיס ניסה הרכב של שלושה מובילי כדור כבר בתחילת הרבע השלישי, כשהלך עם מקל, גאודלוק וסילי למשך כדקה וחצי. בכל מקרה, כאשר זיהה שהקבוצה מסתדרת היטב ללא גאודלוק וראד, הימר והלך עם הרכב ניסיוני ולא צפוי. וחשוב מכך הוא נשאר איתו. בגאצקיס, בניגוד למשחקים קודמים, רכב על אותה חמישייה וסחט ממנה כל טיפת זיעה ואנרגיה, עד לפער דו ספרתי ולדגל לבן של היריבה.
מה שמזכיר לנו שהיתה גם יריבה. לפני שמדברים על כדורסל, מוכרחים לדבר גם עליה במונחים של רגשות. בעוד הספסל של מכבי בוער מתשוקה ומקרין קרחנה וטירוף, הצד השני נראה סטרילי למדי. ומשלים למדי. מספר דקות לסיום המשחק, כשעוד אפשר היה לעשות משהו, הפגינו שחקני ירושלים והפגין מאמנה השלמה עם מר גורלם. וככה מפסידים גביע.
כל עוד שוחק כדורסל אמש, ירושלים נראתה טובה ומאומנת יותר. היא הצליחה לקבל מחצית ראשונה מרוכזת של בר טימור, קרטיס ג'רלס ויותם הלפרין. היא הצליחה להפעיל את סטודמאייר במחצית הראשונה והצליחה להגיע לליאור אליהו במקומות שבהם ההגנה של מכבי מהמרת או טועה. פיאניג'אני הצליח גם ללכת באופן שיטתי לסטודמאייר בתחילת הרבע השלישי. אמנם את המהלך הראשון סיים כשהוא חוטף גג אימתני משגב, אך מיד העניש את העלם עם שתי עבירות בזו אחר זו. הבעיה של המאמן האיטלקי החלה ברבע השלישי, בין היתר, במקביל להצטיינות של טרנס קינזי. מעודד ממספר משחקים טובים לאחרונה, הרגיש קינזי שהוא בשל להשתלט על העניינים ברבע השלישי, ולכמה דקות זה אפילו נראה לא רע. וההשתלטות של קינזי, שבאה לידי ביטוי בעצירת המשחק הקבוצתי והתמקדות מוחלטות ביכולת היצירה שלו ממצבים סטטיים, שיבשה לירושלים הכל. מרגע זה נעלם כל רמז לתכנית משחק והכל נראה תקוע, טיפש, רע ומקרי.
במקום ליטול את המושכות לידיהם, נכנעו ג'רלס וטימור והשתתפו אף הם במשחק הבידודים המיותר, שגרם לירושלים להיראות בדיוק כפי שנראתה בחלקים הרעים של העונה. פיאניג'אני יכול להתלונן מכאן ועד הודעה חדשה על מצבם הרפואי של בר טימור ובמיוחד של ג'רום דייסון, אבל אלו תירוצים של מפסידנים. מתוך לא מעט אפשרויות להתמודד שעמדו לרשותו של מאמן הפועל ירושלים להתמודד אל מול האתגרים שהציבו בפניו הצהובים, הוא נאלם, נתקע ונחנק.
גמר גביע המדינה ארגן לנו יופי של קרב אתמול בין שתי קבוצות שרמת המתח ואולי הטינה בין שחקניה וקהליה רק מעוררת את הרצון לראות עוד ועוד עימותים - כאלו שהופכים סדרת גמר של הטוב מחמישה או שבעה משחקים לחוויה עוצרת נשימה. הבעיה היא שאצלנו, בשלולית, נחזה במקרה הטוב בעוד גמר אחד ויחיד שכזה. לפחות כל עוד מנהלת הליגה הנוכחית מנהלת את ההצגה.