אינפנטינו לא מבין: כך פיפ"א מסייעת לחסל את המותג של המונדיאל

האם חשבתם פעם כיצד הפך טורניר הדגל של פיפ"א לפופולרי כל כך? בואו נחזור למונדיאל 78' – גביע העולם האחרון בו השתתפו 16 נבחרות בלבד. הוא נערך בארגנטינה, אבל לא פחות מ-10 נבחרות הגיעו מאירופה. דרום אמריקה שלחה שלוש נבחרות בלבד, בעוד לאפריקה, אסיה וצפון אמריקה היתה נציגה אחת בלבד. קצת מוזר להיזכר בחלוקה הזו בימינו, אבל אז היא היתה טבעית לחלוטין, במיוחד כי לא היה לנבחרות מ"יבשות איזוטריות" (וכן, זו ההגדרה הנכונה לשנות ה-70') מה למכור. טוניסיה, איראן ומקסיקו הודחו כבר בשלב הבתים הראשון בלי להותיר חותם, וכך קיבלנו בשלב הבתים השני חמש אירופיות ושלוש דרום אמריקאיות.

היו למונדיאל הזה הרבה בעיות. הוא התקיים במדינה שנשלטה על ידי חונטה צבאית. הכוכב הגדול בעולם, יוהאן קרויף, סירב ליטול בו חלק. נבחרות גדולות רבות לא העפילו אליו (אנגליה, ברית המועצות, יוגוסלביה, אלופת אירופה צ'כוסלובקיה ועוד), וזה היה ברור מראש, כי קמפיין המוקדמות תמיד היה אכזרי עם מספר כה קטן של משתתפות. השיטה היתה לקויה מאוד – איך אפשר בכלל לחשוב על השלב הבתים השני האומלל ממנו עולה הנבחרת הראשונה היישר לגמר? בגלל זה קיבלנו את אחד המשחקים המכורים המפורסמים בהיסטוריה, כאשר ארגנטינה היתה זקוקה לניצחון בהפרש ארבעה שערים על פרו כדי להקדים את ברזיל והביסה אותה 0:6. ובכל זאת, על אף כל החסרונות העצומים, הטורניר הוכתר כהצלחה מסחררת.

עוד בנושא:
פיפ"א החליטה: מונדיאל 2026 יתרחב ל-48 נבחרות
מראדונה מרוצה מההחלטה, בגרמניה קצת פחות

כאשר החליטה פיפ"א להרחיב את גביע העולם ל-24 נבחרות לקראת ספרד 82', היו חששות שהדבר יפגע ברמת התחרות. מי צריך שתי נבחרות מאפריקה? מספר הנבחרות החדש לא היה נוח מבחינה מתמטית, ולכן השיטה הפכה ביזארית עוד יותר, עם שלב בתים שני בו שובצו שלוש נבחרות בכל בית. השערוריות היו רבות, כולל אחד המשחקים הבזויים ביותר אי פעם בין מערב גרמניה לאוסטריה שתיאמו את התוצאה ביניהן על מנת לשלוח את אלג'יריה הביתה. השופטים הצילו בכוח את המארחת מהדחה בשלב הבתים הראשון, והאבסורד בשלב הבתים השני היה בלתי נסבל. ברזיל, הנבחרת האהודה והכיפית ביותר, הודחה על ידי איטליה ולא עלתה לחצי הגמר. ואולם, גם הטורניר הזה נתפס כמצוין וזכור לטובה.

למה, בעצם? ובכן, הפופולריות העצומה של גביע העולם בתקופה המדוברת נבעה מכך שזה היה, באמת ובתמים, טורניר הכדורגל האולטימטיבי. האוהדים בכל מדינה היו רגילים ללכת למשחקי הקבוצה שלהם – וזהו. במדינות ברות מזל אפשר היה לראות פעם בשבוע משחק מרכזי מהליגה האנגלית בשידור חי. על הכדורגל בספרד, באיטליה ובגרמניה קראו בעיקר בעיתונים, שלא לדבר על הכדורגל ההולנדי הקסום. מדי פעם שודרו בטלוויזיה ביצועים נבחרים של דייגו מראדונה, וכך למדו חובבי הכדורגל להכירו. לא היה אינטרנט.

והנה, פעם בארבע שנים, התקבצו הכוכבים מרחבי העולם לטורניר המרוכז, ואפשר היה לצפות בכולם. רובם המוחלט היוו תעלומה מבחינת האוהד הממוצע. והרי איך אפשר אחרת – תסתכלו על הסגלים ב-1982, למשל. כל שחקני נבחרת ברזיל, למעט שניים, הגיעו מהליגה הברזילאית. כל שחקני הסגל הארגנטיני, פרט לשלושה, שיחקו בליגה הארגנטינית. כל שחקני נבחרת איטליה שיחקו בליגה האיטלקית. כל שחקני נבחרת גרמניה, למעט אחד, שיחקו בבונדסליגה. כל הכוכבים של ברית המועצות שיחקו, כמובן, בליגה הסובייטית. כל שחקני נבחרת פולין המצוינת, למעט שניים, שיחקו בליגה הפולנית.

את הרשימה הזו אפשר להמשיך, וחשוב להתמקד בשתי האפריקניות שהדהימו את העולם בטורניר ההוא. רובם המוחלט של הקמרונים, שלא הפסידו בשלב הבתים והודחו בגלל שכבשו שער אחד פחות מאיטליה, שיחקו בליגה הקמרונית. רוב האלג'יראים, שניצחו את הגרמנים והודחו בגלל הפארסה המחפירה, הגיעו מהליגה האלג'יראית. אף אחד לא הכיר את הכוכבים האלה קודם לכן. עבורם, היווה גביע העולם חלון הראווה היחיד. אולי מישהו ישים לב ויחתים אותם? ואכן, השוער הקמרוני הפנטסטי תומאס אנקונו עבר מיד אחרי הטורניר לאספניול. החלוץ האלג'יראי הגאון רבאח מאג'ר עבר בזכות משחקיו בגביע העולם לראסינג הפריזאית, ומשם המשיך לפורטו. ללא המונדיאל, הם היו נשארים באפריקה.

חוץ מזה, הנבחרות המובילות הציגו אז את הכדורגל הטוב בתבל. אף קבוצה ב-1982 לא התקרבה לרמה של נבחרת ברזיל. נבחרת מערב גרמניה היתה טובה יותר מכל קבוצה גרמנית, נבחרת איטליה היתה טובה בהשוואה לכל קבוצה איטלקית, וכך הלאה. וזה הרי היה ברור כשמש, כי אם כל הכוכבים הטובים ביותר נלקחים על ידי המאמן הלאומי מאותה ליגה מקומית, בה כמעט ואין זרים, היא תהיה עדיפה על כולן בהגדרה. רמת הכדורגל המצופה במונדיאל היתה גבוהה יותר מכל משחק ליגה, ואפילו יותר מגמר גביע האלופות.

בשורה התחתונה, היו למונדיאל שלושה נכסים שהפכו אותו לתחרות הספורט החשובה בתבל – איכות הנבחרות עלתה על איכות הקבוצות, האוהדים היו רעבים מאוד לצפייה בכדורגל בינלאומי ובכוכבים מרחבי העולם, והשחקנים ראו בטורניר הזדמנות לקדם את מעמדם ולהפוך לתגליות. על הנכסים האלה התבסס המותג אז, ובזכותם הוא ממשיך להתקיים עכשיו, על אף שהם נעלמו כלא היו.

בעידן הגלובלי, אחרי חוק בוסמן, הקבוצות הגדולות מציגות כדורגל איכותי יותר בהשוואה לנבחרות. ברצלונה, ריאל מדריד, באיירן מינכן ויובנטוס ייחשבו לפייבוריטיות במשחק רשמי מול כל נבחרת בעולם. הסרת המגבלות על מספר הזרים תרמה לכך. גמר ליגת האלופות עשוי לספק הצגה גדולה יותר מגמר המונדיאל מבחינת רמת המשחק.

האוהדים לא רעבים יותר לכדורגל בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית והאינטרנט. נהפוך הוא, הם שבעים עד הגרון, ולפעמים אפילו נחנקים. אפשר לראות אינספור משחקים בכל יום נתון. כל הכוכבים נגישים ואם פספסת משהו, תמיד אפשר להתעדכן במחשב. אין יותר סודות, אין כוכבים מסתוריים ומסקרנים מיבשות אחרות. אף אחד לא מחכה למונדיאל כדי לראות את ליאו מסי. גם הסטארים של פולין, צ'ילה וניגריה נמצאים על המסך שלנו על בסיס יומי. כולם במרחק קליק אחד, כל הזמן.

והשחקנים? עם כמויות הסקאוטים שחורשים את העולם בחיפוש אחרי ילדים מוכשרים, רוב הכוכבים מאותרים הרבה לפני שהם מגיעים לנבחרות. מעטים מאוד יכולים לנצל את גביע העולם על מנת לפרוץ לתודעה משום מקום. אליפות העולם עד גיל 17 חשובה הרבה יותר בהקשר זה. אם לא הבחינו בך קודם, סביר שמעמדך לא ישתנה בזכות שלושה משחקים טובים במונדיאל. ב-2006 חוללו אנגולה וטוגו סנסציה אדירה כאשר העפילו לבמה המרכזית. לכאורה, זו היתה ההזדמנות הגדולה שלהם. בפועל, כבר במהלך הטורניר הם עסקו בעיקר בכסף. הטוגולזים אפילו איימו לשבות אם לא יקבלו מההתאחדות את הבונוסים. ב-2014 הדהימה קוסטה ריקה עם העפלה לרבע גמר המונדיאל. זה לא עזר לאף אחד מכוכביה, פרט לקיילור נבאס, שהיה שחקן מוכר בליגה הספרדית גם קודם לכן.

הנסיבות האלה, שלא קשורות ישירות למונדיאל, גורמות לכך שבשני העשורים האחרונים מאבד גביע העולם בהדרגה את הרלוונטיות שלו. הוא עדיין פופולרי בעיקר מכוח האינרציה, וגם בזכות השיווק האגרסיבי של פיפ"א והתקשורת. זה לא יכול להימשך לנצח. מעבר לעטיפה הנוצצת והמוניטין מהעבר, זקוק כל מותג לתוכן אמיתי. צריך לתחזק אותו בתבונה ולמצוא עבורו נקודות חוזק חדשות ועדכניות. לרוע המזל, התאחדות הכדורגל העולמית לא מבינה זאת.

בפיפ"א משוכנעים, ללא כל סיבה הגיונית, שהמונדיאל יישאר תמיד אירוע הספורט הגדול בתבל. לכן אפשר לשיטתם למכור אותו לרוסיה, אפשר למכור אותו לקטאר, אפשר להעביר אותו לנובמבר ב-2022, אפשר להתעלל בו ולהכות בו, ולקיים אותו במקומות הכי לא מתאימים בעיתוי הכי ביזארי – וכולם עדיין ינהרו כדי לשלם ולצפות בו. מכאן הדרישה של ההתאחדויות האיזוריות לקבל נתח שמן יותר מהעוגה, ומכאן גם האמירה של הנשיא ג'אני אינפנטינו: "אין דבר שמעודד את צמיחת הכדורגל במדינה מאשר השתתפות במונדיאל".

ובכן, זו טעות. בעוד יוקרת המונדיאל נשחקת מסיבות חיצוניות, עושה פיפ"א הכל על מנת להשחית את הטורניר ביוזמתה היא, ושילוב הכוחות האלה יוביל להרס מוחלט. כאשר תעפלנה לגביע העולם בן 48 המשתתפות ב-2026 עלולות נבחרות כמו בחריין או ג'מייקה לגלות ששני המשחקים שלהן בטורניר, בשלב הבתים החדש והביזארי, לא מעניינים אף אחד. כדורגל הנבחרות גוסס גם כך, והתהליך יואץ כאשר מאכילים אותו ברעל בכוח.

כדאי לשים לב לדבריה של מריה סול מוניוס, בכירה אקוואדורית בהתאחדות הכדורגל הדרום אמריקאית. לפי הגישה של אינפנטינו, היא היתה אמורה לתמוך בשתי הידיים בהרחבת המונדיאל, כי כך יעלו מאוד סיכוייה של נבחרתה להשתתף בו בכל ארבע שנים, אבל זה לא המצב. "אנחנו מודאגים מכך שנקבל יותר מדי מקומות בגביע העולם המוגדל, וכך ייפגע טורניר המוקדמות שלנו, אשר מהווה מקור הכנסה חשוב", אמרה מוניוס. אתם מבינים את זה? בדרום אמריקה, טורניר המוקדמות חשוב יותר כלכלית בהשוואה למונדיאל עצמו. זו נקודה מרתקת למחשבה עבור מי שסופר את המיליונים שיתווספו לקופת פיפ"א כתוצאה מהגדלת הטורניר.

כבר עכשיו מהווה כדורגל הנבחרות מטרד מעצבן עבור המועדונים, הן הגדולים והן הקטנים. פיחות משמעותי נוסף במעמדו של המונדיאל יביא בסופו של דבר למרד נגדו, והאוהדים העייפים עשויים לקבל בהבנה אם ההתאחדויות המובילות באירופה ובדרום אמריקה יפרשו מפיפ"א על מנת להבריא את הענף. זו לא תהיה הפתעה מרעישה אם התהליך יתגבש ויבשיל עוד לפני הפארסה ב-2022, וסבירותו גבוהה מאוד אחרי 2026. גביע העולם הראשון התקיים ב-1930. קחו הימור – המונדיאל ב-2030 יהיה האחרון.