מלון הילטון בסנטה קלרה הוא מבנה מצוחצח ואלגנטי, מהודר אפילו ביחס למלונות הרשת שנמצאים במרכזי הערים הגדולות. ככה זה כשאתה במרכז העניינים, קילומטר וחצי בלבד ממשרדי "דל" ועוד קצת משאר אושיות הטכנולוגיה הגדולות, הכול חייב להיות נקי ללא רבב. דרך החלון, מרחק של פחות מ-300 מטר, נשקף מבנה גדול, חדש וגנדרני לא פחות אצטדיון "ליווייס" של סן פרנסיסקו פורטי ניינרס. רק לפני שנתיים נחנך המונומנט הזה, והוא עדיין מדיף ניחוחות של ניילון. קשה קצת להאמין שבמרחק של 40 דקות נסיעה (בכביש חלק של יום ראשון) יושב הקולוסיאום של אוקלנד אחד מאתרי הספורט הכי ותיקים היום בארצות הברית. אמריקה העשירה והמלוקקת מול הגטו העני והטחוב, וביניהם מפריד גשר אחד בלבד. קלישאתי, אבל תמיד נכון, במיוחד באזור המפרץ.
אין עוד מחוז בארצות הברית שפערי המעמדות בו באים לידי ביטוי כמו בסן פרנסיסקו-אוקלנד, גם לא בניו יורק של היאפים מהג'איינטס וכחולי הצווארון מהג'טס. אוהדי אוקלנד ריידרס מכונים "החור השחור" ורק כשמגיעים לאצטדיון מבינים את כל רבדי הכינוי המאיים הזה. אם במשחקי הניינרס, ובעצם מרבית קבוצות ה-NFL, הוואספים שולטים, בסביבות הקולוסיאום אפשר למצוא מסה נכבדת של אפרו-אמריקאים. מחירי הכרטיסים הגבוהים בליגה גורמים לבני המעמד הנמוך להדיר את רגליהם מהמגרש. באופן פרדוקסלי, דווקא באוקלנד, אחד המקומות העניים בארצות הברית, כולם שווים.
בסוף השבוע הזה התמודדה אוקלנד עם אחד האסונות הגדולים בתולדותיה. כשהחל המשחק של הריידרס מול בפאלו בילס, נספרו 30 הרוגים מאסון המסיבה של יום שישי. כשהוא הסתיים היו 33. "שריפה שפרצה במחסן בו התגלו ליקויי בטיחות בעבר", דיווחו כלי התקשורת. כמה עצוב, כמה אופייני לעיר כמו אוקלנד, שלא מצליחה להרים את עצמה מהמצולות.
אפשר שאם יגיעו מהנדסים לבחון את הקולוסיאום, הם יגלו שגם המבנה המכוער הזה סובל מלא מעט כשלים. ועדיין, הדרך אליו שכוללת מעבר בין חניונים ישנים, מפעלים מוזנחים וערוץ נחל מזוהם במיוחד מגלה כמה קסום המקום ומדוע אסור שהריידרס יעזבו את העיר (כבר שנים מדברים על מעבר ללאס וגאס). פוטבול הוא משחק מלוכלך, ומשחקים מלוכלכים תמיד נראים ומרגישים טוב יותר במקומות מלוכלכים.
מיד לאחר היציאה מתחנת הרכבת התחתית והעלייה לאצטדיון מתגלה שלט גדול עם סמל הריידרס ועליו כתוב "Commitment to excellence". בפעם האחרונה שזה היה נכון, ריץ' גאנון היה הקוורטבק של הקבוצה. זה קרה מזמן, בתחילת שנות ה-2000. תחת גאנון, הריידרס שלטו ב-AFC, הגיעו פעם אחת לסופרבול ולא היו רחוקים ממנו פעם נוספת. כל זה נגמר ב-2003. גאנון דעך, נפצע ולבסוף פרש, אל דיוויס איבד את זה לחלוטין ואוקלנד הפכה לקבוצה שמביישת את מסורת הסילבר אנד בלאק. במשך שנים עברו בה (גם כשהייתה בלוס אנג'לס) שחקנים כמו קן סטייבלר, האווי לונג, ג'ים פלאנקט, מרקוס אלן ואחרים, הארד-וורקרס שייצגו נאמנה את המסורת של המועדון. כל זה נעלם כשדיוויס החליף מאמנים כמו גרביים וקוורטרבקים כמו נעליים. שלוש שנים אחרי מותו בחרו הריידרס בדראפט את דרק קאר. ואז פתאום הכול השתנה.
קאר נלקח בבחירה ה-36, סיבוב שני בדראפט. לא נמוך, אבל בוודאי לא גבוה כאחיו הבכור דיוויד, שכמוהו הגיע לדראפט כבוגר פרזנו סטייט, רק שלהבדיל מדרק נבחר במקום הראשון על ידי יוסטון טקסאנס ומעולם לא הגשים את ההבטחה. איש לא ידע למה לצפות מדרק. בעונתו הראשונה, 2014, המספרים שלו היו סבירים, אבל 13 ההפסדים של הריידרס העלימו לחלוטין את התחושה שהוא התרופה למחלה בשדרה ה-66 באוקלנד. אשתקד קאר כבר הפך ליקירם של שחקני הפנטזי, כשהעמיד קרוב ל-4,000 יארד ו-32 טאצ'דאונים והוביל את הריידרס למאזן של שבעה ניצחונות והרבה אופטימיות.
השנה הוא כבר לא רואה בעיניים.
הרבה לחץ היה על קאר והריידרס, ולא רק בגלל המטען הרגשי מסוף השבוע. דקות ספורות לפני שהחל המשחק מול הבילס, אריק ברי הביא לקנזס סיטי ניצחון ביזארי באטלנטה. מאחר שגם ניו אינגלנד ניצחה, אוקלנד הייתה חייבת לסמן וי כדי לשמור על הפסגה גם ב-AFC מערב וגם בקרב על המקום מספר 1 ב-AFC. הצרה הייתה שרקס ריאן והבילס הגיעו עם תוכנית משחק מצוינת. הם עשו מה שכל אנדרדוג אמור לעשות כשמתייצב מולו קוורטרבק בכיר עוצר את ההתקפות מחד ושם את הכדור בידיים של השחקנים שלו להרבה זמן מאידך. במשך שני רבעים וחצי זה עבד מצוין. לשון מקוי הנפלא הריץ כדור וגם תפס, והקוורטרבק טיירוד טיילור ניצל את החורים בהגנת המארחים כדי להתקדם בעצמו באוויר וגם על הקרקע. שש דקות מפתיחת הרבע השלישי, מייק גיליסלי חדר עם הכדור לאנדזון. בפאלו עלתה ל-9:24. מבחינת אוקלנד, זה נראה אבוד.
קאר לא היה במיטבו עד אז, אבל הבין את גודל השעה ואת ההשלכות של הפסד. הוא הוביל התקפת נו-האדל מהירה שהורידה ל-24:16. הקהל בקולוסיאום, שעד לאותו רגע היה מנומנם כמו הקוורטרבק שלו, נכנס לטירוף. נגד יריבה כמו בפאלו זה מספיק כדי להוריד את הגרזן. קאר והריידרס רשמו עוד שלושה טאצ'דאונים ובסך הכול שמו על הלוח 29 נקודות ללא מענה ב-17 דקות, כדי להפוך ל-24:38 ולרשום ניצחון עשירי העונה. עוד נחזור לאוקלנד, אבל יותר משמפגן כוח כזה מעיד על העוצמה של הריידרס, הוא מגדיר בדיוק את כוחם של הבילס, קבוצה שיודעת לדגדג ולא יותר מכך. מעבר לקריסה המנטאלית שכה מאפיינת את המועדון, לא ברור ממש מה מתאם ההגנה הכושל רוב ריאן עושה שם. בעצם, זה היה עוד פחות ברור לו אחיו התאום רקס לא היה המאמן הראשי.
בכל עיר יש לשדרני רדיו ספורט מקומיים אופי לוחמני ופטריוטי. הם מלהגים את עצמם לדעת, רוקמים כל מני תאוריות ובעיקר צועקים למיקרופון בהתלהבות של מטיפים אוונגליסטים. בתחנת הספורט The Game, 95.7, לא הפסיקו השדרים להתפלפל ולהתמרח על הריידרס לפני ואחרי המשחק. אחד השדרים עשה השוואה מבולבלת וחסרת תוחלת בין אוקלנד לרוקי בלבואה, שגם הוא אף פעם לא ויתר.
קשה להיות אאוטסיידר ברגעים כאלה. אם אתה לא משוחד ולא מעוניין לספוג את ההתלהבות האובר-מוגזמת הזו לפנים, הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות הוא להעביר תחנה, אבל קשה להתעלם מהתקווה המוצדקת שהריידרס מפיחים, מאזן 2:10 עושה לך את זה. האם אוקלנד על אמת? את הכלים יש לה. מלבד קאר, גם מייקל קראבטרי (במיוחד אם יפסיק להפיל כדורים שילדה בת 8 תופסת), לטביוס מארי ובמיוחד אמארי קופר, טופ 5 של התופסים בליגה היום, מהווים איום רצחני, כשבצד ההגנתי עוזר חליל מאק להגנה להשתפר ולהתרגל ממשחק למשחק. זה בהחלט נראה מבטיח.
אלא שב-NFL, כמו ב-NFL, ינואר הוא עונה חדשה לחלוטין. הריידרס עדיין פגיעים ונראים בדיוק כמו קבוצה שתמוגר בבית על ידי שועלות פלייאוף ותיקות כפיטסבורג או בולטימור. ועדיין, דבר לא ייקח מהם את הקאמבק ואת הצעד הנוסף שעשו לקראת חזרה מרגשת למרכז הבמה.
אורקל ארינה מרוחק מטרים ספורים מהקולוסיאום. עד לשנה שעברה לא היה ספק באיזה אולם תקבלו את ההצגה הטובה בעיר. עכשיו, כשדגלי הסילבר אנד בלאק שוב מתנוססים בגאון, התשובה כבר הרבה פחות ברורה.