אזהרת קריאה: העונה יחשפו הגולשים, הקוראים, הצופים והאוהדים למושג "כדורסל של אדלשטיין" פעמים רבות ומנג'סות. כולל או החל מהטקסט הזה. לעיתים יעשה השימוש במושג בהקשרים חיובים. לעיתים לא.
פעמים רבות מייחסים פרשנים או מלהגים למיניהם חשיבות גדולה מדי או אחריות מוגזמת בכל הנוגע לתפקודו של מאמן, ביחס לתוצאות של קבוצתו. לטוב ולרע. זאת, כאשר ראיה מפוקחת ונטולת אינטרסים חייבת להביא למסקנה שגורלה של קבוצה לרוב מושפע בעיקר מרמת הביצועים של השחקנים. כך יקרה גם העונה עם מכבי תל אביב, אשר תגיע למקומות, בראש ובראשונה, אליהם יקחו אותה שחקניה וכוכביה. מצד שני, לאור הייחודיות הטקטית והסגנונית, המעורבות והדומיננטיות של קואץ' אדלשטיין על ובאופן שבו נראית ומשחקת הקבוצה שלו, סביר שחלק משמעותי מהדיונים סביב הצהובים העונה יסוב סביב המאמן החדש.
מול יריבת יורוליג חזקה, בעלת אוריינטציה הגנתית (לפחות בתאוריה) כמו פנאתינייקוס קלעה אתמול מכבי 90 נקודות, מתוכן 5 שלשות בלבד. ומתוכן 6 נקודות בלבד בהתקפה מתפרצת. אבל עם 52 נקודות בצבע (לעומת 32 שקלעה הקבוצה של בורוסיס) ב-63% ל-2 נקודות. והנקודות הללו מגיעות, בראש ובראשונה, כתוצאה מהקצב והריווח של משחק ההתקפה המסודר של הצהובים. וזה קורה מאחר שהסט ההתקפי של מכבי (2-3 גבוה) מייצר טמפו וספייסינג מחד, וחשוב מכך מדביק את השחקנים בחדוות המסירה. אה, ואין בכל האמור לעיל כדי להגיד שהתרגילים ההתקפיים של מכבי משויפים ונטולי בעיות בשלב זה. למרות 9 איבודי כדור בלבד אמש, מול קבוצה שמפעילה לחץ גדול על קווי מסירה, מביאות הפואנטות ההתקפיות של מכבי ללא מעט סיטואציות שעלולות לעלות לה ביוקר בעתיד. גם בכל הנוגע ליכולת לייצר נקודות מול הגנות טקטיות ומוכנות (או מתכוננות). גם בכל הנוגע לירידה להגנה ולנקודות מגרש פתוח של היריבות.
עוד בנושא:
טורניר גומלסקי: מכבי תל אביב ניצחה 88:90 את פנאתינייקוס
אם נדמה את משחקי האימון לאודישן, במסגרתו נבחנים השחקנים השונים בסגל לתפקידים הפנויים ברוטציה של אדלשטיין, אזי כבר כעת אפשר להמר על כמה ליהוקים בעייתיים, או לחילופין כאלה שצריכים לשנן את השורות שלהם הרבה וחזק.
קולטון אייברסון למשל. למרות משחק איכותי ומרשים מול פאו, אפשר היה לזהות את חוסר הנוחות שלו, לפחות כרגע, נוכח דרישות התפקיד החדש. כסנטר בכדורסל של אדלשטיין, אייברסון מעורב בלא מעט החלטות הרחק מהסל, שדורשות התמצאות וטכניקה. לא בטוח שהוא שם עדיין.
סוני ווימס למשל. למרות שברור שכושר המשחק שלו עדיין איננו מחודד, סיים הסטאר את המשחק מול פאו עם 9 נקודות, 6 אסיסטים, 6 כדורים חוזרים ו-3 איבודי כדור. דומה שמספר האסיסטים הגבוה מצביע על כך שווימס מאמין או רוצה להאמין בשיטה. וזו הבשורה הכי חשובה וטובה עבור הצהובים. השאלה היא אם לאורך עונה או במהלך משחקים על כסף, כדאי שווימס יהיה בפוזיציה של מקבל החלטות משמעותי כל כך בדרגת קושי גבוהה קרי מייצר לעצמו ולאחרים בתנועה וקצב גבוה, להבדיל ממצבי בידוד סטטיים ומוכרים (לו) יותר. שווה בחינה ומעקב.
ג'ו אלכסנדר למשל. אם גיא פניני פורח וזורח כשהוא מוצב במצבים אליו שולח אדלשטיין את הפורוורדים שלו, ההתאקלמות של המתאזרח החדש טעונה הוכחה. בלשון המעטה.
הרבה דברים יפים ראינו אתמול ממכבי תל אביב. חזינו ב-20 דקות יוצאות מן הכלל של מאיק צירבס, עם 10-11 מהשדה, ולא פחות חשוב מכך מהקלות והפשטות בה הוא השיג את 21 נקודותיו. מבלי להחזיק בכדור יותר מדי או ללכת למהלכים בהם הוא מצטיין פחות, התמקד הביג גאי החדש של מכבי בנעילות ותנועות קצרות ומדויקות בצבע, שפתחו את הרחבה גם עבור אחרים. ראינו עוד משחק איכותי של ויקטור ראד. קיבלנו רבע רביעי יוצא מן הכלל של גל מקל (שעליו ועל יוגב אוחיון מוטלת החובה להוכיח שעמדה מספר 1 של מכבי איננה משתייכת לחלק התחתון של היורוליג). ובכלל, התקבלה שוב התחושה שמכבי אוחזת השנה בסגל עמוק ואיכותי, שיכול לשלוף לא מעט נשקים שיפגעו ביריבה. ועדיין, התחושה היא שבסופו של יום, הקבוצה הזו תלך למקומות שיקחו אותה גאודלוק ו-ווימס.
הגנתית, העלה אתמול אדלשטיין חמישיה סופר אגרסיבית עם המשולש ווימס-סמית'-ראד בעמדות 2-4, לצידו של אוחיון בעמדה 1. הכל, כחלק מהאידיאולוגיה ההגנתית שדורשת הסתערות על הכדור. לפרקים זה נראה מרשים למדי, כשהאגרסיביות הזו מגובה גם בהחלטה ללכת למלכודות מובנות מקו הבסיס בכל מסירה פנימה (נדוניה ממכבי חיפה?).
מעניין יהיה לעקוב ולראות את ההתפתחות ההגנתית ככל שהעונה תתקדם, לצד לא מעט שאלות ותהיות: האם אפשר יהיה לנצח במתכונת הזאת, לאורך זמן, קבוצות בעלות כלים והבנה, שיודעות כיצד ואיך מענישים טיפולים הגנתיים אגרסיביים? האם מתאימים הטיפולים הללו לכל ההרכבים והציוותים? וכיצד תשפיע הגישה הזו על הבעיה בקטגוריית ריבאונד ההגנה?
עוד לפני המשחק במוסקבה שהפגיש שתי קבוצות יורוליג איכותיות, חזינו ביום שישי באנדולו אפס, קבוצת קבוצת יורוליג איכותית נוספת, עושה שפטים בהפועל ירושלים. אז קודם כל, לפני כל ניתוח מקצועי, חשוב להבהיר שסגנית האלופה הטורקית איננה קנה מידה לרמתה של סגנית האלופה שלנו. למעט המשחקים מול מכבי תל אביב, ספק רב אם תתקל העונה הקבוצה של פיאניג'יאני ביריבה ששייכת לרמה הזאת. עם זאת, ואחרי שסייגנו ותירצנו, קשה להתעלם מהתחושה שמספר בעיות של הקבוצה מהבירה מסתמנות ככרוניות.
על חלקן דיברנו בטקסט קודם, עת ניתחנו את הקשיים ההגנתיים של ירושלים. בעיה חוזרת נוספת מתקשרת לעמדה מספר 1. לעניות דעתי, קרטיס ג'רלס הוא שחקן התקפה מוכשר מקודמו בתפקיד, אי.ג'יי רולנד. ג'רום דייסון, לכל הדעות, מוכשר ויעיל התקפית (בהרבה) יותר ממה שהיה לירושלים להציע בעמדה זו בעונה שעברה. העניין הוא שנכון לעכשיו, שני אלה הם גם הבעיה המרכזית בהתקפה של פיאניג'יאני. זאת, אולי, למעט הסגנון ההתקפי של אותו פיאניג'יאני.
אם קבוצה שבה משחק אמארה סטודמאייר צריכה להמתין לתדרוך המחצית על מנת להבין שהיא חייבת, אבל חייבת, למצוא את הדרך להפעיל את שחקן המטרה שלה, אז יתכן שיש כאן בעיה של רכז. ואם קבוצה שבה משחק סטרץ' פור כמו פטרסון לא מצליחה להביא אותו למבטים טובים מול הסל, אז יתכן שיש כאן בעיה של רכז. ואם קבוצה שבה משחק פורווארד סולידי כמו טרנס קינזי מקבלת ממנו, התקפית, בעיקר זריקות מפורחחות, אז יתכן שיש כאן בעיה של רכז. ולא רק של רכז.
הקו האחורי של הפועל ירושלים ברוך כשרון ומלא פוטנציאל. אם יבינו החברים דייסון את ג'רלס את הנדרש מהם, זו תהיה קבוצה שיהיה קשה מאוד לשמור, במיוחד ברמת השלולית. כי אחרת, ולהבדיל ממכבי תל אביב שבה דומה כי חדוות המסירה מדבקת, בירושלים של סוף חודש ספטמבר המגמה נראית הפוכה. אם לא יהיה מי שיעשה שם סדר, בין אם זה האיש שמאחורי הקווים או בעיקר אלו שאמורים לנהל את ההצגה על הפרקט, תיווצר תלות גדולה מדי ביותם הלפרין. ויווצר געגוע מוקדם מדי לרכז הזר ששיחק שם בעונה שעברה.