שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר: על פחדיו של אוהד מכבי תל אביב

הדבר הכי נורא שגרמה "רביעיית זניט" לאוהדי מכבי תל אביב זה תחושת התלישות שמרגיש אדם, איך הכל סביבו ארעי, זמני, לא יציב, איך הכל יכול להתפרק בתוך רגע. חיים שלווים, יפים, נינוחים, יכולים להתנפץ תוך 16 דקות, בהן אדם מאבד שליטה ונשאב למערבולת, רואה את עצמו נסחף לאבדון ולא יכול לעשות כלום, רק מנסה לצעוק ופיו מתמלא מים. הלקח, לצערנו, הוא שגם ברגעים הכי יפים חייב אדם להישאר דרוך מפני הסכנות שאורבות, אסור אף פעם להתרווח בנוחות, תמיד להישאר עם יד על הדופק, כי מתחת לביטחון, להצלחות, לשובע, מסתתר בור שחור שאפשר להישאב אליו בכל רגע. זו מחשבה לא נעימה, אפילו מטרידה, אבל זה מה שגורמת לך טראומה - היא משנה את תפיסת העולם, ואחריה הכל נראה אחרת.

על פניו המכה שככה, הרי עבר יותר משבוע, ובזמן הזה מכבי תל אביב כבר הספיקה לנצח פעמיים 0:3, ולמעשה היו גם כמה רגעים יפים, של כדורגל חיובי, עם שערים יפים והגנה סבירה שלא נכנעה כבר 180 דקות ברציפות (!!), אבל נדמה שהמכה הזו גרמה לנזק ארוך טווח. האופטימים יטענו שהיא זעזעה את המערכת והוציאה אותה מהתרדמת לקראת דרך חדשה וטובה, ויזכירו את אותו 3:2 מיתולוגי מול בית"ר תל אביב שפתח את עידן גרנט, אבל בינתיים "רביעיית זניט" מורגשת בעיקר בברכיים רועדות גם ביתרון 0:3 מול רעננה או סכנין, כשאוהד צועק "יאללה שופט שרוק לסוף" והוא לחוץ ועצבני במשחק מנומנם. אם בעבר נהוג היה לומר "יאללה שימו כבר את השני, תגמרו את המשחק", היום האוהד לא נרגע גם אחרי השער השלישי. להפך, זה רק גורם לפצע לדמם. הוא דורש את הרביעי, ובסתר לבו יודע שגם זה לא ירגיע. אפילו לא שריקת הסיום. נגזרו עליו חיי פחד ולחץ, וחוסר ודאות.

מבקש אדם להירגע, להשקיט את הראש, להשתיק את הקולות, אבל באופק מצפה לו הדבר הגרוע מכל, האתגר האולטימטיבי, ההימלאיה של הכדורגל, הדרבי. גם ככה זה אירוע שהלב מתקשה לשאת, הרי גם בימים רגילים זה שבוע שבו קשה להניח בלילה את הראש על הכרית בלי שיצוצו תסריטים מרים ומתוקים. זכורה לי שבת אחת לפני דרבי, שבה הבת שלי הייתה קצת חולה עם חום במיטה, ובראשי עברה מחשבה "אולי זה טוב שהיא חולה, ההתעסקות בה תסיח את דעתי מהדרבי", ומיד התעשתתי ונזפתי בעצמי בקול רם - מה אתה שמח שהבת שלך חולה, יא מפגר?!

אז הנה לכם מכלול הפחדים איתם מתמודד אוהד מכבי תל אביב בימים אלה - אובדן פרופורציות, אובדן שפיות, סדרי עולם שמתבלבלים. כי בנוסף לכל המועקות הרגילות, הפעם הדרבי מגיע אחרי אותו יום חמישי ארור בנתניה שערער את עולמנו, שהזכיר עד כמה הכדורגל יכול לטלטל חיים של אוהד, להעיב על מצב הרוח שלו, להעיק לו על הנשמה. אף אחד לא רוצה לעבור את זה שוב, לא שוב, לא בדרבי, לא בדרבי הראשון של העונה.

הפחדים נובעים מהבנת החשיבות של המשחק. דרבי הוא רגע האמת. הוא זה שמבדיל בין עונה טובה לרעה. הוא זה שמגדיר קבוצה, אם היא ווינרית או לוזרית. אחריו אוהד או מאוהב בקבוצה שלו, או נוטר לה טינה. או מהלל את השחקנים, או מסתכל עליהם בעיניים כועסות. הם או גיבורים, או נמושות. אין אמצע. זה משחק שמאחד שורות, או מפורר אותן. במצב הנוכחי של מכבי תל אביב, כשהמצב עדין מעט ביציעים, כשיש ארגון אוהדים שמתעקש להתעסק בעצמו ולא בסיבה שלשמה התאגד מלכתחילה, דרבי הוא צומת קריטי.

אם אתה אוהד מבוגר של מכבי תל אביב, אי אפשר להפחיד אותך בעוד עונה בלי אליפות. אם גדלת בשנות השמונים, רוב חייך אכלת מרור. הכל נסבל, הכל נשכח, רק הדרבים חקוקים. לאף אחד לא באמת אכפת לראות את חיפה או בית"ר או באר שבע חוגגות אליפות. מציק אבל נשכח. לעומת זאת התקופה של המכות בדרבים, פשוט זכורה כמקוללת. כל הפסד, כל חגיגה שלהם, היא צלקת בלב.

הפחדים נובעים מהמצב בטבלה. מקום ראשון מול מקום 12. זה בלתי נסבל. מי רוצה להגיע כזה פייבוריט לדרבי? הרי הכותרות למשחק כבר רצות בראש. למי יש כוח להתמודד עם קלישאות של "חיה פצועה" ו"לדרבי חוקים משלו"? גם חילופי המאמנים בהפועל לא מגיעים בתזמון טוב עבור מכבי, שבמקום קבוצה מעורערת תפגוש שחקנים שרעבים להוכיח. "גיא הטריף אותנו השבוע באימונים", הם יספרו. והרי גיא לוזון כבר הגיע בעבר לדרבי עם הפועל כושלת, וניצח. לראות אותו משתולל על הקווים עלול להיות מראה קשה. ושוב, כזה שנשאר איתך.

הפחדים נובעים מהבן חיימים. כמה זה נחמד כשהשניים האלה בשיאם, וכמה זה קשה כשהם לא. כמה הם לא צפויים. הפחדים נובעים מהמגרש בנתניה, שאולי עוד חמישים שנה יצליח לתת תחושה ביתית, וגם אז לא בדרבי. הפחדים הם לראות את שוינפלד חוגג, את רייכרט חוגג, מישהו מהם חוגג. הפחדים הם מהיום שאחרי, הבוקר שאחרי, מהאפליקציות הארורות ששולחות שלך את הכותרות שניסית לברוח מהן. הפחד הוא מההבנה שזה נגמר, שאין מה לעשות, ואוטוטו יש כבר עוד אחד. הפחד הוא מההבנה שניצחון יכול למחוק את הכאב מההפסד לזניט ולהשכיח את הטראומה. כן, הדרבי הזה הוא עד כדי חשוב. מפחיד עד כמה.