שחר צוברי: "הנסיעה שהפכה אותי לאחד הגולשים הטובים בעולם"

בווידאו: גל נבו בסדרת הסרטונים החדשה שלנו

הים תמיד היה חבר שלי. מי שגדל באילת, מבלה בדרך כלל הרבה שעות בים. אני זוכר שכבר בגיל 6 אבא שלי לקח אותי ואת אחותי לגלוש. החוף שלנו באילת היה חוף הריף רף או בשם שרבים מכירים, חוף האלמוגים. בהתחלה זה היה בסופי שבוע בעיקר. אבא שלי קנה לי גלשן עם מפרש שמתאים לילדים קטנים. אחותי הגדולה ממני בשלוש שנים היתה הראשונה שנרשמה לחוג תחרותי באילת במועדון השייט באילת ואני הייתי ילד מאוד תחרותי, אז רציתי גם. אמרו לי שזה מוקדם מדי, אבל אני התעקשתי ובגיל 12 כבר התחלתי להתחרות. אני זוכר את עצמי עוד קודם, בכיתה ה' או כיתה ו', מסיים בית ספר ונוסע עם אוטובוס לגלוש עד החושך. ציוד הגלישה היה בחוף, הייתי זורק את תיק בית הספר ועולה על הגלשן.

מתחביב לחוג ומחוג למשהו הרבה יותר רציני. זה כבר היה אחרי גיל 12. בניתי את הביטחון שלי לאט לאט והתחלתי ללמוד לגלוש בצורה הרבה יותר מקצועית. המאמן היה על סירת מנוע ואני על הגלשן. לומד להקיף מצופים, לומד לגלוש ליד גולשים אחרים. התחרות המשמעותית הראשונה בה זכיתי היתה בגיל 14 במורסייה שבספרד. סיימתי בה במקום השני וזו היתה אליפות העולם עד גיל 15. באתי לתחרות בשביל לגלוש. לא הבנתי בכלל את גודל האירוע. עשיתי הרבה מדליות בגילאים הצעירים וזה נתן לי הרבה כוח להמשיך. הייתי אלוף עולם בגילאים הצעירים, אלוף אירופה בגילאים הצעירים. אבל האתגר האמיתי עדיין היה לפרוץ בעולם של הגדולים.

בדיוק בתפר שבין הנוער לבוגרים ב-2005, הענף שלי עבר מגלשן המיסטרל לגלשן הניל פרייד. ההבדל הוא בגודל של הגלשן ובגודל של המפרש. המפרש של הניל פרייד יותר גדול והגלשן גם שונה. בענף רצו לחדש ואני מאוד חששתי מהשינוי. הייתי בן 19, סיימתי את גילאי הנוער ואיגוד השייט העולמי החליט שנגמר עידן המיסטרל. בהתחלה חשבתי שזה יהיה לרעתי כי הייתי קטן מימדים וכולם דיברו על זה שבניל פרייד צריך להיות יותר גדול, יותר חזק ובעל משקל רב יותר. אמרתי לעצמי: 'זהו, זה נגמר. המעבר הזה מחסל לי את הקריירה. אני הולך הביתה'. אמרתי לעצמי שאין לי מה לעשות. אבל די מהר הרמתי את עצמי ואמרתי שאני אראה איך הדברים מתפתחים ולא אלך עם המחשבות שלי יותר מדי רחוק. ואז הגיעה אליפות ישראל בשדות ים וניצחתי את התחרות. ניצחתי שם את גל פרידמן שחזר מאתונה כאלוף אולימפי במיסטרל והיו עוד כמה גולשים מבוגרים ממני שהיו טובים מאוד. הייתי בן 20 ואמרתי לעצמי שזה אולי מקרה, אבל אז מגיעה אליפות אס"א באילת וגם אותה ניצחתי. ואז הבנתי שהניל פרייד לא כזה גרוע מבחינתי.

השנתיים שלפני האולימפיאדה בבייג'ינג לא היו כל כך טובות וכל הגולשים היו רחוקים מהקריטריון הנדרש לכרטיס לאולימפיאדה. רצו שנעשה לפחות מקום עשירי באליפות אירופה או אליפות עולם. כולנו היינו רחוקים מזה בשנת 2007. גם גל פרידמן, גם נמרוד משיח, גם אני. הבנתי שהמשחק פתוח וישב לי בראש שמי שיעשה את קפיצת המדרגה, יוכל להיות בביג'ינג. ואז הגיעה שיחת הטלפון מטום אשלי הניו זילנדי, סגן אלוף העולם ב-2006. הוא הציע לי לבוא אליו לניו זילנד ולגלוש לצידו. טסתי לניו זילנד והתאמנו יחד כל החורף. השתפרתי מאוד וכשחזרתי לשנה של הקריטריונים, הגעתי להישגים מרשימים. עשיתי מקום שני בגביע העולם. מקום שמיני באליפות העולם ומקום ששי באליפות אירופה. הייתי הגולש היחידי מישראל שעמד בקריטריונים. באליפות העולם שקדמה לאולימפיאדה זכיתי במדליית ארד וזה היה סימן למשהו טוב שיכול לקרות בסין. הרגשתי, שהנסיעה לגלוש עם אשלי בניו זילנד, הפכה אותי פתאום לאחד הגולשים הטובים בעולם.

לבייג'ינג הגעתי יחסית צעיר ולא מנוסה. הייתי בן 22 ובסך הכל עברתי שנתיים בתחרויות בוגרים וזה לא הרבה. הגעתי בתור אנדרדוג לאולימפיאדה, אבל היה לי ביטחון. כבר בתחילת התחרות הייתי ממוקם ראשון, אבל אז היתה ירידה וצנחתי למקום החמישי. לפני שיוט המדליות הייתי ממוקם רביעי. היו שלושה שייטים במקומות הראשונים ואני בפער די גדול מהם. אמרתי לעצמי לפני השיוט: 'מישהו מהם יפשל בגדול'. הכנסתי לעצמי לראש שאם אחד מהם יעשה שיוט רע ואני אעשה שיוט טוב, אני אתפוס את המקום שלו. ברמה הטקטית הייתי חייב לעשות שיוט טוב ואמרתי לעצמי שהמדליה אפשרית. סיימתי שני את השיוט האחרון והגולש הבריטי פישל. אשלי ניצח את התחרות ואני הייתי שלישי.

הייתי בכושר טוב אחרי בייג'ינג. ניצחתי את גביע העולם בצרפת, לקחתי את אליפות אירופה שנערכה בישראל. האולימפיאדה שידרגה אותי מאוד. הבנתי איך מנצחים תחרויות ולא רק עולים על הפודיום. ההישגים ההם באותן שנים החלו לבסס אותי כלכלית. אבל אז הגיעו תחרויות לא טובות, בעיקר באליפויות עולם. בשנתיים שלפני אולימפיאדת לונדון לא היו יותר מדי הישגים. למרות זאת הצלחתי להיות נציג ישראל באולימפיאדה. בתחרות האחרונה מתוך חמש תחרויות הקריטריון לאולימפיאדה, הצלחתי לעבור את נמרוד משיח ויצאתי ללונדון. זה היה ממש מהפך של הרגע האחרון. לונדון לא האירה לי פנים וסיימתי רק במקום ה-19, רחוק מאוד ממדליית הארד של בייג'ינג. היה די צפוי שלא אצליח בלונדון כי תנאי מזג האוויר שם הם לא לסגנון שלי. אני לא אוהב רוחות חזקות. גם לא הייתי בכושר טוב בשנתיים שלפני האולימפיאדה.

את לונדון סיימתי כשאני בן 26 וקיבלתי החלטה שאת השנתיים הראשונות מתוך הארבע עד ריו, אשקיע בלימודים גבוהים ובזוגיות. התחלתי ללמוד לתואר ראשון בממשל בבינתחומי בהרצליה, שם גם הכרתי את בת הזוג שלי ואנחנו יחד כבר שנתיים וחצי. בחרתי בממשל כי תמיד משך אותי כל הנושא של קבלת החלטות וגם קצת פוליטיקה. הפסיכולוגיה תמיד עניינה אותי, אבל לא ראיתי את עצמי לומד פסיכולוגיה כי זו יותר מדי חפירה. אמרתי שפוליטיקה זה הכי קרוב. ב-2014 החלטתי לעשות הפסקה בלימודים כדי לפתוח בקמפיין שלי לקראת ריו 2016.

בתחילת האימונים נפצעתי על הגלשן. שברתי את המסרק של כף הרגל באליפות אירופה והייתי מושבת לשלושה חודשים. הפסדתי את אליפות העולם כתוצאה מכך. הקרב ביני לבין נמרוד משיח על המקום בריו היה מאוד ארוך. זה התחיל באפריל 2015 והיו הרבה תחרויות קריטריון. בסיומן השגתי את הכרטיס לריו וכבר כמה חודשים הראש לקראת האולימפיאדה. חזרתי עכשיו מכמעט חודש בריו ואני מרגיש די מוכן. ראשית המים שם מלוכלכים. הייתי צריך לגלוש בין עצים, שטיחים ושקיות שהיו מפוזרים, אבל לכולם יהיו אותם תנאי גלישה.

ריו וברזיל זה כדורגל אבל אני לא מחובר לכדורגל. אני בקושי מבין בזה. שואלים אותי האם אני מגיע כאנדרדוג לקטוף עוד מדליה אולימפית. התשובה היא שאני לא יודע. אני הבאתי את המדליה האחרונה וזה היה לפני שמונה שנים, אבל ללכת היום ולהצהיר כוונות לא ייתן לי כלום. אני איכנס למים, אעשה הכי טוב ונקווה שזה יספיק. יש לי יכולות טובות למרות שלא עשיתי מדליות מאז 2013. לגיטימי ונכון שלא מדברים עלי כמועמד למדליה, אבל עם היכולות שיש לי אני תמיד קרוב. בשורה התחתונה אני גולש טוב יותר היום ממה שהייתי ב-2008. אבל עדיין הגלשן, הרוח והגלים הם אלה שיקבעו אם אשחזר את ההישג ההוא.