כאשר נבחרת ההתעמלות האומנותית של ישראל הוכרזה כזוכה במדליית הזהב בתרגיל החישוקים והאלות, באליפות אירופה שננעלה אתמול (ראשון) בחולון, המצלמה נחה על פניה של המאמנת אירה ויגדורצ'יק ואת ההלם שלה היה קשה לפספס: "לא ראיתי את הצילומים בלילה בטלוויזיה, אבל הייתי בהחלט בהלם", היא מודה היום בראיון לוואלה! ספורט. "אני תמיד בשליטה כשהבנות שלי מתחרות, אבל אחרי זה לא מעניין אותי הציונים והתרגילים של הנבחרות האחרות. ראיתי שעשינו שגיאה והלכתי לנתח עם עצמי מה קרה. כשחזרתי ושמעתי שזכינו במדליה, לא ידעתי בכלל על מה מדברים. בגלל זה הייתי בהלם כשזכינו בזהב בחישוקים ובאלות. לא הבנתי על מה המהומה, למה כולם רצים, מה מקיפים אותי. לא הבנתי את ההמולה".
כמה זמן לקח לך לעכל?
"לקח לי זמן להבין שיש מדליה והאמת היא שמדליית זהב זה אפילו לא הגשמת חלום, כי לא היה חלום כזה בכלל. חלמתי תמיד על אליפות אירופה בישראל וכשזה קורה בעיר שלי, עם המוסיקה הישראלית הקדושה של התפילה ואחרי זה השיר היא רק רוצה לרקוד ואז ההמנון, לקח לי זמן לעכל את זה ולהבין את זה. אני עדיין לא שם, אני עדיין לא חיה את זה. אני כל כך עייפה, כל כך תשושה, שאני צריכה זמן עם עצמי לעכל. אני מבינה את זה במוח, אבל הנפש עוד לא שם".
הייתם כל כך לחוצים לפני התחרות כיוון שהיא בישראל והבנות לא באו בכלל להתאמן בהיכל בחולון כדי לא להעלות את מד הלחץ
"לא באנו להתאמן בחולון כדי לא להרגיש יותר מדי שזה הבית שלנו. נשארנו להתאמן בווינגייט, באולם שלנו, אבל יצרנו כל מיני סיטואציות במוזיקה שבחרנו, בעיקר מחיאות כפיים וצעקות שידענו שיהיו באולם תוך כדי המופע. הבנות התמודדו בגאווה ובגבורה".
בואי תסבירי למי שלא מכיר ולא יודע, כמה זמן הבנות התאמנו לקראת התרגיל בו זכו בזהב?
"הבנות מתאמנות כל יום עשר שעות בפועל ולא משנה אם זו אליפות אירופה. שישה בימים בשבוע ולפעמים גם שבעה. הן נמצאות באולם 12 שעות, מתוכן 10 שעות מתאמנות".
אז יש חוקים. מי שמתאמן כמו שצריך, מצליח
"יש חוקים בחיים. מי שמשקיע, יש לו זכות לקבל ושם יש המון השקעה. עד שהן עלו לעשות את התרגיל, הן התחממו במשך ארבע שעות וחצי באולם הקטן יותר".
זו נבחרת מאוד ישראלית, עם יוצאות ברית המועצות, אבל גם עם כאלה שנולדו בארץ
"רובן נולדו בארץ ובאמת יש גם ישראליות כמו יובל פילו, לה אין קשר לברית המועצות לשעבר, גם לא מהבית".
מי שמנסה לקטלג את ההתעמלות האמנותית לסקטור של יוצאי ברית המועצות עושה לכן עוול?
"לגמרי עושה עוול. ההתעמלות האמנותית בישראל הייתה ברמה גבוהה עוד לפני העלייה מברית המועצות. אין שום קשר לעלייה. למי שיש צימאון להיות כוכבת, שמוכנה להקריב את גופה לרגעי התהילה האלה, יש מקום בענף הזה".
מה ממוצע הגיל של הבנות?
"18".
מה הן מפסידות כשהן באות לענף הזה? הרי לא נשאר להן הרבה בחיים אם הן מתאמנות 10 שעות ביום
"מה זה חיים? שאלו אותי אם הן מפסידות את הילדות שלהן. ילדות זה גיל כרונולוגי והשאלה היא מה אתה עושה עם הגיל הזה. אחד רואה טלוויזיה, אחד אוכל. הן עושות משהו אדיר, משהו נשגב שרק בודדות מסוגלות לעמוד בו. הן רואות עולם, הן מייצגות את המדינה, הן לומדות דברים. הן לומדות המון על החיים וזו הילדות שלהן".
יש להן זמן לבית ספר?
"בגדול הן לא הולכות לבית ספר, אבל כולן עושות בגרויות באופן פרטי עם מורים פרטיים בערבים. ההצלחה שלהן הרבה יותר גדולה מאשר של ילדים שכביכול חיים ילדות רגילה".
יש כאלה שאמרו שהמדליות נבעו גם מסיבות פוליטיות. טענו שבגלל שהאליפות בישראל, ניתנה קדימות לנבחרת שלנו
"להתחרות בבית זה הרבה יותר קשה מלהתחרות בחוץ ואמרתי את זה עוד לפני התחרות. כולם ראו שהנבחרת ניצחה כי היא לא הפילה את האביזרים. הנבחרת הייתה הכי יציבה. לא צריך בשביל זה פוליטיקה, אבל בהחלט יש גם סובייקטיביות בציון וזה בגלל החלק האמנותי. זה קטע מאוד קטן בציון, אבל הן זכו במדליות כי הן ריגשו את כל השופטות. השופטות אהבו את המאבק שלהן. איך שהן רצו למכשיר. ניגשו אלי מדינות קטנות ואמרו לי: 'נתתן תקווה לכל המדינות הקטנות שהיום יודעות שלא רק רוסיה, בלארוס ואוקראינה יכולות לזכות במדליות'. זה נורא לא הוגן כלפי הבנות להגיד שיש כאן פוליטיקה. הן עשו את זה בצורה כל כך נהדרת".
ועכשיו הפנים לאולימפיאדה?
"יש לנו עוד ארבע תחרויות גביע העולם לפני כן. הראשונה כבר בשבוע הבא בברלין, אבל אני שוקלת לוותר עליה. מחרתיים כבר נתאמן כרגיל. זה ענף מאוד אינטנסיבי. כל סוף שבוע יש תחרות".
איך הבנות מתוגמלות?
"לפי טבלה של משרד הספורט ויש ספונסר, הרבלייף, שאני מאוד מודה לו כי הוא נותן להן קצת כסף. אני אשמח אם יהיו לנו עוד ספונסרים. זו גאווה לעזור לבנות האלה, כי הן מביאות גאווה לכל המדינה".
מה המדליות האלה עושות לבנות לקראת ריו? מצד אחד יש מהן ציפיות, מצד שני הן הוכיחו לעצמן שהן מסוגלות
"לא תהיה שום השפעה על האולימפיאדה. כבר שכחנו ממה שהיה אתמול ואותנו לא מעניין מה אתם מצפים. אנחנו נעשה את המקסימום. נעבוד, נשקיע, נעשה תרגיל טוב ואחרי זה אלוהים יקבע. המדליות האלה הן רק אושר של כמה רגעים בעבודה. ספורטאי אמיתי מתאפס כשהוא יורד מהפודיום".
אתם מכינים דברים חדשים לריו?
"לא. מה שראיתם כאן עם התרגיל של התפילה בעברית והיא רק רוצה לרקוד, יהיה גם מול מיליארדים בעולם. הכול יהיה בעברית, אם אשכחך ירושלים. זה יישמע בכל העולם. בלי להתבייש".
את עדיין מתעסקת בחיקויים שעשו לך החברים ממה קשור?
"אני עושה להם עכשיו פרסומת והם צריכים להחזיר לי".
אבל נפגעת.
"אין להחזיר את מה שנאמר. לפעמים לא צריך לעשות סאטירה. לפעמים אומן צריך לחשוב. הספורט הוא כמו צבא. זה מאוד עדין, רגיש וקדוש. מספורט כזה לא צריך לעשות צחוק. יש לי חוש הומור, אבל הסאטירה שלהם לא הייתה מצחיקה. ההומור הזה לא היה טוב. אין לי כעס כלפיהם כאומנים. הם עשו שירות רע לענף. לא מגיע לבנות האלה, מה שהם עשו. הבנות ביצעו את תפקידן ואת ייעודן בימים האחרונים, כשהשיא היה בהמנון התקווה על הפודיום".