ברחוב 4 מזרח, סמטת הפאבים הצמודה לקיו ארינה בקליבלנד, תלו שלט בצבעי גואש מאחת המרפסות: "הקאבס נגד העולם". בהשוואה לים המרצ'נדייז החגיגי שנמכר באולם ומחוצה לו, דוגמת טי שירטים עם הכיתוב "שים עליה טבעת", שאמנם הושאל מביונסה אבל יושב בול על הקבוצה שמעולם לא זכתה באליפות, נראה כי השלט הביתי והמאולתר מתאר טוב בהרבה את התחושות בעיר ביום של משחק 4 הגורלי.
זו לא רק ההיסטוריה והסטטיסטיקה שנגדם, אלא גם אותה היריבה מהשנה שעברה, עם כל המטען שהסדרה ההיא נושאת עמה בליבם של האוהדים, הרגשת הפספוס וההזדמנות המחודשת לעשות היסטוריה. אבל הפעם, הם בטוחים, משהו יילך אחרת. למעשה, המחלוקת היחידה שהייתה בין האוהדים השונים שאיתם שוחחנו טרם תחילת המשחק, היא האם הקאבס הולכים לקחת את הסדרה בשישה או בשבעה משחקים.
בכלל, קשה שלא להתרשם מהאופן שבו העיר מגויסת באופן טוטאלי להצלחת הקבוצה. אין בית קפה, מגרש חניה או אפילו חנות ספרים שלא תלתה בחזית את השלט "אול אין" לקראת המשחק. כשמתקרבים לאולם, מבחינים כבר מרחוק בדמותו הענקית של לברון תלויה על כרזה ענקית שמכסה כמחצית מהבניין הצמוד לקיו ארינה. דמותו העצומה של לברון, שמאפילה על כל ספסר, משאית מזון או נגן רחוב שהתקבצו ליד האולם, מבהירה מיד לכל מי שנקלע לראשונה לקליבלנד מה מעמדו של מספר 23 בעיר הזאת.
עוד בנושא:
גולדן סטייט ניצחה את קליבלנד 97:108 ועלתה ל-1:3 בסדרת הגמר
דריימונד גרין עלול לקבל הרחקה. לברון: "הוא אמר דברים מוגזמים"
כמעיין המתגבר: הפלייאוף המכונן והבלתי צפוי של סטפן קרי
פולה, בת 60 שמקפידה לעודד את כל הקבוצות שמייצגות את העיר, לא משנה באיזה ענף ספורט, מעידה על עצמה כי היא לוקחת ללב את הכדורסל יותר מכל. "כל חיי סבלתי", היא אומרת. "אני מקווה שהשנה זה יקרה". לדבריה, "עכשיו אנחנו בבית, ואני בטוחה שננצח. ההבדל בין השנה הזו לשנה שעברה היא שהפעם קיירי ולאב בריאים". כשהיא נשאלת על השינוי בעמדת המאמן, היא אומרת: "אני מרגישה רע בשביל בלאט, לא הגיע לו שיפטרו אותו. לו מנהל את הקבוצה כפי שלברון רוצה, ובלאט לא עשה זאת. אני לא מאשימה אותו. הוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון". גם כריס, בחור בן 30 מהפאב הצמוד משמיע דברים דומים. "ההבדל המשמעותי היחיד משנה שעברה הוא שכולם כשירים. אני לא חושב שיש הבדל משמעותי בין שני המאמנים, בסוף מי שנמצא על המגרש זה השחקנים".
ג'ון, שעמד עם חבורה אחרת של צעירים שבאו לשתות בירה לפני המשחק, דווקא לא שפע מחמאות למאמן הישראלי, ומצא אנלוגיה משלו למערכת היחסים השברירית בינו ובין הכוכב הגדול של הקבוצה: "דיוויד בלאט רך, הוא כמו האמא החורגת שאומרת לילדים: כן, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. רוצים להכניס את היד לחשמל? אין בעיה. טיי לו לא משחק כך".
בין האוהדים ניתן היה למצוא גם זוג אחד מסקרן במיוחד, מאט וקים, שטסו את כל הדרך מסן פרנסיסקו, צמוד למקום מושבה של גולדן סטייט, כדי לעודד דווקא את קליבלנד. כשהשניים, אוהדים שרופים, נשאלים איך הם רואים את ההבדל בעמדת המאמן, עונה קים: "אני אפילו לא חושבת שהקבוצה הזו צריכה מאמן. לברון הוא המאמן", ובן זוגה מסכים: "זה לא קשור למאמנים השנה".
ג'ק רולמן, בן 29, גר בקליבלנד ואוהד את הקבוצה כל חייו, נכנס גם הוא לשיחה וגורס: "לדעתי, בלאט הוא מאמן יותר טוב, היו לו תכניות משחק יותר טובות, אבל הוא לא היה אחד מהחבר'ה, קשה לנצח כשלברון לא אוהב אותך והשחקנים לא מכבדים אותך. לו הוא אחד מהחבר'ה". הקבוצה אמנם הייתה ערב המשחק בפיגור 2:1 בסדרה, אבל כמו רבים מחבריו, גם הוא אופטימיסט ללא תקנה. "זה עניין מנטלי. הצלחנו לחבוט בענק (גולדן סטייט) פעם אחת. מפה, זה כבר לא בעיה לנצח".
בסופו של דבר, לגורל ולסטף קרי היו תכניות אחרות. דקה לסוף, כשההפרש נע סביב 8-10 נקודות, החלו האוהדים לצאת מהאולם, בדממה. "זה לא היה משחק קבוצתי, זה היה הירו בול", אמר באכזבה תומס ג'ונסון, שבא עם שני אחיו מצפון קרולינה לראות את המשחק. "לדעתי ג'יי אר סמית' לא זרק פעם אחת במחצית השנייה. אי אפשר לנצח את הקבוצה הזו באחד על אחד, זה לא יקרה". הוא אמנם לא גר בקליבלנד, אבל גם הוא נדבק באופטימיות הבלתי מוסברת של המקומיים. כשהוא נשאל אם לדעתו עוד יש סיכוי למהפך, הוא משיב: "מה זאת אומרת? אנחנו הולכים לנצח את הסדרה. ביום שני נשחק קבוצתי, ואז תראה שביום חמישי כבר הריאיון שלך איתי ייראה אחרת".
