נקווה שזאת תחילתה של יריבות מופלאה. זה היה קרב ארוך, הפכפך, שוויוני ובעיקר מרהיב, סדרה לפנתאון בכל מובן אפשרי. שתי קבוצות שמחזיקות בכמה מהשחקנים הטובים ביותר בעולם, כל אחת מביאה לשיאים חדשים את אחת התכונות החשובות בכדורסל: הקליעה של גולדן סטייט והאתלטיות של OKC. הכוכבים של שתי הקבוצות נעים בין הגילאים 26-28, השלב בו מתחיל שיא הקריירה, במקרה של OKC חמשת שחקני הרוטציה סביב קווין דוראנט וראסל ווסטברוק נעים בין הגילאים 23-27.
אם שתיהן יתנהלו נכון (ועוד על כך בהמשך בהקשר של הת'אנדר) אין סיבה שהן לא יהיו בצמרת הגבוהה בחמש השנים הקרובות. אם שתיהן יהיו בריאות, וזה זמן טוב להזכיר שזה הפלייאוף הבריא הראשון של OKC מאז שהיא הגיעה לגמר, גמר המערב עשוי להתברר כפרק הראשון ביריבות הגדולה של החצי השני של העשור. יש התנגדות?
למשחקי 7 חוקים משלהם. בדרך כלל לא מדובר במשחקים איכותיים אלא מתוחים ואינטנסיביים. כל סל נראה קשה יותר במעמד הזה. הזריקות שנכנסו לשחקנים כמו אנדרה רוברסון במשחקים אחרים לא נכנסות במשחקי 7. בדרך כלל זה הזמן של הכוכבים הגדולים לקחת על עצמם את המשחק, והלילה זה היה הכוכב הגדול מכולם. משחק 7 מול OKC היה המשחק החשוב בקריירה של סטף קרי עד כה, הרגע המכונן המשמעותי ביותר.
לשחקן שהיה ה-MVP בשנתיים האחרונות וכבר לקח אליפות לא חסרים רגעים גדולים. בשנה שעברה הוא קלע 37 נקודות במשחק החמישי בגמר, השנה הייתה ההארכה ההיא מול פורטלנד. אבל בשנתיים האלה, מאז שהוא הפך להיות התופעה שהוא, הוא לא פגש יריבה שהקשתה עליו כפי ש-OKC, עם האורך, האתלטיות והחילופים האוטומטיים, הקשתה עליו. הוא לא פגש יריבה איכותית כל כך, שמתחה את קצה גבול היכולת שלו ושל הקבוצה שלו. בשנתיים האלה הוא לא היה במשחק 7.
עוד בנושא
הווריירס השלימו 3:4 בגמר המערב עם 88:96 ביתי על הת'אנדר
קר: "למה אנשים ממשיכים לפקפק בסטף? בגלל שהוא נראה בן 12"
עכשיו זה רשמי: דייויד פיזדייל מונה למאמן ממפיס במקום דייב ייגר
וזה לא היה משחק פשוט עבור גולדן סטייט, ממש לא. במחצית הראשונה ההגנה של הת'אנדר הייתה מדויקת במיוחד, לא נתנה שום דבר קל, והשחקנים של סטיב קר הרגישו את מלוא כובד המעמד. גולדן סטייט קלעה 22 נקודות ב-18 הדקות הראשונות של המשחק וההתקפה שלה נראתה די אבודה, הכוכבים התקשו להגיע לזריקות טובות ושחקני המשנה התקשו לבצע פעולות חיוביות. כמו במשחק השישי, היה רגע בו נדמה היה שהמשחק מתחיל לברוח לאלופה.
כמו במשחק השישי, הספלאש בראדרס הבינו שהם חייבים לקחת את המשחק הזה על עצמם. כמו במשחק השישי, זה היה קליי תומפסון שהופיע ראשון וקלע ארבע שלשות ברבע השני לאחר פתיחה רעה. קרי השתלט על הרבע השלישי עם כמה שלשות משלו, ואחרי ששני הכוכבים הפכו את המשחק כמעט לבד השחקנים שסביבם השתחררו והתחילו לתרום בעצמם. אחרי ש-OKC צמצמה את ההפרש בדקות המנוחה שלו, קרי חזר עם רבע רביעי גדול ווידא שהאלופה לא תשמוט את היתרון.
בקיצור, זה לא היה סתם משחק מצוין של ה-MVP, זה היה משחק בו אם הוא לא היה עד כדי כך טוב, אם הוא לא היה מתעלה, הקבוצה שלו לא הייתה מנצחת ולא הייתה עולה לגמר. הלילה זה היה ההבדל בין שתי הקבוצות, הכוכב הגדול של קבוצה אחת היה טוב יותר מהכוכבים של הקבוצה השנייה.
רוב השלשות של קרי הלילה, בדומה למשחק השישי, הגיעו מול סרג' איבקה וסטיבן אדאמס שקיבלו אותו בחילופים אוטומטיים. זה היה ההבדל הגדול בין שני המשחקים האלה לקודמים, וזה הבדל משמעותי מאוד כי הוא מערער את היסוד הבסיסי ביותר בהגנת החילופים האוטומטיים של OKC על גולדן סטייט: את היכולת של שחקני הפנים להכיל את קרי באחד על אחד. האם זה קרה בגלל שרק ביומיים האחרונים קרי ניער לחלוטין את הפציעה וחזר לרמת הזריזות הקבועה שלו? או שהוא היה צריך למצוא בעצמו הילוך נוסף כדי להשתחרר משחקני הפנים האתלטיים של הת'אנדר? אולי זו בכלל העייפות שלהם שהשפיעה, הרגליים שלהם שנהיו קצת כבדות במחציות השניות של המשחקים האחרונים בסדרה? השאלות הללו יחזרו להיות רלוונטיות בפרק הבא של היריבות המופלאה.
מתחת לרדאר
סטיב קר משתמש ברוטציה בארבעה סנטרים שונים, ובמחצית השנייה הלילה הוא יצר מאסטרפיס של שימוש מושכל ביכולות השונות שלהם. בשלב מוקדם הוא זיהה שהלילה, לעומת משחק 5, אנדרו בוגוט לא מצליח להתמודד פיזית עם סטיבן אדאמס שלוקח כמעט כל ריבאונד מתחת לשני הסלים. מכיוון שזה היה השלב בו הספלאש בראדרס דאגו להתקפה עם מבול השלשות, הוא בחר לשלוח למערכה את פסטוס אזילי, הסנטר היחיד שלו שעומד בסטנדרטים האתלטיים של אדאמס. אזילי אכן הצליח לעצור את חגיגת הריבאונד של הניו זילנדי, וכשהוא מפוקס כמו הלילה מדובר בסנטר הגנתי בכיר בליגה. היה לו חלק חשוב בכך ש-OKC קלעה ברבע השלישי רק 12 נקודות.
לקראת סוף הרבע קליי ודריימונד גרין נחו כשקרי נשאר לשחק. ברגע שבילי דונובן הכניס את אנס קאנטר במקום אדאמס, קר הגיב והכניס את אנדרסון ורז'או במקום אזילי. רוב הסדרה ורז'או התקשה לתפקד במעט הדקות שקיבל, אך הלילה היה ברור למה קר משתמש בו. מדובר בשחקן שיוצר הכי טוב מתוך הפיק נ' רול מבין ארבעת הסנטרים. ורז'או היה אחראי ל-70 שניות קסומות, בין 2:08 ל-58 שניות לסוף הרבע השלישי, בהן הוא סיפק שני אסיסטים שהניבו חמש נקודות, סחט עבירת תוקף מראסל ווסטברוק וקלע סל בעצמו, שניות בהן ההפרש צמח מ-6 ל-13. המהלך ההתקפי המנצח בדקות האלה היה הפיק נ' רול בין קרי לורז'או, בו קאנטר הכבד נשאר לדאבל טים על קרי והברזילאי נשאר חופשי כדי ליצור לעצמו או לאחרים מצבי קליעה טובים. כך קר יצר אופציה התקפית מנצחת בדקות המנוחה של קליי.
בתחילת הרבע הרביעי, כאשר קרי נח וההתקפה זקוקה לכל תוספת כוח אפשרית, קר מרבה להשתמש במו ספייטס, שחקן ההתקפה השלם ביותר מבין הסנטרים. ספייטס הוא שחקן של היט אור מיס, יש לו דקות מצוינות לצד איומות, במחצית הראשונה הוא קלע שלשה חשובה אך לרבע האחרון הוא לא הופיע והחטיא ממצבים נוחים. אז קר מיהר להוציא אותו והחזיר את אזילי כדי שיחזור להתמודד עם אדאמס. כאשר דונובן עבר להרכב הנמוך שלו קר הוציא את מיד עבר להרכב הנמוך שלו, הרכב שהפך להרבה יותר אפקטיבי מהרגע שקרי החל להסתדר עם איבקה בחילופים. עם ההרכב הזה היה לקר ריווח שפינה את הצבע והיה ל-OKC קשה יותר להחביא את איבקה כדי למנוע את החילוף.
נתון הסדרה
743:750 ל-OKC: כמות הנקודות המצטברת בסדרה. נדיר שהקבוצה המפסידה בסדרה קולעת יותר נקודות באופן כללי מהיריבה, זה קרה בעיקר בזכות הניצחונות הגבוהים במשחקים השלישי והרביעי. הנתון הזה מבהיר ש-OKC ממש לא אמורה לצאת מהסדרה הזאת עם תחושה שהיא לא מסוגלת לנצח את גולדן סטייט. בסופו של דבר, היא הייתה במרחק השתוללות של קליי תומפסון ברבע האחרון של משחק 6, עם רצף השלשות הבלתי אפשריות ההן, מלהדיח את סן אנטוניו וגולדן סטייט ברצף.
אין ספק שהעייפות מאוד השפיעה במחציות השניות של שני המשחקים האחרונים. הלילה השחקנים של דונובן לא מצאו את האנרגיות הרגילות שלהם במחצית השנייה, לא שיחקו באינטנסיביות המוכרת. אוקלהומה סיטי בהחלט יכולה להרגיש שהיא במרחק שחקן רוטציה נוסף, ממש לא צריך שיהיה בכיר, מחלוקת דקות מאוזנת יותר שתשנה את מאזן הכוחות בין הקבוצות, שמראש נראה שוויוני לחלוטין.
לקראת העונה הבאה
לגמר נתחיל להתכונן בקרוב, את המשבצת הזאת אנצל לכמה מחשבות לגבי המשך הדרך של OKC. הנחת המוצא היא שהחודש האחרון לא היה לחינם, שהפלייאוף הנהדר שכמעט הסתיים בהדחת שתי קבוצות עונה רגילה היסטוריות מבטיח שקווין דוראנט לא ילך לשום מקום בקיץ. כאמור, OKC מתחה את הקבוצה הטובה בליגה לקצה גבול היכולת שלה עם שישה וחצי שחקני רוטציה, היא מועמדת בכירה לאליפות במצבה הנוכחי ועשויה להיות הבכירה ביותר עם עוד שחקן-שניים ראויים.
אבל לפני שמתחילים לחשוב על תוספות, חשוב להבהיר שבשני הקיצים הקרובים המשימה המסובכת יותר של סם פרסטי תהיה לשמור על הקיים. כל ששת השחקנים הבכירים מסיימים חוזה בשני הקיצים האלה, ועם העלייה בתקרת השכר כל אחד מהם יכול לדרוש חוזה גבוה מאוד. וויטרס יהיה שחקן חופשי מוגבל הקיץ, אדאמס ורוברסון בקיץ הבא, זה אומר ש-OKC תוכל להשוות כל הצעה עליהם, אך כדי להשאיר אותם תצטרך לשלם להם הרבה יותר מכפי שהם מרוויחים עכשיו, בנוסף לדוראנט, ווסטברוק, איבקה וקאנטר.
כזכור, מדובר בקבוצה שנאלצה לבצע את הטרייד על ג'יימס הארדן כי בעל הבית קליי בנט לא היה מוכן לתת לו חוזה שיהפוך את הקבוצה שלו לכזו שמשלמת מיסים באופן קבוע. כדי להשאיר את הסגל הקיים בנט יצטרך להגיע לסך משכורות אסטרונומי. דוראנט עשוי להשתמש בטריק מהספר של לברון ג'יימס: לחתום על חוזה עם אופציית יציאה בקיץ הבא גם כדי להרוויח יותר כשתקרת השכר תזנק שוב וגם כדי להשהות את החתימה מחדש ולהפעיל לחץ על בנט לפתוח את הכיס. כבר הקיץ תהיה ל-OKC דילמה מעניינת עם וויטרס.
אליפות בעונה הבאה תהווה כלי שכנוע משמעותי מאוד לבנט להשאיר את השחקנים שמסיימים חוזה, מה שמחזיר אותנו לשאלת השיפור המיידי. פרסטי יקווה שחלק מהשיפור יקרה מבפנים, כאשר את רוב התקוות הוא ישים על הרוקי קמרון פיין שעשוי להתפתח למחליף ראוי לווסטברוק. מעבר לכך, הוא יצטרך לעשות מה שהתקשה בו במיוחד כל השנים ולמצוא שחקן כנף עם קליעה מבחוץ והגנה שיוכל לספק 15-20 ברמות הגבוהות ביותר, לאפשר עוד דקות מנוחה לכוכבים ולהוסיף אפשרות בחירה לדונובן בהרכבים נמוכים.
