אדם נגד המכונה: חמי אוזן סוגר מחזור ומסכם את משחק העונה

מועדון הכדורגל הפועל באר שבע. מעתה יש לומר, מועדון הכדורגל הפועל באר שבע. נכון, קראו להם מועדון הכדורגל הפועל באר שבע עוד לפני כן, אבל אחרי התיקו הכל כך מרשים בבלומפילד יש לזה גם תוקף ממשי במציאות. רשמי. סופי.

כי הפועל באר שבע הייתה אמורה להידרס אתמול (שני) בערב. שבוע שלם שגלגלי המכונה שיצרה את האימפריה הכי דורסנית, מצליחה ואכזרית יצאו מהבוידם במלוא עוצמתם. עוזרים לשחקן שדחף מאמן לחמוק מעונש בלי למצמץ לרגע, משנים דיון ציבורי במדינה שלמה מקטטה אלימה שבה הם היו פעילים לשאלות בירוקרטיות כמו ייצוג ומתורגמן, מזלזלים בכל מי שמעז להטיח בפניהם ביקורת.

מכבי תל אביב ירדה כל כך נמוך בשבוע האחרון, עד שהאוהדים שלה לא חששו להפיץ סרטונים מביכים שכאילו רומזים שאבידור אולי דחף את אבוקסיס. כאלה הם לפעמים. הכל למען הניצחון. כל אוהד מתגייס למען המטרה. ויש רק אחת כזו. כמעט בכל פינה במערכת השלטונית יושב לו אותו סוג של אוהד דומה, רק עשיר וחזק. וראו זה פלא. כמו שהם סידרו לרוצ'סטי אזרחות בחמש דקות כשבכל מועדון אחר זה היה לוקח חמש שנים, ככה הם מחקו עונש שנראה הכי מובן מאליו לשוער שיש לו חלק בהצתת קטטה שביישה את הענף ואת הליגה.

אפשר לכתוב על זה אלפי מילים. אפשר להעריץ אותם, אפשר להתנגד להם, אבל כלום לא באמת ישנה. כשהשופט הודיע שביצוע העונש של ראיקוביץ' נדחה לתום העונה, הדם עלה לראש. תחושת העוול שיתקה. אלא שהפועל באר שבע, מספר שעות אחר כך, הוכיחה שיש דרך להתמודד עם זה, דרך אחת ויחידה. הדרך היחידה שהצליחה. לא בזעם, לא במחאה, לא דרך לנסות להסביר לכל העולם שמה שהם רואים זה לא באמת מה שקורה. רק דרך כדורגל. רק על המגרש. רק דרך דבר אחד שהמכונה לעולם לא תצליח לדרוס ולדכא: הבן אדם. מאור מליקסון הקטן מיבנה, דודו גורש מעכו.

כל המכביזם הזה, שיש בו גם המון דברים שצריך ללמד אבל לא בשבוע האחרון, איים להתפוצץ על באר שבע במשחק עצמו. הפועל באר שבע הגיבה לזה בפנים קפואות. בקור רוח על אנושי. בכדורגל מוגדר, מתוכנן, ברור, מוכוון מטרה. אמיץ, לא מתעסק בשטויות, לא נגרר לפינות מסוכנות. באנו, ראינו, לקחנו. אתם חזקים? גם אנחנו.

וזה רק סמלי שמי שעצר את המסיבה הבעייתית של מכונת מכבי תל אביב זה הילד, תמיד הילד, מאור מליקסון. וזה רק סמלי שהיום זו הקבוצה שלו. לא, מליקסון לא שחקן מושלם, מול מכבי תל אביב הוא נתן משחק סביר פלוס, אבל הקסם שלו הוא התשובה לכל גוף חזק באשר הוא. סמל לקבוצה שמנסה בכל שבוע להוציא מעצמה את המקסימום. סמל לקבוצה שמציגה צד אחר של ישראליות. קבוצה שהיא כבוד לכדורגלן הישראלי המוכשר, שבוחר להתעסק בעיקר ולא בסקנדלים. עד לא מזמן הסמל הישראלי הזה היה מכבי תל אביב של זהבי, מיכה ואלברמן. היום זו גם הפועל באר שבע.

0:0 בין מכבי ת"א לבאר שבע, ששמרה על פער שלוש נקודות בפסגה

לא מעכלים: מכבי תל אביב ההמומה מחפשת אשמים, פטר בוס מתחרט

בבאר שבע מבקרים את זהבי, בוזגלו המתוסכל ישתכנע לחתום על החוזה?

אליניב ברדה זהיר: "אין מקום לחגוג, לא מרשה לעצמי לחלום על אליפות"

זהבי תוקף: "היתה קבוצה אחת שבאה לנצח ואחת שבאה להתגונן"

כל הטעויות של פטר בוס: לא רק במערך, אלא גם בהכנה המנטלית

אוגו בהופעה גדולה, זהבי אכזב, יפת הצטיין: גיליון הציונים של משחק העונה

ועדיין, לא משנה איך תסתיים הליגה, העונה של מכבי תל אביב היא לא כישלון. מכבי תל אביב ראויה לרוב הביקורת שהיא חוטפת בשבוע האחרון, אבל על העונה כולה אסור לבוא אליה בטענות. כי מכבי תל אביב הוציאה מעצמה את המקסימום. היא בגמר הגביע. היא היתה בליגת האלופות. גם בימים הכי חלשים שלה בליגה, היא לרגע לא התבזתה. לא הורידה את הראש. לא הורידה רגל מהגז. לא ויתרה. לעתים המכונית האיצה, ולעתים זה המקסימום שאפשר לסחוט מהדוושה.

מכבי תל אביב צריכה להיות גאה בעונה שלה, אבל היא תצא מכל הסיפור עם אותה חידה שלא עוזבת אותה: איך מוציאים יותר מהצוות סביב ערן זהבי. כי הצוות סביב ערן זהבי הוא זה שהופך את מכבי תל אביב לקבוצה טובה מאוד, לעתים מצוינת, אבל באף שלב לא חד פעמית. באף שלב לא קבוצה שאי אפשר לנצח אותה דרך קבוצה לא פחות טובה.

דור מיכה הוא הדוגמה הנהדרת לחידה הזו. מיכה כדורגלן נפלא, שחקן בית עם לב צהוב, אבל כדי שמכבי תל אביב תהפוך באמת לקבוצה שאי אפשר לעצור אותה, היא צריכה לקבל יותר בעמדה שלו. כנ"ל לגבי בן חיים ואחרים.

גם שאלת העמדה הנכונה של זהבי עומדת במקום. נכון, בוס הגיע לאתגר הזה עם אומץ, עם רצון אמיתי לשחק עם חלוץ טבעי, אבל בכל שלב בניסוי הזה לא היה רגע שלא אמרת לעצמך: רגע, איזה חלוץ יותר טוב ופורה מזהבי מכבי תל אביב יכולה למצוא? וזה לא רק המספרים הפסיכיים. זהבי פשוט הפך להיות חלוץ כמו שיניב קטן הפך להיות קשר בשלב מסוים בקריירה שלו. שחקנים גדולים משנים עמדות תוך כדי תנועה. וזהבי הוא קודם כל חלוץ, וגם קשר.

את הפאזל הזה בוס – מאמן איכותי ויצירתי – יצטרך לנסות להרכיב מחדש. שוב. אבל התשובות לכך הן לא אורלנדו סה. יכול להיות שזהבי צריך לחזור להיות חלוץ, כי איך אפשר לפגוע בתשואה הכי רווחית שידע הכדורגל הישראלי משחקן אחד. ויכול להיות שכל הצוות מסביבו צריך להיות ברמה אחרת, ברמה של שחקנים שגם מסוגלים לעבוד בשביל הכוכב וגם להיות כוכבים בעצמם. עם מספרים של כוכבים.

הכול יכול להיות, אבל שום דבר לא פתור בשאלה הזו. כל עוד מכבי תל אביב לא תדע להפוך את השאלה הזו לתשובה ברורה, היא תתקשה לייצר קבוצה שאי אפשר יהיה לקחת לה את האליפות. באר שבע היא כאן כדי להישאר. צריך לעלות לה את הרף בצורה משמעותית.

לא בטוח שמכבי נתניה היא היורדת הכי גרועה בתולדות בכדורגל הישראלי, אבל היא לבטח הכי עלובה. הכי מושפלת. הכי מביכה.

וראינו את בית"ר נתניה, את מכבי יפו, את צפרירים. קראנו על בלפוריה ודוגמאות דומות מהעבר הרחוק. אבל אף אחת מהן לא הייתה מכבי נתניה. אף אחת מהן לא הייתה קבוצה עם חוט שדרה היסטורי כמו מכבי נתניה. קבוצות ברמתה של נתניה יורדות, אבל לא ככה.

את הדברים האלה אפשר היה לכתוב בכל שבוע, אבל דווקא אחרי המשחק מול בני יהודה הם מקבלים משנה תוקף. כי את בני יהודה מכבי נתניה הייתה יכולה לנצח. בטח להוציא נקודה מול קבוצה שסיימה את העונה. לנצל את ההזדמנות כדי למצוא עבורך קצת כבוד. קצת. כי ספורט זה גם למען הכבוד שלך והכבוד של הקהילה שלך. מכבי נתניה לא מסוגלת אפילו לזה.

איש לא מזלזל במשבר הארגוני שעובר המוסד הזה. וגם לא בחוסר הביטחון שמשתק את השחקנים. אבל ראינו הרבה כאלה בעבר. ראינו קבוצות לוקחות את זה למקום חיובי. ראינו קבוצות שלוקחות את זה למקום שלילי. אבל לא ראינו קבוצה שנכנעת לתנאים ולמצב כמו מכבי נתניה. לא בית"ר נתניה, מכבי נתניה.

יומיים עברו ואין עדיין הודעה. לא של ההתאחדות. לא של המנהלת. ולא של בית"ר ירושלים עצמה. לאורך משחק שלם אוהדים צועקים "מוות לערבים" ו"מוחמד מת", אבל האנשים האחראים מתייחסים לזה כמו עוד אירוע חמור. עוד מקרה אלימות. זה קורה, זה קרה, זה יקרה.

וזו בדיוק הבעיה: ההשלמה. ההסכמה שאת זה אי אפשר לשנות. את זה אי אפשר לדרוש. הקללה הנוראית הזו, הגזענית, שלא הייתה עוברת בשום מקום בעולם, עוברת דווקא אצלנו. השתיקה של כל הגופים, בציפייה שבית הדין זה הפתרון לכל הסוגיה, היא ההשלמה. הוויתור. הקבלה של מציאות.

יש כמובן המון עוול בסיפור הזה. בית"ר היא לא הקבוצה היחידה שמבלבלת בין לאומנות לגזענות (ראינו את אוהדי מכבי תל אביב בסכנין). היא גם לא הקבוצה היחידה שסובלת מקהל שאי אפשר להשתלט עליו (ראינו את הפועל תל אביב בכדורגל וכדורסל). אבל גם הקבוצה הכי ימנית שיש, עם טיעונים אידיאולוגיים שהם גם צודקים בהרבה מקרים, לא יכולה לסבול מצב שבו אצטדיון כמעט שלם צועק "מוות לערבים". אי אפשר. גם במצב הביטחוני הכי רגיש שיש.

אוהדי בית"ר בורחים לתלונות על אלימות השוטרים. זה שגרתי. מי לוקח כאן אחריות. גם במקרה הזה הדברים די דומים לנעשה בשאר הליגה. הבעיה היא הגבולות, ואלו שאמורים להציב אותם. עצם השתיקה בשבועות האחרונים מלמדת על הסיבה המרכזית לכך: המערכת משלימה עם הקריאות המזוויעות האלה, מעכלת אותן, מסכימה להן במידה מסוימת. גם עשרה רדיוסים ביום רביעי בערב לא ישנו זאת. להפך, זה רק ינציח את המצב.