המפלט האחרון: לקראת משחק מספר 7 בסדרות הסיבוב הראשון במזרח

שלוש סדרות סיבוב שני כבר נקבעו, אחת אפילו יצאה לדרך עם ארבע דקות של כדורסל תחרותי, אבל הסיבוב הראשון עדיין איתנו. הלילה ייערכו שני משחקי 7 בשתי סדרות מרתקות שהתפתחו באופן שונה אך הגיעו ביחד לנקודת השיא. ניתן להצהיר די בוודאות שאף אחת מארבע הקבוצות המעורבות במשחקי 7 האלה לא תזכה באליפות העונה, אבל אחת מהארבע תגיע לגמר האזורי ולפי התפתחות העניינים זו יכולה להיות כל אחת מהן. בואו נבדוק מה קרה עד עכשיו ולמה ניתן לצפות בשני משחקי 7 של הסיבוב הראשון.

פשוט לא כוחות: 92:124 לסן אנטוניו על הת'אנדר במשחק 1, שיא לגרג פופוביץ'

אחרי המהלומה במשחק 1: דוראנט מהלל את פופוביץ', דאנקן מתמוגג מאולדריג'

מארק סטיין טוען: "גולדן סטייט לא סימנה את דיוויד בלאט כמועמד להחליף את וולטון"

אחרי שני משחקים, נדמה היה שמיאמי בדרך לטייל לסיבוב השני ולהגיע כפייבוריטית גם להעפלה לגמר המזרח. אך כפי שקורה לפעמים, ברגע שהסדרה הגיעה לשארלוט היא השתנתה לחלוטין. כל מה שעבד בהתקפה של ההיט הפסיק לעבוד, ופתאום ההרכב הנמוך של אריק ספולסטרה נראה חסר היררכיה, עם מעט מדי קליעה מבחוץ וכזה שצריך לעבוד קשה על כל סל.

הנקודה האחרונה חשובה: מיאמי אכן עובדת קשה על הסלים שלה, היא משיגה אותם לאחר ריבוי מסירות, תנועה ללא כדור וחדירות. לעומת קבוצות שמיומנות בסגנונות מורכבים (סן אנטוניו, למשל), מיאמי בגרסתה הנוכחית קיימת חודשים בודדים והתוצאה היא פערים עצומים בין ימים התקפיים טובים ורעים. נראה כאילו כולם נדלקים ונכבים ביחד. בעצם, חוסר היציבות יכול לקרות גם בתוך משחקים, במשחק השישי מיאמי קלעה 59 נקודות במחצית הראשונה ואז 38 בשנייה, בה כל סל נראה כמו חצי נס. האחראי על הנס בדקות האחרונות היה דווין וייד, שהבהיר מה זה אומר להיות שחקן שהוביל קבוצה לאליפות.

מיאמי היא הסיפור של הסדרה כי שארלוט היא פשוט שארלוט, ממשיכה לעשות את מה שהיא יודעת כמעט בלי להתייחס לתנודתיות שמנגד. ללא ניקולא באטום שיותר פצוע מכשיר, ההתקפה של סטיב קליפורד מבוססת על קמבה ווקר, שממשיך להיראות כמו שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה איכותית, ועל משחק הפוסט המלוטש של אל ג'פרסון שחושף את החולשה בהגנת הפוסט של חסן וויטסייד. שארלוט מוציאה את המקסימום מהיתרון של שני השחקנים האלה על השומרים שלהם, אין לה הרבה מעבר לזה.

בזמן שרוב שחקני המשנה של ההורנטס מתקשים (מרווין וויליאמס תפקד התקפית רק בשניים מששת המשחקים), כיף לראות את ג'רמי לין הופך לשחקן מפתח בסדרה. יותר מארבע שנים לאחר הטרפת בניו יורק, נדמה שלין סוף סוף מצא לעצמו בית אמיתי בקבוצת הצווארון הכחול משארלוט. הוא מגיע לטבעת ללא פחד, הוא סוחט עבירות, הוא משתלט על דקות המחליפים, הוא עוזר מאוד לקמבה בדקות שהם חולקים והחיבור שלו עם הקהל נהדר. אני מקווה ששני הצדדים יהיו חכמים מספיק בשביל להפוך את השידוך לארוך טווח בקיץ.

קליפורד הנפלא מבצע התאמות קטנות לכל אורך הסדרה בשני הצדדים, בעיקר בהגנה. לאט לאט הוא לומד איך להתמודד עם הקבוצה הלא שגרתית שמולו: את מי לפתות לזרוק מבחוץ, למי לתת לחדור, מהתנועה ללא כדור של מי צריך להיזהר, מי עדיף שיקבל את ההחלטות בהתקפה. אלה שינויים קטנים וכמעט לא מורגשים, כי רוב השחקנים של מיאמי יודעים לעשות קצת מהכל, אך היכולת להכריח את רובם לבצע את הפעולות שהם פחות אוהבים תרמה לקריסה של ההתקפה שלהם.

אך, כאמור, הסיפור הוא מיאמי. משחק 7 תלוי בעיקר בשאלה איזו מיאמי תופיע למשחק הזה, כאשר שתי התשובות הגיוניות באותה מידה. יש לספולסטרה מספיק שחקנים שיודעים לנצח כדי להניח שהקבוצה שלו פייבוריטית ברורה במשחק 7 בבית, אבל מדובר בשחקנים שכבר מעבר לשיא והספסל של ההיט מתבסס בעיקר על שני רוקיז. מה שבטוח, שארלוט הבהירה בסדרה הזאת דבר אחד: אם מיאמי תיתן, אפשר לסמוך עליה שהיא תיקח.

הטון של הסדרה הזאת נקבע במשחק הראשון: ההגנה של ג'ורג' היל על קייל לאורי ושל פול ג'ורג' על דמאר דרוזן שיתקה את שני הכוכבים של הראפטורס והפכה את החיים של הקנדים לקשים במיוחד. לדווין קייסי ולכוכבים שלו פשוט אין פתרון לכך. לאורי קולע בששת המשחקים הראשונים 14.3 נקודות למשחק ב-31 אחוזים מהשדה ו-18 אחוזים מהשלוש, דרוזן עומד על 15.8 נקודות ב-32 אחוזים מהשדה ו-15 אחוזים מהשלוש. יש מי שיגדיר את הסדרה הזו כקשה לצפייה, עבורי יש מעט דברים יפים יותר מלראות את יחידת החיסול פול ג'ורג' היל מנטרלת את אחד מצמדי הגארדים האיכותיים בליגה.

בדרך כלל מספרים כאלה של שני כוכבי הקבוצה מרמזים על סדרה חד צדדית, אבל גם לאינדיאנה יש בעיות התקפיות משלה. פול ג'ורג' עושה הכל מהכל, הוא מוביל את הקבוצה בנקודות (27.5), ריבאונדים (6.8) ואסיסטים (4.8) ונתוני היעילות שלו נהדרים, לטעמי הוא השחקן המצטיין של הסיבוב הראשון גם אם יילך הביתה הלילה. אך פרט אליו אין לקבוצה של פרנק ווגל סקורר עקבי. מונטה אליס, שהגיע לקבוצה בקיץ בדיוק בשביל להיות ספק הנקודות השני, לא התאקלם טוב וגם בסדרה הזאת הוא אחד הנעלמים הבולטים.

נתוני הפתיחה האלה הפכו את הסדרה הזאת לסדרה של שחקני המשנה והדברים הקטנים. טורונטו נשארה בחיים בסדרה כי הסגל שלה עמוק יותר וכמעט כל מי שעלה לפרקט מצא דרך לתרום: יונאס ולנצ'יונאס שלט מתחת לסלים בחלק מהמשחקים, פטריק פטרסון יעיל מאוד בשני הצדדים, קורי ג'וזף מספק נקודות, הגנה וניהול משחק שקט מהספסל, דמארה קארול חזר לעצמו בדיוק בזמן כדי לשמור על ג'ורג' ולתרום בהתקפה, ביסמאק ביומבו והרוקי נורמן פאוול היו שניים מכוכבי המהפך ברבע האחרון של המשחק החמישי. אוסף השחקנים האפרוריים שמסאי יוג'ירי קיבץ בקנדה סידר לשני הכוכבים הלא מתפקדים משחק 7 בבית, הזדמנות לכתוב מחדש את סיפור הסדרה.

לאינדיאנה יש פחות שחקנים יעילים, אך אלה שמתפקדים נראים טוב. לג'ורג' היל יש ימים בהם הוא לא מחטיא, יחד עם ההגנה הוא מזכיר למה הוא היה שחקן חשוב בקבוצה הגדולה של הפייסרס. יאן מהימני, שהיה מחליף די שולי בקבוצה ההיא, התפתח לסנטר פותח לגיטימי והיה השחקן המצטיין בניצחון במשחק השלישי עם 22 נקודות, 10 ריבאונדים ו-5 אסיסטים. סולומון היל הקפיץ את המניות שלו בשנת חוזה עם שילוב של הגנה ואחוזי שלשות יוצאי דופן.

המסקרן והמבטיח מבין שחקני המשנה בסדרה הזאת הוא הרוקי של הפייסרס, מיילס טרנר. שחקן הפנים הוקפץ לחמישייה במהלך הסדרה פשוט כי היה טוב מכדי לעלות מהספסל, הוא תורם בשני הצדדים עם 11.3 נקודות, 6.5 ריבאונדים ו-3.2 חסימות (הכי הרבה בפלייאוף). לפעמים הוא לוקח זריקות קשות וחושב על החסימה יותר מאשר על הגנה טובה, אבל אין ספק שמתפתח שחקן איכותי שיוכל להיות עזר כנגדו של פול ג'ורג' לשנים ארוכות.

בתמונה הגדולה של הסדרה, אינדיאנה הייתה הקבוצה הטובה יותר ופספסה הזדמנות לסגור את הסיפור עם איבוד היתרון במשחק החמישי. אבל נקודת המוצא לקראת משחק 7 צריכה להיות שהמשחק הזה חשוב הרבה יותר לטורונטו, המשמעות שלו למועדון עצומה. לאחר שני הפסדים בסיבוב הראשון, זו ההזדמנות של הראפטורס לשנות את גורלם, לעצור את מה שמתפתחת להיות נבואה שמגשימה את עצמה. עם הדחיפה של הקהל, לטורונטו אסור לפספס את ההזדמנות הזאת מול יריבה שאמורה להרגיש שבסך הכל עשתה את שלה העונה.

זה לא אומר שטורונטו תנצח, לפעמים החשיבות רק מגבירה את הלחץ. בסדרה כל כך צמודה, כל דבר קטן יכול להכריע את המשחק האחרון, כולל טעויות קטנות של המאמנים ששניהם לא חדים במיוחד (לקייסי לקח יותר מדי זמן להזיז את לואיס סקולה מהחמישייה ומהרוטציה, ווגל החזיר את טורונטו לחיים עם חמישייה רעה בפתיחת הרבע האחרון של משחק 5). אבל לא יפתיע אותי אם אחרי כל הדברים הקטנים ושחקני המשנה, נקבל סוף סוף את הצגת הפלייאוף הגדולה של קייל לאורי שקנדה ממתינה לה כבר שלוש שנים.