וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עבודה בעיניים: 31 שנה לאחת ממתיחות הספורט הגדולות אי פעם

29.3.2016 / 11:15

סיד פינץ' ייזכר כאחד השחקנים הגדולים בתולדות הבייסבול, בעיקר משום שמעולם לא היה קיים. לקראת ה-1 באפריל, המדור של נמרוד עופרן על כתבה יוצאת דופן שגרמה לארה"ב לכעוס, לצחוק ולחלום

צילום מסך

בווידאו: ההמנון האמריקאי מנוגן בקרנות יער, כחלק מערב הוקרה לסיד פינץ'

גם שנים רבות לאחר מכן אנשים המשיכו לעצור אותו ברחובות, במסעדות, בברים, באצטדיונים, ביקשו חתימה, ביקשו תמונה, כאילו הכל היה אמיתי. במובנים רבים, הכל באמת היה ועדיין אמיתי: ג'ו ברטון, לא שחקן בייסבול בשום צורה, הוא אחת הדמויות המיתולוגיות בתולדות הענף, והכל בגלל שהשיב בחיוב להצעה מיתולוגית, מעיתונאי מיתולוגי, לפני 31 שנה בדיוק. ביחד חברו כל הגורמים כדי להשלים את מתיחת ה-1 באפריל המוצלחת והמיוחדת ביותר בתולדות הספורט העולמי. מתיחה שעבדה בהרבה מאוד רבדים, ושהיום לא היתה יכולה לעבוד אפילו ברובד אחד.

seperator

ג'ורג' פלימפטון הפך לעורך הראשי הראשון של כתב העת הספרותי החשוב The Paris Review כשהוא בסך הכל בן 26. שם, תוך שהוא עורך טקסטים של הגדולים שבכותבי תבל, שייף פלימפטון את כתיבתו שלו, ובעיקר את הרצון לצאת מהקופסה, לעשות דברים שעוד לא ממש נעשו. בניגוד לעיתונאים אחרים שאהבו ספורט וכתיבה ועל כן כתבו על ספורט, הוא דאג להיכנס למגרש, לפרקט, לזירה - מטפורית, ומילולית. ב-1958 זכה לשחק מספר משחקי ראווה מול גדולי שחקני הבייסבול בארצות הברית, מה שהוביל לספר Out of My League - ספר שאחד ממהלליו היה ארנסט המינגוויי.

לאחר מכן נכנס לשלושה סיבובים בזירה מול שניים מהמתאגרפים המאיימים בעולם דאז - ארצ'י מור ושוגר ריי רובינסון - עבור כתבה ל"ספורטס אילוסטרייטד"; ב-1963 שימש כקוורטרבק מחליף במחנה האימונים של דטרויט ליונס ופרסם את חוויותיו בספר נוסף (Paper Lion), וזה לא נעצר שם: עד דמדומי הקריירה שלו התנסה גם בעולם הקרקס, שיחק ברידג', שב למגרש הפוטבול, התחרה בטניס מול אלוף ארצות הברית פאנצ'ו גונסאלס ואפילו עלה על במת הסטנד-אפ. חייו של ג'ורג' פלימפטון היו סדרה של אירועים מתוכננים ומתכוננים פחות ששימשו קרקע פוריה לכתבות מגזין וספרים.

ואז, ב-1985, ניצל פלימפטון את יכולות הפרוזה אותן לעתים נהג לזנוח כדי לכתוב את אחד הטקסטים המשמעותיים בחייו. זה קרה כשעורך "ספורטס אילוסטרייטד" דאז מארק מולווי הבין שהגיליון הקרוב עומד ליפול על ה-1 באפריל, וביקש מפלימפטון לדאוג לכתבה סטנדרטית שתסקור כמה מהמתיחות המובילות שהתבצעו בעולם הספורט. "אני מפרסם 500 סיפורים בשנה", אמר העורך הראשי ל-AP. "כל כך הרבה ממה שאנחנו עושים קשור בסמים, משכורות ומכירות משחקים, דברים שאנו חייבים לעשות. הפעם לשם שינוי אני רוצה ליהנות". כשצ'רלי קאופמן לא הצליח לעבד את "גנב הסחלבים" לכדי סרט הוא כתב תסריט על תסריטאי שלא מצליח לעבד ספר לכדי סרט; כשג'ורג' פלימפטון לא הצליח למצוא מספיק דוגמאות של מתיחות מוצלחות בספורט, הוא עשה משהו קצת דומה וקצת שונה: בעידודו של מולווי, הוחלט לבדות מאפס כתבת שער מאלפת שכולה מתיחה אחת גדולה. "מארק אמר לי, למה שלא תעשה משהו משלך?", נזכר פלימפטון בראיון שהעניק ב-1995. "הוא נתן לי רישיון לעשות כל מה שרציתי. זו היתה תחושה פנטסטית, ליצור משהו עם ראשך שלך".

מה שפלימפטון יצר עם ראשו שלו היתה כתבת שער בת כ-6,200 מילה ו-15 עמודים, שלמשך כמה ימים, היתה הדבר המעניין והמיוחד ביותר בספורט האמריקאי.

העיתונאי ג'ורג' פלימפטון. AP
הכניס את עצמו לסיפורים. פלימפטון/AP

הרעיון היה די פשוט: כתבת פרופיל שתציג לארצות הברית כוכב בייסבול חדש שהגיע משום מקום, עם סיפור רקע חד-פעמי ואופי נדיר שמעמיד כמעט כל אספקט אפשרי בספורט בכלל, בבייסבול בפרט וברמת החשיבות שארצות הברית מעניקה לספורטאיה תחת סימן שאלה. פלימפטון בחר להציב את גיבור הכתבה היידן סיד פינץ' כנבחן דווקא בניו יורק מטס, משום שהמו"ל שלו הגיע ממשפחת דאבלדיי, ששלטה בקבוצת הבייסבול הניו יורקית. הסופר ג'ונתן די, ששימש כעוזרו של פלימפטון, אמר ל"טין האוס" שהעיתונאי המפורסם היה פקעת עצבים בזמן כתיבת הכתבה: "הוא היה בחרדה כל כך גדולה שבפעם הראשונה והיחידה בחמש השנים שעבדתי אצלו, הוא ביקש שאבוא לעבוד בשבת. אני עדיין זוכר את ההלם הנאיבי שלי כשראיתי את הכותב המפורסם והמצליח מתייסר בניסיון להבין האם מה שכתב טוב מספיק, מצחיק מספיק, אמין מספיק, או אם כל הדבר הזה יגרום לו להיראות כמו טמבל גדול". פלימפטון לא סיים כמו טמבל גדול, וזה יהיה זמן לא רע להביא פה חלק מצומצם מהכתבה שזכתה לכותרת "הסיפור המוזר של סיד פינץ'":

"... ייתכן והוא ישנה את מסלול ההיסטוריה של הבייסבול. בסט. פטריק'ס דיי, כדי לוודא שהם לא קורבנות של הזיה, המטס הביאו אקדח רדאר כדי למדוד את הגשת הפסטבול של פינץ'. הספרה שהופיעה היתה 200 מייל לשעה. המדידה המהירה אי פעם היתה שייכת לרוסקו טרנר - 153 מייל לשעה. הנהלת המטס לא ששה לדבר על פינץ'. למען האמת, הם יודעים עליו ממש מעט. לא היתה לו קריירת בייסבול. את רוב חייו בילה מעבר לים, מלבד תקופה קצת באוניברסיטת הרווארד... פינץ' בילה את ילדותו בבית יתומים בלסטר, אנגליה, ואומץ בידי אב מאמץ, הארכיאולוג הכביר פרנסיס ווייט-פינץ', שנהרג בתאונת מטוס במהלך משלחת בהרי דאולגירי שבנאפל. בזמן הטרגדיה, פינץ' היה בשנתו האחרונה בבית הספר בבקינגהאם, אנגליה, ממנו התקבל להרווארד. עם זאת, מתברר שהילד החליט לבלות שנה באזור התרסקות המטוס בהימלאיה (המטוס עצמו לעולם לא נמצא) לפני שחזר למערב ונרשם להרווארד... תמונתו של היידן פינץ' לא מופיעה בספר המחזור, והוא לא שיחק בייסבול בהרווארד, ועזב לפני תחילת העונה".

כניסתו של פינץ' לעולם הבייסבול, כך על פי פלימפטון, התרחשה ביולי 1984 במיין, שם קבוצת הבת של המטס סיימה סתם עוד משחק. כשהמאמן בוב שייפר הלך לכיוון המלון, הוא נתקל בפינץ': "הלכתי ליד פארק כשלפתע הבחור הזה - בחור שנראה חביב, מגולח, ג'ינס כחולים, מגפיים גדולים - הופיע לצידי. תחילה, חשבתי שהוא רוצה חתימה או לשוחח על המשחק, אבל לא, הוא חיטט בתיק שלו, הוציא כדור בייסבול משופשף וכפפה שחורה מעור שנראתה כאילו יצאה מארון של שחקן ילדים. הבחור הזה אומר לי, 'למדתי את אמנות ההגשה'. משפט מוזר שכזה, בקול מתנגן... עמדתי למהר למלון כשהילד הזה הצביע על בקבוק סודה שיושב על הגדר, בערך במרחק של בסיס הבית מעמדת ההגשות. הוא נשען אחורה, וזרק את הכדור לשם. על הגדר, בקבוק הסודה התפוצץ. הוא התנפץ כאילו קליע של רובה פגע בו... אמרתי לו, 'בני, תוכל להראות לי את זה שוב?'

אז הוא הראה, שוב ושוב, ולאחר כמה פעמים כאלה, של זריקה עם סגנון ייחודי למדי, סיד פינץ' הבדיוני ובוב שייפר התיישבו והחלו לדבר: "הוא שילב את מגפיו מתחת הרגליים, כמו אחד מאנשי היוגה האלה, ואומר לי שהוא לא בטוח שהוא רוצה לשחק בייסבול מקצועני, אבל רוצה לנסות. הוא מעולם לא שיחק, אבל יודע את החוקים, והוא יודע לזרוק את הכדור בדיוק מושלם ומהירות עצומה. הוא לא אומר לי איך הוא עושה את זה מלבד שהוא 'למד את זה בהרים, במקום שנקרא פו, בטיבט'. שם הוא למד להגיש, בהרים, זרק אבנים ועשה מדיטציה". למחנה האימונים של המטס פינץ' הגיע עם רשימת דרישות, משורבטות בכתב יד, ביניהן שיאפשרו לו להתבודד בין המשימות, שלא יהיה מעורב באימונים הקבוצתיים ויעבוד לבד לגמרי, ושכל האופרציה תיעשה בסודיות המקסימלית, ללא כלי תקשורת או צלמים, זאת משום שלטענתו, עדיין לא החליט אם לנצל את הכישרון החד-פעמי שלו לכדי קריירה מקצוענית, ובכלל, הוא לא חפץ בתשומת הלב. אחד הדברים שהפכו את הטקסט של פלימפטון לכל כך טוב ואמין הוא ההחלטה לצטט שחקנים, מאמנים ואנשי צוות אמיתיים במטס - בהסכמתם, כמובן. רק מתי מעט היו מעורבים במתיחה, וכשפינץ' הגיע להתאמן, הוא התאמן רק עם השחקנים הצעירים, משום שהיו נכונים יותר לשתף פעולה. התופס המחליף רון ריינולדס היה אחד המצוטטים, וסיפר שכלל לא היה מוכן למה שהגיע, ולפתע, ההגשה האימתנית של סיד פינץ' העיפה אותו כמה מטרים אחורנית. "היד שלי הרגישה כאילו פגעו בה עם פטיש", צוטט כאומר.

מל סטוטלמייר, מאמן הפיצ'רים של המטס, התמוגג בעיקר מסגנון ההגשה הלא קונבנציונלי של הכוכב החדש בפוטנציה: "אני לא מבין את המכניקה של זה. כל מי שהיה מנסה לזרוק ככה כדור היה נופל על הגב. אבל ראיתי את זה. ראיתי את זה מאות פעמים. זה הדבר המגניב ביותר שאי פעם קרה בבייסבול". כשהופיע למחנה האימונים של המטס סירב פינץ' להתאכסן במלון בו לנו רוב השחקנים הצעירים, סירב להצעה לקבל אופנוע בחינם משום שאינו נוהג, וסיפר ששכר חדר קטן באכסניה, שם הוא מתבודד ומנגן בקרן היער שלו - כלי נגינה שחזר על עצמו לכל אורך הכתבה, סוג של אנטי-תזה לעולם הזוהר של הבייסבול המקצועני. "הוא חי מאוד בפשטות", אמרה בעלת האכסניה. "אני חושבת שהוא ישן על הרצפה... יש לו שטיח קטן, מעולם לא ראיתי אורח מביא שטיח משלו. הוא אוכל קערת מרק. וכמובן שהוא מנגן בקרן היער. הוא מנגן מאוד יפה ותודה לאל, ברכות. הצלילים ממלאים את הבית. לעתים אני חושבת שהם בוקעים ממסך הטלוויזיה שלי". את הכתבה ההיא סיים הקומישנר של ה-MLB, שהודה שלא שמע עדיין על התופעה, וביטא במשפט סיום אחד את מה שרבים מקוראי הכתבה בוודאי חשבו להם: "אצטרך לראות את זה כדי להאמין לזה!".

שחקני ניו יורק מטס ב-1985. AP
מתי מעט היו בעניינים. שחקני המטס ב-1985/AP

"מה שממש עשה את הכתבה היו התמונות", הודה העורך הראשי מארק מולווי בפני AP, ואכן, מבט בתמונות לבד יכול היה להצית כמעט כל דמיון שהוא: הנה סיד פינץ', חצי יחף, מגיש כדור בשלג; הנה התופס רון ריינולדס מחזיק את היד אחרי שתפס הגשה של פינץ'; הנה קרן היער המפורסמת בחדר המעונות בהרווארד; הנה פינץ' על גמל במצרים; הנה דוח הסקאוטינג על הכישרון האלמוני; הנה פינץ' על שפת המים, במדים של ניו יורק מטס, מנגן בקרן היער.

התמונות לא מפוברקות - זהו סיד פינץ' שמפוברק. מי שמגלם אותו הוא בחור בשם ג'ו ברטון, מורה לאמנות שצלם "ספורטס אילוסטרייטד" ליין סטיוארט הכיר כשעשה כתבה על אספני מיניאטוריות צבאיות. קרן היער שייכת לאחד מתלמידיו של ברטון, הכפפה השחורה שייכת לתלמיד אחר (שביקש וקיבל בתמורה את אחד מלוחות השנה המפורסמים של המגזין), והתמונות שצולמו במצרים אמיתיותית גם הן: ב-1983, נפשו וויליאמס וברטון יחדיו במדינה המזרח-תיכונית. ב"ניו יורק טיימס" התבקש סטיוארט לשחזר את השיחה עם ברטון, וסיפר שאמר לידידו: "ג'ו, למטס יש פיצ'ר בפלורידה שאני צריך לטוס לצלם. הוא מנגן בקרן יער, החפצים היחידים שלו הם שטיח וקערת אוכל, והוא מגיש על רגל אחת, עם מגף. ויש לו הגשה מהירה של 168 מייל. תוכל לבוא איתי?" ברטון השיב בחיוב, רק כדי לשמוע שיש קאץ' אחד בסיפור: השחקן הזה לא באמת קיים, והוא זה שיצטרך לגלם את סיד פינץ'. גם לבקשה הזו ברטון, שאהב מאוד בייסבול בילדותו אך לא היה מספיק טוב כדי לפצוח בקריירה מקצוענית, השיב בחיוב.

פלימפטון שתל כמה רמזים לכך שמדובר במתיחה. ראשית, ההגדרה השביעית במלון אוקספורד ל"פינץ'" היא "שקר קטן". כמו כן, כותרת המשנה של הכתבה קראה: "He's a pitcher, part yogi and part recluse. Impressively liberated from our opulent life-style, Sidd's deciding about yoga — and his future in baseball" - ואם מחברים את האותיות הראשונות של 18 המילים הראשונות, מקבלים "Happy April Fools Day". על אף הרמזים, הימים היו ימי טרום אינטרנט ויוטיוב (כשנשאל כמה זמן לדעתו מתיחה שכזו היתה מחזיקה היום, השיב ברטון: "חמש דקות"), "ספורטס אילוסטרייטד" היה בגדר אורים ותומים, וכמעט כולם האמינו - או לכל הפחות רצו להאמין למתיחה על סיפור ספורט חלומי שמתגשם דווקא בענף הספורט האמריקאי מכולם. המגזין ירד לדפוס שבוע לפני ה-1 באפריל והפיל מדינה שלמה בפח: כמעט כל עיתונאי אפשרי התקשר למטס כדי לברר עוד או לבקש ראיון עם סיד פינץ'; אחד מעורכי "ניו יורק טיימס" התקשר בזעם לאיש יחסי הציבור של הקבוצה על כך שנתן דווקא ל"ספורטס אילוסטרייטד" את הסיפור; אנשי המגזין עצמם קיבלו לא פחות מ-2,000 מכתבי תגובה לכתבה, כמו גם לא מעט ביטולי מנוי; מנחה תכנית רדיו טען שראה את פינץ' מגיש, בזמן שזה העביר שיעור אמנות בבית הספר; שני ג'נרל מנג'רים צלצלו בבהלה לקומישנר, ושאלו כיצד יוכלו להגן על התופסים שלהם אל מול זרוע התותח של סיד פינץ'.

ב-1 באפריל כינסו המטס מסיבת עיתונאים. פלימפטון כתב עבור ברטון/פינץ' נאום פרישה, במסגרתו הודיע שהוא בחר במדיטציה על פני בייסבול, ובכך המתיחה סוף סוף נחשפה. "זה רע לבייסבול, רע עבור המטס ורע עבור "ספורטס אילוסטרייטד"", זעם הבעלים של היאנקיז ג'ורג' סטיינברנר, אך הטירוף התקשורתי לא עצר שם: מסעדה שנשאה את שמו של סיד פינץ' נפתחה, ואחרי זמן מה המטס אפילו ערכו "יום סיד פינץ'", ובו נמכר מרנצ'נדייז של שחקן שמעולם לא היה קיים. ג'ו ברטון הוזמן לערב גאלה של המגזין הנחשב ותכנן לבקש חתימה מכוכבי הספורט האהובים עליו, אך בסופו של דבר נאלץ להיות זה שמחלק את החתימות. זיהו אותו בארצות הברית, זיהו אותו אפילו באנגליה, הזמינו אותו לזרוק את ההגשה הראשונה במספר אירועים (רק כדי לראות כיצד הוא מגיש במהירות של 68 מייל לשעה בלבד), וברטון נהנה מתשומת לב. "הוא מת על זה", אמרה ב-2005 אשתו ל-"ניו יורק טיימס". "אפילו עכשיו, במסיבות, אנשים ייגשו אליו ויגידו - היי, אתה סיד פינץ'! הוא נהנה, כי מעולם לא היה ספורטאי. הוא לא מכחיש את העובדה שהיו לו גיבורים כילד, ולפתע, הוא גיבור בעצמו".

כן, מסתבר שגם להיות ג'ו ברטון זה לא רע בכלל, כפי שאמר ל"שיקגו טריביון": "זה נחמד להיות חלק מהיסטוריית הבייסבול בלי שעבדתי כדי להיכנס אליה".

סיד פינץ'. צילום מסך
התמונות עשו הכל. תמונת השער שנבחרה לכתבה/צילום מסך

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully