שלום גולשי וואלה! ספורט. אני רון אטיאס, ובשבועות הקרובים אספר לכם על ההכנות שלי למשחקים האולימפיים בריו. לאחרונה זכיתי במדליית הזהב בטורניר הקדם אולימפי באיסטנבול בטקוואנדו, וכך הבטחתי את מקומי במשלחת הישראלית.
אחרי שעמדתי ביעד הזה שהצבתי לעצמי, יצאתי לחופשה עם חבר בתאילנד. במשך עשרה ימים קצת התנתקתי מהלחץ ומכל מה שמסביב. הרגשתי שאני חייב להשתחרר ולהתאוורר. כיום אני מתאמן ברמלה. יש שם מגורים ואנחנו שוהים שם במשך כל השבוע מראשון ועד שישי, ואני מתאמן שלוש פעמים ביום. כל אימון נע בין שעה וחצי לשעתיים.
אני מתאמן כיום עם כמה ספורטאים שהם יריבי האימון שלי. אלו ספורטאים בינלאומיים שמתחרים בחו"ל, כמו גילי חיימוביץ', שהיה אלוף אולימפי לנוער ואלוף אירופה לנוער, אילן בריגינסקי ובת אל גטרר שהשתתפה במשחקים האולימפיים בבייג'ינג. בטח אתם תוהים איך זה שספורטאים משני המינים מתאמנים יחד, אז תרשו לי להסביר שלפעמים יש אלמנטים בקרבות שעושים אותם בלי עוצמות. אלו תרגילים שאנחנו יכולים לעבוד עליהם יחד, ואין קשר למשקל או למין.
אני מרגיש מהחברים בנבחרת המון פרגון וגאווה, הכי רחוק שאפשר מקנאה. מן הסתם גם הם רוצים להצליח ואולי יש "קנאה טובה" כזו, אבל בסך הכול הם עוזרים לי מאוד. אחרי הכול, ההצלחה שלי זו ההצלחה שלהם ושל כל ענף הטקוואנדו בארץ ויש לכולם אינטרס לראות אותי מצליח.
באופן כללי, רוב חובבי הענף מכירים אותי, אבל גם יצא לי להיתקל באנשים מחוץ לענף ששמעו עליי. נכון, אני עדיין לא סלב, אבל אין לי ספק שככל שאני אצליח, אני אהיה יותר מוכר. כיון יש לי ספונסר שתומך בי. קוראים לו ניר גלבוע, מנכ"ל צוות 3. גם מועדון "עצמה שרעבי אומנויות לחימה" תומך ועוזר לי מאוד. ברור שהייתי רוצה עוד ספונסרים כי ספורטאי חייב את השקט הנפשי והכלכלי. אחרת קשה לו להתרכז בספורט. בדרך כלל זה תהליך ויש קושי להשיג ספונסרים.
בשבוע שעבר יצאתי עם הנבחרת לבלגיה, אבל הביקור שם הסתיים מבחינתי בטעם קצת עצוב. בגלל הלחץ הרב שהיה עליי עם האימונים והעומס בברכיים, כבר בקרב הראשון נפצעתי בצורה קלה. עוד לפני הקרב השני, שהיה אמור להיות מול יריב צרפתי שהיה מדורג בתחרות, לא יכולתי לעלות במאה אחוז ולכן בהחלטה משותפת עם המאמן שלי יחיעם שרעבי החלטנו לשמור על עצמי כי יש מטרה יותר חשובה בקיץ ולכן החלטתי לפרוש. היום אני מרגיש בסדר, חזרתי כבר לאימונים ואין מה לדאוג. זו הייתה פציעה קלה שחששנו שאם אני אעלה להתחרות איתה, היא עלולה להחמיר.
בכל מקרה, כבר מעכשיו אנחנו עושים הכנות רבות לקראת ריו כדי שנגיע הכי מוכנים שאפשר. נכון, לא בטוח שבחוץ רואים בי כמועמד למדליה אולימפית, אבל גם בתחרות הקריטריון אני חושב שהייתי פחות מסומן, ובכל זאת הפתעתי את כולם. מן הסתם, על הספורטאים הישראלים שמועמדים למדליה יש יותר לחץ, וזה דווקא משהו שעלול לגרום להם ליפול ברגע האמת. למרות זאת, אני עדיין חושב שיש עליי לחץ, אבל אני צריך לכוון אותו למקום טוב. אני בהחלט חושב שאני מסוגל להביא מדליה.
אם נבחן את הדברים, נראה שלמעשה מתחרים איתי עוד 15 ספורטאים בקטגוריית המשקל שלי 58 ק"ג, כשארבעה מתוך ה-16 מסיימים עם מדליה. זה שונה כמובן מענפים אחרים, כמו אתלטיקה ושחייה, שאתה יכול לסיים רחוק מאיזור המדליות. איך שלא תסתכלו על זה, יש לי 25 אחוז להשיג מדליה. למרות זאת, צריך לזכור שכל קרב הולך להיות מלחמת עולם כי אלה ה-16 הטובים ביותר בעולם בקטגוריית המשקל הזו.
בין 16 הספורטאים יש שניים שעשויים להגיע מאיראן (פרזאן אשורזדה) ומלוב (יוסף שריחה), ואם אני אוגרל מולם, אין שום סיכוי שהם יתייצבו לקרב מולי. אני שומע יותר ויותר שהאיראני מתלבט אם להעלות את המשקל כי הוא יודע שיש סיכוי טוב שהוא יוגרל מולי. הוא אלוף עולם ובעל הרבה תארים, אבל בכל מקרה זה לא מעניין אותי כי בלי קשר למי שיעלה מולי, אני אעשה הכול כדי להיות הכי טוב שיש, ומשתדל להרחיק את עצמי מכל העניינים הפוליטיים. מה שכן, יהיה מאוד מעניין אם ייכנס ספורטאי פלסטיני במסגרת תחרות הסלקציה שתהיה באסיה.
לסיום, אני רוצה לשתף אתכם בדבר טוב שקרה לי. כשחזרתי מתאילנד, המשפחה שלי הודיעה לי שהיא החליטה לטוס איתי לריו. זה לא דבר מובן מאליו מבחינתי כי מדובר בטיסה יקרה מאוד, אבל כולם החליטו שלא משנה מה, הם יהיו איתי שם, ועשו לי הפתעה. אנחנו משפחה גדולה, כשיש את אמא שלי אורלי, והאחים לידור (25), התאומים בר ודניאלה (24), אני הבא בתור וגיא הקטן (10). מי שיהיה חסר באווירה שם הוא אבא שלי שמואל ז"ל, שתמך וקידם אותי מאז שהתחלתי להתחרות. זה לא סוד שהוא השיג לי מימונים לטיסות וציוד, והקריירה שלי הייתה בראש סדר העדיפויות שלו, לפני העבודה ולפני כל השאר. זה משהו שמאוד הערכתי אז, ועכשיו יש לי הזדמנות להחזיר לו על זה.