אלכס שטילוב עומד בפני החודשיים אולי הכי חשובים בקריירה שלו. המתעמל אמנם לא הבטיח עדיין את מקומו במשחקים האולימפיים בריו, אבל בין ה-16 ל-19 באפריל הוא יהיה חייב להתעלות על עצמו באולם שבו יתקיימו תחרויות ההתעמלות באולימפיאדה. שטילוב כבר לא צעיר, ובהמשך החודש הוא יחגוג יום הולדת 29. כדי להגיע לאולימפיאדה שלישית ברציפות, הוא יקבל צ'אנס אחרון בתחרות המבחן, אבל נדמה שהמשימה שלו הולכת להיות קשה מאוד. אם עד עכשיו הוא שם דגש על תרגילי הקרקע והמתח האהובים עליו, כעת הוא יהיה חייב להצטיין בכל ששת המכשירים ולקבל ציון מספיק גבוה שיספיק לו להגיע לריו. מקום בין 20 הראשונים אמור להספיק לו כדי לעמוד במטרה.
מי שעוקב אחרי שטילוב מזהה כי בשנתיים האחרונות חלה ירידה משמעותית בהישגים שלו, ומכאן שהציפיות ממנו לקראת האולימפיאדה רחוקות מהפודיום. המתעמל שסיים במקום השישי בגמר הקרקע בלונדון מתקשה לשחזר את היכולת משם, ודי להסתכל בציונים שהוא מקבל בתקופה הלא פשוטה הזו כדי להבין שהעפלה לגמר אולימפי תהיה הישג משמעותי מבחינתו. לפני שבוע התחרה שטילוב בתחרות גביע העולם באזרבייג'אן, ואמנם חזר עם מדליית הארד בתרגיל הקרקע, אבל הוא סיים רק עם 14.550. מצד שני, המטרה שלו הייתה לתרגל את רוב המכשירים ולסיים בהם עם ציונים גבוהים כחלק מההכנה ל"טסט איבנט".
"אני לא מסתכל על המדליות עכשיו, אלא יותר חשוב לי לראות את אלכס עושה שישה מכשירים ומסיים כשהוא נקי מנפילות", מסביר מאמנו של שטילוב ומאמן הנבחרת, סרגיי וייסבורג. "זה נכון שהוא קיבל ציון נמוך בקרקע בבאקו, אבל לפני שבוע הוא נפצע בברך לקראת היציאה לאזרבייג'אן, ובהתחשב בנסיבות זה בסדר גמור. חשבנו אפילו שיהיה יותר רע מזה".
וייסבורג נוגע מעט במה שעובר על שטילוב בתקופה האחרונה מאז שהתוצאות החלו לרדת, ואומר: "כשאתה נפצע פה ושם, קשה לך להאמין בעצמך, אבל עכשיו אלכס מתחיל לחזור להאמין בעצמו. יש בעיה שכשכולם חושבים שאתה ראשון, אתה מרגיש שאתה צריך להוכיח את עצמך. בגלל זה אני תמיד אומר שצריך להיות על הקרקע תרתי משמע, ואני חושב שאלכס הפנים את זה. הוא במצב רוח טוב עכשיו".
בכלל, שטילוב מוצא את עצמו לאחרונה במצב לא ממש מוכר. כמי ששלט בענף ביד רמה והיה בערך הפנים הכמעט יחידות שלו, לפתע בשנה האחרונה החלה תחרות מעניינת כאשר קם לו יורש של ממש. ארטיום דולגופיאט בן ה-18 התחיל לתת פייט, ואת הניצוצות המשמעותיים ביותר ניתן היה לראות בשבוע שעבר בבאקו כאשר המתעמל הצעיר קפץ כמה כיתות וסיים במקום הראשון במוקדמות בגביע העולם עם ציון מרשים של 15.150, הציון הגבוה ביותר שלו בקריירה שנותן עוד איתות למה שאפשר לצפות ממנו ממש בקרוב ועם התכווננות נכונה לטוקיו 2020.
"אני מקווה מאוד שבעונה הבאה יהיו לנו מתעמלים ברמה טובה כדי שנהיה במפה הבינלאומית של ההתעמלות", מוסיף וייסבורג. "זה אומר משהו טוב שארטיום סיים ראשון במוקדמות הקרקע. לאלכס אולי הפריע עד עכשיו לראות שנושפים בעורפו, אבל הוא מתחיל להבין שאלה החיים. אתה מתבגר, וגם הקטנים הופכים לגדולים, מה שהופך את זה למצב שאתה צריך להוכיח את עצמך מדי יום. מה שקרה לארטיום לא קרה פתאום כי בהתעמלות ההתקדמות היא במדרגות. התחרות ביניהם תעשה טוב לכולם".
אז האם שטילוב יעמוד במבחן חייו? והאם יש סיכוי שהמתעמל הבכיר אולי לא יגיע לאולימפיאדה? "אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה", אומר וייסבורג. "זה ספורט, אלה החיים. אין הרבה הזדמנויות כאלה. פתאום אתה קם ומרגיש טוב, יופי, אבל אתה יכול לקום חולה וכבר אף אחד לא יעזור לך ולא תוכל להגיד שהרגשת לא טוב. נעשה את מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להיות שם".
כמעט מתחת לרדאר של כולנו התפרסמה השבוע הידיעה על פרישתו (השנייה) של אלון ששון, הג'ודוקא שהתחרה במשקל של עד 90 ק"ג שאמר סופית שלום לחלום האולימפי שלו. ששון, שנחשב לכישרון גדול בצעירותו קיווה להשתחל למשלחת האולימפית, אבל התוצאות שלו בתחרויות בסבב לא אפשרו לו להגשים את החלום, ובריו התפקיד שלו יהפוך מספורטאי לאוהד כאשר הוא יישב ביציע וידחוף את אחיו הצעיר אורי, סגן אלוף אירופה, שינסה לעשות את הבלתי ייאמן ולזכות במדליה.
"אפשר להגיד שההחלטה התבשלה אצלי הרבה זמן", אומר ששון בראיון פרידה. "בטורנירים האחרונים התחריתי במטרה להשיג את הכרטיס לאולימפיאדה. לצערי זה לא צלח, לקחתי החלטה, אבל הכול טוב והמצב חיובי. החלטתי שאני עוצר את המירוץ הזה. זה נכון, לא הייתי באולימפיאדה, וחוויתי אותה רק כיריב אימונים של אריק זאבי לקראת לונדון. כל ספורטאי שמתאמן בענף אולימפי רוצה להגיע ולהגשים את החלום האולימפי, אבל אני משתדל להסתכל על הרגעים הטובים והחיוביים שבקריירה. השתתפתי באליפויות עולם ואירופה".
ששון כאמור סומן כאחד הספורטאים המבטיחים בצעירותו. בגיל 16 הוא חזר עם מדליית ארד מאליפות אירופה עד גיל 17 ושלוש שנים לאחר מכן הוא כבר הוכתר כאלוף היבשת עד גיל 20. אבל משהו השתבש שם בדרך, אם זה הפוליטיקה שהשתלטה על הענף ואם בגלל היכולת שלא הייתה מספיק טובה בבוגרים. "כשפרשתי ב-2009, עשיתי את זה מכיוון שהאיגוד היה בפירוק וראיתי שהדברים לא מתנהלים בצורה הכי ישרה שיש", הוא אומר. "אני לא רוצה לחפש תירוצים ללמה לא הצלחתי. לכל אחד יש את האחריות שלו. ברור שהיום הקרקע היא הרבה יותר פוריה לחבר'ה הצעירים, אבל אני לא רוצה להשתמש בזה כתירוץ. אני בדעה שהאולימפיאדה תלויה מאוד בספורטאי ופחות במה שמסביב".
אבל התפקיד של ששון לא תם עדיין. "אני אלווה ואתמוך באחי גם מבחינה מקצועית וגם אעזור לו באימונים. אני אדחוף אותו ואעודד אותו להצלחה", הוא מבטיח. "למעשה הוא הבטיח את ההשתתפות שלו בריו ב-99 אחוז, ומה שחשוב עכשיו זה שהוא ייכנס לשמונת המדורגים הראשונים (כדי לזכות בהגרלה נוחה יותר, א.ק). הוא מצליח לזכות במדליות בטורנירים החשובים, ואם באמת הדברים יקרו כמו שאני מקווה שהם יקרו, אני רואה סיכוי סביר שהוא יזכה במדליה אולימפית".
האח הגדול לבית משפחת ששון מנסה גם לנתח את ההבדלים בינו לבין אחיו: "מבחינה אישיותית, אנחנו די דומים. גדלנו באותו בית, התחנכנו עם אותו חינוך ואנחנו די דומים. מבחינה טכנית ומקצועית, אנחנו שונים. אני חושב שבפן האישי, שנינו מונעים מרגש, שזו תכונה שיכולה להיות מורכבת בקרב ג'ודו ובענף תחרותי, אבל לאחרונה אני רואה שהוא מצליח לשלוט ברגש יפה ובקרבות האחרונים שלו הוא מראה קור רוח טוב. זה משהו שהוא הצליח לשלוט בו לאחרונה ולשדרג. יכול להיות שמה שמנע ממני להצליח זה קושי בשליטה ברגש ובהתמודדות עם הלחץ".
ששון, אגב, מתכוון להמשיך להישאר על הטטאמי, ומדבר על כך שבכוונתו לשקם את בית הספר לג'ודו שהוא פתח בירושלים ונאלץ לעזוב אותו לאחר שחזר להתחרות. "אני רואה את עצמי ממשיך בעולם הג'ודו בתחום האימון", הוא אומר. "התחריתי הרבה שנים בסבב, למדתי הרבה ויש לי המון מה לתרום. אני מרגיש שאני רוצה לשתף את הידע הזה עם החבר'ה הצעירים".
ומשהו בכל זאת לסיום על שתי המרתוניסטיות שעלו לאחרונה לכותרות, לורנה צ'מטאי וקטיה גולדרינג. נתחיל בצ'מטאי שבסבירות גבוהה תקבל אזרחות ותייצג אותנו בריו. מגיע לה. היא חיה פה שנים. היא נשואה לישראלי. מה עוד צריך? רק החותמת של שר הפנים, אריה דרעי? כנראה שלא. ציפיתי ממשרד הספורט שיומיים לאחר קביעת הקריטריון ינסח את המכתב המתבקש למשרד השכן ויתחיל בהפעלת הלחץ (כפי שעשו בוועד האולימפי ובאיגוד האתלטיקה), אבל מתברר שבחלוף כמעט שבוע זה לא קרה. למה? לא ברור. המשחקים יתקיימו בקיץ, ההרשמה תסתיים בזמן הקרוב, אבל במשרד הספורט יש מי שלוקח את הזמן מסיבה לא ברורה. ברור לי שהמכתב הזה ייצא, וזה רק עניין של זמן, אבל ההתנהלות הזו מעידה במשהו על חוסר המקצועיות במקום שאמון על ניהול הספורט. אם חשבתם עד היום שהבירוקרטיה של משרד הפנים היא זו שמונעת פיתרון בעיות, כדאי שתחשבו על זה שוב.
ולגבי גולדרינג, צרם לי מאוד לקרוא ביקורות על האתלטית המוכשרת הזו עוד לפני שבכלל נפתחה הבקשה לאזרח אותה. כאילו שהיא לא משלנו, כאילו שהיא נטע זר, כאילו שהיא לא הוכיחה את הישראליות שלה, ועכשיו זה הזמן שלנו "לדפוק" אותה. נכון, צריך להודות על האמת שגולדרינג ניסתה להגיע לאולימפיאדה כאמריקאית, אבל במה היא שונה מהשחיינית היהודיה אנדי מורז שעשתה עלייה? רק בזה שהיא טרם התחרתה עבור ישראל. אם למורז הייתה האפשרות לייצג את ארצות הברית, היא בכל זאת הייתה בוחרת בישראל? ומישהו מבטיח שיום אחרי הפרישה היא לא תשוב לארצות הברית? אני מכיר את הטענה שבעצם הכללתה במשלחת האולימפית היא "תופסת" תקציב של ספורטאי אחר. מישהו שאולי שירת בצבא, גדל פה, ושיש לו אולי פוטנציאל, אבל במדינה מתוקנת, ספורטאי שמחזיק בדרכון ואזרחות ישראליים לא צריך להוכיח את הנאמנות שלו ולעבור עליהום שכזה.