לקום מוקדם: דוד קלטינס הפך ליקיר האוהדים של בית"ר ירושלים

1. הביטוי השגור בסיכומי העונה האחרונים של הפועל באר שבע היה תמיד – היה לה הכול, אבל אין לה זהבי. העונה המשפט הזה נעלם. נמחק. ערן זהבי מספק אולי עונה מפחידה יותר מבחינת מספרים, אבל את היתרון שהוא מספק מול הפועל באר שבע לא מרגישים.

זה לא בגלל זהבי העצום כמובן, אלא בזכות אליניב ברדה. המנהיג של הפועל באר שבע לקח את היתרון הכי מובהק של מכבי תל אביב והפך אותו ללא רלוונטי. לפחות עד עכשיו. ברדה עושה את זה עם פחות מספרים, עם פחות רצפים, אבל גם בעזרת השערים שלו וגם בזכות הדברים הקטנים שמוקרנים מהאופי שלו הוא הפיל את אחד המכשולים שנראו בלי עבירים רק בקיץ שעבר.

נכון, באר שבע הופכת את יתרון זהבי ללא רלוונטי גם ובעיקר בזכות משחק קבוצתי, אבל לגימור של המשחק הקבוצתי אחראי ברדה (ולא, לא שכחנו את היכולת האישית). גימור שכולל רוע ויופי, אופי ויצירתיות, קשיחות וברק, ואמונה שאין בעיה שלא ניתן להתגבר עליה.

לפני כשבועיים אמרו שחקנים לאיציק יצחקי שברדה צריך להיות שחקן העונה, והם בדרך להיות צודקים. כי שחקן העונה צריך לבוא מהאלופה. שחקן העונה מביא אליפות. אגב, אפשר לבחור שני שחקני עונה. יש מקרים בהם אין ברירה. אוחנה וארמלי ב-1984 לא נתנו אפשרות אחרת. בנין ולוין ב-1991. כך גם ברדה וזהבי, בתנאי שהראשון באמת יזכה באליפות. בכל מקרה, בין אם בוחרים שניים או רק אחד, ברדה צריך להיות שם.

2. שיר צדק הוא לא רק עמוד התווך של ההגנה הטובה בישראל, הוא בעצמו הבלם הישראלי הטוב ביותר. בדומה לאיתן טיבי שהחזיק בתואר הזה עד לא מזמן, צדק היה צריך לעבור מקרית שמונה כדי להראות שהוא יכול לגדול. שהוא יכול לבוא לקבוצה שלא זכתה בתואר הגדול מכולם הרבה מאוד שנים ולתת לה מהאופי שלו.

צדק נראה לעתים כמו חמום מוח שמאבד את הראש, אבל ברוב המוחלט של המקרים הוא מביא את הטירוף הזה למקום חיובי. אין בו פחד, אין לו מעצורים. הוא מטפל היטב בכדור. הוא מהיר, הוא חזק, הוא נחוש. לא משנה מי מוצב לידו, ההגנה של באר שבע משחקת כמעט באותה רמה. צדק הוא שחקן שבונה משחק הגנה ומשפר אותו, ואת כל מי שמשחק לידו. לכן, הוא גם צריך להיות הבלם הראשון כאשר משרטטים את הרכב הנבחרת הבא.

דוד קלטינס נכנס כל כך מהר ללב של אוהדי בית"ר ולפנקסים של הקבוצות העשירות בליגה קודם כל בזכות דבר אחד – הוא תמיד קם מהר. לא פעם הוא נופל, מחליק, מועד, יורד לגליץ' לא מושלם, אבל תמיד הוא קם מיד. סופג מכה? הוא קם. נדחף מאחור? הוא קם. מתנגש ביריב? הוא קם. קם, וממשיך לרדוף אחרי היריב.

שחקן ישראלי לא רגיל לקום. שחקן ישראלי שנופל ממשיך לשכב. לעשות פרצוף. לשחרר איזו צעקה שאולי השופט ישמע. אבל הוא לא קם ישר. הוא קם רק אחרי שהוא מקבל את מה שהוא רוצה או אחרי שהוא מבין שלא יקבל את מה שהוא רוצה. לדוד קלטינס אין את הפגם הגנטי הזה. לדוד קלטינס יש גישה שהופכת אותו לשחקן מבטיח, ורק אחרי זה כישרון. הוא לא משחק כדי לקבל משהו בתמורה. הוא פשוט ממשיך לשחק.

לקלטינס יש עוד המון יתרונות. הוא מסוכן לשער. הוא מכדרר מצוין. ויש לו גם המון דברים לשפר כדי להיות באמת שחקן גדול: הוא לא מוסר מספיק טוב. בטח לא בטווחים הארוכים. והטכניקה שלו זקוקה לשיופים. אבל כל אלה יהפכו את ההבטחה הלא שגרתית לשחקן לא שגרתי באמת אם קלטינס ימשיך לקום מיד אחרי שהוא נופל, גם כשבכיסים שלו יהיה הרבה יותר כסף ומעמד. להמשיך לרדוף אחרי שהוא חוטף מכה. זה הערך המוסף שלו כעת, וזה יהיה הערך המוסף שלו גם בעתיד.

חיים סילבס הוא מאמן מוכשר מאוד, שעשוי מהחומרים שיכולים להחזיק שנים: הוא כדורגלן שחווה מקומות גדולים וקטנים. הוא חגג הישגים גדולים וקטנים. הוא הכיר את מיטב המאמנים. יש לו אינטליגנציה רגשית גבוהה כדי לגעת בשחקנים שלו ואינטליגנציית משחק גבוהה כדי להעמיד אותם נכון על המגרש.

אבל האם הצלחה ברעננה צריכה לגרום לסילבס למהר לקבוצה גדולה כבר בשלב הבא? לא בטוח בכלל. רעננה היא יותר תוצאה מסודרת של ליגה מבולגנת, מאשר הישג בפני עצמו. אחת הדרכים לבחון סיפור הצלחה היא לשאול כמה מגיבורי נוסחת רעננה היו תורמים באמת במקומות קשים יותר? ספר רב אם יש כאלה. וואקמה היה זר, שבתאי הגיע רק העונה וכל השאר נראים כמו עוד מספרים בנוסחה, ולא נתונים שמחזיקים לבד מחוצה למסגרת.

רעננה היא קבוצה של מאמן ובעלים, ולכן גם סילבס צריך להיזהר לא למהר. חוכמתו כשחקן הביאה לו הרבה עדנה גם אחרי שלא הצליח להתאושש מהפציעה ולהוביל את מכבי חיפה. הוא ידע להתחבר למקומות רבים, שונים ומשונים. הפציעות הפכו אותו לאדם חכם יותר, רגיש יותר, מבין יותר, ומי כמוהו יודע שלתהליך צריך לתת זמן.

עדיף לו – עם כל הערכה אליו – לא להיות עוד מאמן שממהר, אלא אחד שעובר שלב אחרי שלב. אם שתי האופציות שלו כעת הן לעבוד תחת רוני לוי המנג'ר כמאמן מכבי חיפה או תחת איזי שרצקי כמאמן קרית שמונה, אז האופציה האחרונה עדיפה. סילבס זקוק לעוד פסגה בדרך לפסגה האמיתית, כדי להבין שהפסגה הזו עם רעננה לא הייתה קלה מדי. מהירה מדי.

להגיד שרוני לוי נכשל במכבי חיפה – קבוצה שאף אחד לא יוצא ממנה טוב – זה קצת לא רציני. אפשר להבין את הכעס של אוהדי מכבי חיפה על רמת המשחק בתקופתו, אבל גם לזכור שההדחה שהם דורשים כעת לא הוכיחה את עצמה בעבר. להפך היא רק הכניסה יותר בלבול במועדון.

כאן בדיוק מגיע החלק המרכזי של רוני לוי, שכמובן שגה לא מעט בבניית הסגל – הוא לא הצליח לשנות את האווירה הקיימת במכבי חיפה. הוא לא באמת יצר חיבור אמיתי ומשפיע עם השחקנים ועם המועדון. במכבי נתניה, אליה הגיע באמצע העונה שעברה, הוא כן הצליח לחבר את המערכת סביבו. במכבי חיפה אין כמעט רגע אחד או שחקן אחד שיכולים ללמד שזה הצליח אצלם בצורה דומה.

כעת מדברים במכבי חיפה על מעבר של רוני לוי לתפקיד המנג'ר, או להביא מנהל מקצועי שיעזור לו לטפל בכל הבעיות שיש בסגל. כל אחד מהרעיונות האלה הוא נכון, ובלבד שיהיה אמיתי. שיובאו האנשים הנכונים ולא האנשים הנוחים. שההחלטה הזו תעשה סדר ברור, וגם כואב, בהיררכיה הארגונית של מכבי חיפה, ולא רק תערבב את הקלפים מחדש בין כל בעיות האגו. עם הכאוס הקיים רוני לוי לא מסתדר. הוא לא מצליח להתרכז במה שהוא טוב בו, שזה כדורגל. צריך לעשות מהפך אמיץ וישר באמת כדי שבעונה הבאה באמת יופקו לקחים ולא יחזרו עליהם שוב.

ליעקב שחר יש בעיה שחוזרת על עצמה. לא פעם הוא רוצה לרצות את כולם. הפעם הוא צריך לקבל החלטה כואבת ולא פוליטית.