"זה פשוט מדהים שהדבר שאני הכי אוהב בעולם, היקר לי מכל, זה גם הדבר שאני הכי מתחרט עליו"
(לואי סי קיי על הבנות שלו)
אין פה כוונה לצייר עולם אפל ומדכא, גם לא להזהיר ולהפחיד, רק להבהיר הבהרה קטנה לחובבי הספורט, לאלה שטרם הבינו: אם אתה בחור צעיר, או לפחות מחשיב את עצמך כבחור צעיר, ואם אתה חובב כדורגל, ואם אתה מתכנן בקרוב להביא ילדים לעולם, דע לך, באמת, זה לא מסתדר. אין זמן. היום קצר מאוד, והוא כולל הרבה שעות עבודה, מעט שעות שינה, המון עומס רגשי ופיזי, וזה קשה מאוד, לפעמים פשוט בלתי אפשרי, למצוא 90 דקות רצופות על מנת להתמסר לכדורגל, מסירות שהמשחק ראויה לו. אין פה תגלית מדהימה, זה לא האבא הראשון שחווה קשיים, זו פשוט מצוקה שצריך לפרוק. אגב, אומרים שזה מסתדר ושעם הזמן מסתגלים ומתרגלים, אבל זה גם מה שאומרים לאלה שנכנסים לסינג סינג.
הסופרבול לדוגמה, הסופרבול. אתם נהניתם בסופרבול? הנה ההבדלים בין חוויית הסופרבול של האב הטרי לבין זו של הבחור הצעיר, נטול המחויבויות, זה שהזמין אליו חברים הביתה, שהזמין פיצה, או שאולי יצא לאיזה בר, או סתם ישב לבד עם בירה מול המסך בשעת לילה מאוחרת. כמה זה נחמד, הבדידות השקטה הזאת. כי גם אני תכננתי, תכנון מוקדם ומוקפד. עבור משחק של פעם בשנה גם מוותרים על שעות שינה. מתמקמים בסלון, מסדרים שמיכה וסדין, הגברת עוזבת לחדר השינה, הכל מוכן, מהרגעים האלה שבהם החיים נראים יפים. ואז היא הגיעה לסלון, ילדה בת שנתיים. בוכה. לא נרדמת. רוצה לישון עם אבא. "תכבה", היא אומרת, "נו, תכבה". האור של הטלוויזיה מפריע לה לישון. והדור מקולקל. אין כבוד. האבא סמרטוט. אז האבא ויתר על הסופרבול, ביי ביי פייטון, אבא הלך לישון. אפילו לא מושפל. עייף.
יום ראשון אחר הצהריים, למשל. ארסנל נגד לסטר. זה לא עובד ככה. 13:45 בצהריים, איזו מין שעה זו לכדורגל? יש יותר מדי דברים לעשות. מלא מטלות ביתיות. מה נראה לך? באיזה קטע נראה לך שאתה יושב עכשיו שעתיים ורואה משחק? יש כבר חצי שנה שקעי חשמל מסוכנים שלא טיפלת בהם. חוטי חשמל בולטים מהקיר. סכנת חיים. צריך להרדים תינוקת בוכה, לעשות משהו עם העוף המופשר, לתכנן איך יוצאים מהברוך הכלכלי הזה. אין זמן לראות משחק. זו חוצפה בכלל לקוות לזה. חוצפה.
אז אתה מדליק את הטלוויזיה ברקע. מקפל כביסה, מתחנף, משתתף. שם עין על התינוקת, מנדנד עם הרגל את הטרמפולינה. פוזל למשחק. מת על ארסנל, מת על לסטר, בהצלחה לכל הצדדים. אבל גם התינוקת בוהה במסך. לא מסוגלת להסיט מבט מהאורות המרצדים. אתה מסובב אותה, אבל היא מסובבת את הראש לעבר הקולות והרעשים. ואתה קולט שברגעים אלה ממש אתה פוגע בה. שאתה מקנה לה הרגלים רעים. שמגיל שלושה חודשים היא מתמכרת למסך המרצד. איזה מין אבא אתה? איפה האחריות? מה קרה לכל הערכים, לכל ההבטחות, לכל הלי זה לא יקרה? עזוב, הסיפור גמור. הפסדת. תן לה לבהות.
יום שני, שמונה בערב, משחק של מכבי. אהובתי. איזו מין שעה זו למשחק כדורגל? מה מבקש כבר אדם, בסך הכל להיכנס קצת לטוויטר, לגשש, לבדוק את ההרכב. אפשר בבקשה לדעת את ההרכב? להבין באיזה מערך פותחים? להיכנס לאווירה? לא. אי אפשר. למה אתה כל הזמן עם הטלפון? אתה לא שומע שהתינוקת בוכה? לא מספיק לה שני ילדים, היא צריכה להשגיח על עוד אחד? יום שלישי בערב, צ'לסי נגד פריס סן ז'רמן. קונצרט אמיתי. משחק כדורגל משובח. אלופת צרפת מול אלופת אנגליה. המשחק עולה על הציפיות. קצב מטורף. ועדיין, האבא נרדם בדקה ה-40. לא מסוגל לשמור על העיניים פקוחות באמצע משחק הכדורגל הכי מהנה שהוא כבר הרבה זמן. נהנה, התרגש, התפעל - ונרדם. אבא גמור. איזו מין שעה זו לכדורגל 21:45?
ביום רביעי יש ברצלונה, אחר כך ריאל מדריד נגד רומא, ואתה מבחין בתופעה מעניינת: אתה מתפלל שיהיה משחק רע. שיהיה מאכזב. שלא יהיו גולים. אין סולידריות עם חובבי הכדורגל בכל העולם, להפך, רק מרמור. שכל העולם יסבול, שאוהדים יתבאסו, רק כי אתה מפספס. ביום חמישי מגיע גמר גביע המדינה בכדורסל, ואתה מרגיש מחויב למעמד, לא מכובד מצדך לפספס אותו, ואוטוטו ליגה אירופית, קשה לדחוס הכל, מישהו פה צריך לוותר, אלה הם חייך, רק הקרבות והפסדים. בשישי נגזלת ממך מנוחת הצהריים מול הליגה הלאומית. בשבת אתה שומע מהשכנים את הליגה לנוער, ונזכר בימים אחרים. אתה מביט בילדות, תוהה אם זה שווה את זה, ומעריך שכן. כמעט בטוח.