קייל ווימס הוא שחקן חמישייה קבוע בשטרסבורג. ווימס בן ה-26, בוגר אוניברסיטת מיזורי סטייט, יושב אצל וינסנט קולה על שתי עמדות הפורוורד. לרוב פותח בעמדה מספר 3, ולאחר מכן עובר לעמדה 4, למרות שאין לו 2 מטר ברובריקת הגובה. והסיבה לכך היא אחת ויחידה הקליעה שלו מחוץ לקשת שלוש הנקודות. כן כן, אתם יודעים בדיוק איך קוראים לנישה הזאת. הסטרץ' פור. ושתי שלשות של ווימס, שאחוזי הקליעה שלו עד למשחק הזה היו רחוקים מלהרשים, ברגעי הסיום של המותחן אמש הן אלו שמרחיקות עד מאוד את הקבוצה של פרנקו מהיכולת להתמודד על כרטיס לשלב הבא במפעל המשני של אירופה, דווקא במשחק לא רע בכלל שלה. ושתי השלשות הללו הגיעו מתרגילים מובנים, לאחר חדירה או חסימה, כשפעם אחת נרשם האסיסט לפול לאקומב ובפעם השנייה ללואיס קמפבל.
ולמה אנחנו מספרים לכם את כל זה? קודם כל כדי להמחיש חסרון מובנה בסגל של הפועל ירושלים. אנחנו כותבים לא מעט על הכשל בעמדה 4 במכבי תל אביב. הכשל הוא אותו הכשל גם אצל אלופת המדינה. מרגע שהוחלט שג'וש דאנקן מתיישב על עמדה 5 (בהנחה שהוא משחק, כן?) אז עמדת הפאוור פורוורד מתחלקת בין ליאור אליהו לבין טוני גפני. האחד שאיננו יודע לזרוק מבחוץ (ושסיים משחק נורא עם 0 מ-6 מהשדה) והשני שיכול מדי פעם. לא יותר מזה. מול ההגנה הקשוחה, הגבוהה והאתלטית של שטרסבורג, הפועל ירושלים נזקקה (גם) ליכולת יציבה של גבוה שירווח את המשחק ויגרום למארדי קולינסים של העולם לכסות שטחים גדולים יותר, כשהם במצבי עזרה הגנתית.
אבל בעיית הקליעה של ירושלים איננה מסתכמת בעמדה 4. כשהיא מסיימת מחצית ראשונה עם ו מ-9 מחוץ לקשת, כולל החטאות של קלעים כמו ג'נינג ממצבים חופשיים, לירושלים פשוט לא מגיע לנצח משחק חוץ בשטרסבורג ולצלוח בשלום את הבית הזה ולהעפיל לשלב הבא.
ואם נחשוב על זה, נגלה שירושלים הצליחה עד כה, בשלב הטופ 32, למצוא כל דרך אפשרית להפסיד. רגע, תיקון קל. ירושלים הצליחה עד כה, בשלב הטופ 32, להיכנע לסגנון של כל יריבה ולהפסיד לה על הדרך. מול סרטוב הפראית, נגררו הפרנקואים לאמאמא של הראן אנד גאן, עם אחוזי קליעה מטורפים (גם שלהם), וירדו כשידם על התחתונה במשחק עם סקור מצטבר של 201 נקודות.
מול שטרסבורג האפורה והקשוחה נגררה ירושלים לקרב על הבופור, עם כדורסל של לוחמה בשטח בנוי והתקפות סטטיות ותקועות. עד הרבע השלישי קלעה 51 נקודות בלבד ולרוב נאלצה להמתין למהלכי גבורה של אחד על אחד כדי לייצר נקודות. ואלו לא קרו יותר מדי. ובסיום, כידוע, הפסידה (ושוב, דווקא במשחק לא רע בכלל שלה).
ומול גראן קנאריה נקלעה אלופת המדינה לסגנון משחק ייחודי כזה, שבו קבוצה טובה פחות חוטפת בראש מול קבוצה טובה הרבה יותר.
אם צריך לזקק את הביקורת שלנו על ירושלים בעונה וחצי האחרונות למשפט אחד, כנראה שהוא יתייחס לחוסר היכולת לזהות מאפיינים מקצועיים מובהקים. מהו בדיוק הכדורסל של ירושלים? איזה סוג של סגנון מנסה היא להכתיב? האם מנסה היא להכתיב סגנון? האם יש לה סגנון, או שמא מרכז הווייתה הוא להגיב ולהתאים עצמה אל היריבה שלה?
ובעוד אנחנו ממשיכים לחשוב אחר פתרון לקושיות, ירושלים בדרך הבטוחה לסמן עוד איקס כואב על מפעל אירופי.
עד לטיול הקליל שלה ביד אליהו, עמד ממוצע הנקודות של קאזאן ביורוקאפ על 81 נקודות למשחק. עד שקלעה 92 נקודות במשחק החוץ שלה מול מכבי, עמד שיא הנקודות של קאזאן למשחק על 94, כשהישג זה מושג מול אימפריית הכדורסל הרומני סטיוואה בוקרשט. אחת שסיימה את השלב המוקדם ביורוקאפ עם שני ניצחונות מול שמונה הפסדים.
ואת 92 הנקודות שהשיגה מול הנינג'ות של טבק, היא עשתה אחרי שהורידה רגל מהגז כדי לבזבז זמן בדקות הסיום. ואת 92 ההשפלות שהמטירה על ראשה של האימפריה במיל', היא עשתה כשהיא חוטפת 2 כדורים בלבד לאורך כל המשחק. כלומר, כשהיא לא מצליחה לייצר נקודות בהתקפה מתפרצת או במשחק מעבר.
ה-כל בהתקפה המסודרת שלה. כל התקפה גול.
ומכבי ידעה בדיוק מאין תגיע הצרה. כפי שאמרנו במשחק מקדים.
כחצי ממדד היעילות של הרוסים מגיע מהשילוב של הרכז קולום והשוטינג גארד לנגפורד. אז מכבי התכוננה והתכוננה, כך לפחות יש להניח, והגיעה עם אפס תשובות. אה, חוץ מניסיונות פאתטיים של סילבן לנדסברג לפרק ללנגפורד את הפנים. שיא הנקודות של לנגפורד ביד אליהו עמד עד אמש על 21. אתמול הוא כבש 30. בשלושה רבעים. בלי להזיע. לרוב ממצבי בידוד סטטיים לגמרי.
חברו לקו קולום, שיחק אמש כ-8 דקות מתחת לממוצע שלו ואף לא פתח בחמישייה. וכשהוא נכנס לעניינים, נראה היה האנדורי הלא ממש חביב רמה מעל למשחק. נדמה היה שכל פיק אנד רול שלו הפתיע את הצהובים. שכל חדירה הסתיימה בסל קל. שאין לשחקנים, או למאמן של מכבי, שום מושג איך בדיוק הם אמורים לייצר סוג של עצירה. או סוג של פתרון.
אחת הבעיות הגדולות של פרשנים, מעבר לעובדה שבהגדרה אין להם מושג מהחיים שלהם, היא שלעיתים (רחוקות) הם מצליחים לפצח קוד של שחקן או קבוצה בשלבים מוקדמים יחסית של העונה. ואז הם מוצאים עצמם חוזרים על אותן תובנות (נבובות) פעם אחר פעם אחר פעם.
במקרה של מכבי תל אביב מודל 2015/16, הצליחו מרבית האוחזים במקלדת ובמיקרופונים לפצח את הקוד ממזמן.
כתבנו ואמרנו, פעם אחר פעם, שבניית הקבוצה של הצהובים היא בושה, חרפה וכלימה. קבלנו על האיוולת שבבסיס הרכבת הקו האחורי. טענו, גם בימים בהם זה נראה משונה, שטיילור רוצ'סטי הוא לא האיש שיכול להוביל את מכבי למקומות אליהם היא רגילה ושואפת. שהוחתמו יותר מדי שחקנים פציעים ופגיעים. שאין סטרץ' 4. שאין ביג גאי ראוי. שדראגן בנדר לא צריך להיות פה השנה. ששיטת המשחק, התקפית והגנתית, איננה מתאימה לחומר השחקנים. שלא מרגישים טביעת אצבע של מאמן. שאין לטבק פלאן בי כשהתכנית המקורית נחרבת. שאין ושאין ושאין ושאין.
ובעיקר הפנינו, פעם אחר פעם, אצבע מאשימה לעבר מקבלי ההחלטות בצהוב. אלו שאחראים על הפארסה הזאת. אלו שאפשרו לחבורה נטולת כל כישורים מתאימים לכך, להשתלט על סדר היום ועל כל מערך קבלת ההחלטות המקצועית של מכבי. כן, אני יודע, אתם כבר מכירים את השמות: דני פדרמן, ניקולה וויצ'יץ' ואבי אבן. לאו דווקא בסדר הזה.
ובהיעדר כל ברירה אחרת, הדברים הללו צריכים להיאמר ולו פעם אחת נוספת.
בתחילת הטקסט דיברנו על שטרסבורג. עכשיו נדבר על מילה נוספת שמתחילה באות ש' אבל נשמעת כמו סין. שטוקהולם. תסמונת שטוקהולם, למען הדיוק. התסמונת, למי שלא מכיר, היא תופעה שבה אדם מוחזק בידי אנשים זרים ומפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו.
שלא יובן לא נכון. אין כאן שום הפניית אצבע מאשימה לדברים פליליים או פסולים, חס וחלילה. יש כאן הפניית אצבע מאשימה למערכת עשירה, מנוסה ומוצלחת, אשר האצילה סמכויותיה והפקידה (והפקירה) גורלה בידי כאלה שביהירותם, עיוורונם וחוסר יכולתם, הובילו ומובילים אותה לאסון ספורטיבי. מהשפלה אחת להשפלה נוספת. לאבדן דרך מקצועית. לשחיקתו עד דק של המותג. ונדמה שראשי מכבי, גם בשלבים הללו, אינם מבינים עד תום שהם צריכים, בראש ובראשונה, לשחרר עצמם מלפיתה זאת. והם צריכים. ויפה שעה אחת קודם.
מכבי תל אביב תעפיל לשלב הטופ 16 ביורוקאפ ותתחרה על העפלה לשלבים גבוהים יותר, אלא אם יקרה דבר בלתי צפוי לחלוטין. היא אמורה לזכות בגביע המדינה ובהחלט סביר להניח שהיא בעלת סיכויים טובים מאוד לזכות בפיינל פור שיארח בארנה.
ויתכן שזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לה.