יש חיים אחרי מכבי: הידעתם? הטופ 16 של היורוליג יוצא לדרך

ז'אן טבק היה מגיב בחוסר סבלנות לשאלות החוזרות ונשנות על מאזנו הלא מחמיא מול ז'ואן פלאסה. מאמן אוניקאחה מלאגה היה מזהיר את שחקניו משאננות נגד הקבוצה שכבר הפסידה להם פעמיים בתוך חודש. ובמכבי תל אביב היו מבקשים להצניע את הציפיות שעלו וצפו מחדש, ולהזכיר שג'ורדן פארמר עדיין מתקשה למצוא את הטבעות. לא רק את אלו של הסל, אלא גם את אלו מהאליפויות עם לוס אנג'לס לייקרס, שנגנבו מביתו בארה"ב.

לו הצהובים היו משכילים לחלוף על פני דרושפאקה ולהשתחל לטופ 16 של היורוליג, הם היו מתארחים הערב (שלישי) ב-21:45 במלאגה. אבל זה לא קרה, ולראשונה בהיסטוריה ייפתח השלב השני במפעל ללא נוכחות ישראלית. כדי שהמאורע לא יתרחש ממש במחשכים מבחינתם של חובבי הכדורסל בארץ, כינסנו את פרשני הכדורסל של וואלה! ספורט - אודי הירש, שי האוזמן ואהרל'ה ויסברג - לדיון על ארבע שאלות אקוטיות לקראת תחילתם של שלבי ההכרעה במפעל הבכיר והחשוב באמת.

האוזמן: עוד פעם אתם והיהודים שלכם? עוד שאלה כזאת ואנחנו עוזבים את המנהלת. אה, כבר עזבנו. בהפוך על הפוך, כמו שהזכייה ביורוליג ב-2014 עשתה רע למכבי (כי היא חשבה שהיא יודעת מה היא עושה), אז אולי ירידת הליגה תעשה לה טוב, לא? אז זהו, שכנראה שלא. ספק רב אם במכבי יסיקו את המסקנות ויפיקו את הלקחים, כך שמה שהיה כנראה שיהיה גם בהמשך. ולנו, כצופים, זה בטח לא יעשה טוב.

עונת היורוליג הזאת היא אחת המעניינות והאיכותיות שראינו. יכול להיות שקבוצת על אין, אבל מקבץ של קבוצות טובות מאוד יש. ואם גם מכבי הייתה נכנסת למיקס, לפחות ברמת היכולת להרגיש מקרוב את המשך המאבק על השלבים הבאים ביורוליג, אז בכלל היה כאן סנופי דיסקו. יכול להיות שיהיו כמה עכברי כדורסל שירגישו שהמפעל הזה חוזר לחיקם, ללא חיבוק הדוב של ההמון שלא מבין, אבל הם בסך הכל עכברים.

חייבים להגיד עוד משהו. אם מכבי כן הייתה מוצאת איכשהו את הדרך ומעפילה לטופ 16, אפשר בהחלט היה לחלום הצלבה. חלוקת הבתים השנה היא עד כדי כך לא מאוזנת, ובית ה' שאליו נכנסה במקומה דרושפאקה הוא עד כדי כך חלש.

הירש: בואו נודה באמת: מספר האנשים שמתעניינים באמת ביורוליג בישראל הוא תלת ספרתי, ואם נפחית את שלושת הכותבים כאן - גם זה בספק. את הליגה האירופית הבכירה צורכים כאן רק דרך הפריזמה של הצהובים, וסיפורי הגבורה של ואסיליס ספאנוליס, הפריחה של ננדו דה קולו ומילוש תאודוסיץ' ויכולת האימון השנויה במחלוקת של פאבלו לאסו לא באמת מזיזים לאנשים שאינם גרופיז של אלי סהר (או הפייק שלו).

ברמת הכדורסל הטהור, מובן שקבוצות הכדורסל החלשות נופו, ומכבי תל אביב של העונה, למרבה הצער, עונה להגדרה הזאת. הבעיה היא שגם דרושפאקה, הכוכב האדום בלגרד, צדביטה ואפילו לבוראל קוצ'ה הן לא משהו לכתוב עליו הביתה. המאבקים הפנטסטיים בבית ו', בין אולימפיאקוס, ברצלונה, ריאל מדריד, חימקי וצסק"א מוסקבה יחפו על כל המתחזות שעדיין נותרו במפעל.

ויסברג: לחובבי הכדורגל בישראל יש חודש אחד בשנתיים שבו הם יכולים להתמקד במשחק עצמו וליהנות מאיכות אמיתית, וזה רק בגלל שנבחרת ישראל לא שם. תתארו לכם מונדיאל או יורו עם הכחולים-לבנים: במקום להתעסק בזלאטן, מסי ורונאלדו, נשמע רק על העוגיות ששלומי ארבייטמן אכל בחדר ההלבשה לפני שריקת הפתיחה (נשבע לכם, הייתה כותרת כזו בעיתון פעם).

אז גם לנו, מהאחות הפחות פופולרית והיותר מוצלחת (כלומר: הכדורסל), זה דווקא יהיה מרענן להפסיק לדבר על אחוזי העונשין של ארינזה אונואקו ועל האייר דאנקס של טרבור אמבקווה. נוכל להתמקד במפגשי הענקים בין ספאנוליס לחואן קרלוס נבארו ובין ז'ליקו אוברדוביץ' לפנאתינייקוס, או בדרבי הלוהט של מוסקבה. כל הדברים האלה, יקרו היום ומחר. אז מה צריך יותר מזה?

ויסברג: חוץ מהביקור הלילי במאפיית ויז'ניץ? אני פינטזתי על ביקור פרידה של דימיטריס דיאמנטידיס ביד אליהו. אוהדי מכבי תל אביב ידעו להיפרד בצורה מעוררת כבוד מדיאן בודירוגה והריעו בעבר לדינו מנגין ולחואן אנטוניו קורבלאן. יהלומידיס, בעונת הפרישה שלו, היה אמור להגיע לישראל עם פאו בטופ 16, וחבל שזה לא יקרה. עכשיו תשיגו לי חלות לשבת.

האוזמן: ברגע שגיליתי שאסא בית דגן פתוח גם ברביעי בלילה, החשש הכי משמעותי הוסר. אנחנו יכולים לנתח באופן מושכל את ירידת הליגה של מכבי, ללעוג, לשמוח לאיד או להשתתף בצערה, אבל האמת היא שנפילתו של יום חמישי איננה עניין של מה בכך. גם אם זוהרו עומעם לאורך השנים, יום חמישי עדיין מהווה סוג של מוסד ספורטיבי במדינה נטולת מוסדות ספורטיביים.

השינוי ביום, ולא רק זהותן של היריבות או רמתו של המפעל, משמעותי במיוחד. ועם כל הכבוד לימי ראשון (ושני, ושלישי, וכל שאר הימים בהם משחקים היום בליגת העל שלנו) ולערבי יורוליג נטולי מכבי, זה לא אותו הדבר. מרבית מתענייני הכדורסל במדינת ישראל עושים זאת אך ורק בגלל מכבי תל אביב. מכבי היא גם הסיבה המרכזית לכך שקוראים/ צופים בנו, מלהגי הכדורסל, מלהגים. אז כן, הדבר שהכי יחסר לי בימי חמישי הוא המשחק של מכבי, וכל האירוע שמסביבו.

הירש: ציניות בצד, כשעל המגרש נמצאים השחקנים הנכונים והמאמנים הנכונים, כשהשופטים נותנים להרביץ במידה, וכשהמשחק קובע משהו - אין הרבה דברים מרגשים יותר בכדורסל העולמי מאשר התמודדות יורוליג ברמה גבוהה, ואני כולל ברשימה הזו גם NBA, מכללות והמוטציה המוזרה המכונה ליגת העל בכדורסל.

הבעיה היא שהפעם האחרונה שמכבי תל אביב נטלה חלק במשחק כזה הייתה אי שם בעונה שעברה, מול ברצלונה, ריאל ופנרבחצקה. העונה אפשר היה להתרגש בעיקר מהמשחק העצום של תאודוסיץ' ומהפרשי הגובה הלא נתפסים בין טבק לאבי אבן.

ויסברג: צסק"א, ריאל, ברצלונה ואולימפיאקוס - כולן אלופות אירופה בעשור האחרון - בבית אחד, ויש להן גם את חימקי על הראש, כך שלא מן הנמנע שאחת מהן הולכת הביתה. המועמדות הטבעיות לעוף, בעיניי, הן אולימפיאקוס ובארסה, למרות הניצחון המרשים שלשום במדריד ובגלל הבנייה הקצת מוזרה שלה בקיץ.

היוונים שייטו למקום הראשון בשלב המוקדם כשספאנוליס פצוע או סתם מחרב את המשחק, כשיורגוס פרינטזיס ומאט לוג'סקי מחמיצים לא מעט משחקים, וכשפטריק יאנג גומר את העונה. אבל אם הם החתימו את דאריוס ג'ונסון-אודום ואת שון ג'יימס (שון ג'יימס!), אז כנראה הם יודעים משהו שאנחנו לא, ומבינים שמצבם לא מזהיר.

האוזמן: קודם כל, בחלוקה לאימפריות, בואו נזכיר שמתוך 11 המשוריינות של היורוליג לעונה הבאה, שתיים כבר בבית (מכבי ומילאנו). אחת מהאימפריות שנפלו לבית ו' תלך הביתה שלב אחד מוקדם מדי. זאת לא תהיה צסק"א, ואני אף פעם לא יכול להמר נגד ספאנוליס, כך שמבחינתי זו אמורה להיות ריאל, בארסה או חימקי. ברמת הכישרון הטהור חימקי שווה לפחות הצלבה, כך שאני לא אופתע אם דווקא לאסו (אחרי סיבוב ראשון נוראי שהוביל להארכת חוזה) ייפרד יפה לשלום. מעונת היורוליג, לא מריאל.

הירש: חימקי היא אימפריה לכל דבר מבחינה תקציבית ומבחינת הסגל והכישרון, אבל הבעיה היא שרימאס קורטינאיטיס מאמן אותה רק בצד אחד של המגרש, ההתקפי, ולא ממש מצליח להבין איך להתיך את טייריס רייס, אלכסיי שבד, זוראן דראגיץ', פטרי קופונן והחברים לכדי יחידה שלא תתעלה על סך חלקיה, אלא סתם תמצה חלק מזערי מהפוטנציאל שלה.

גם ריאל השברירית של העונה עלולה ליפול, וברצלונה מורכבת מיותר מדי שחקנים בינוניים, אבל היעדר המסורת והמנהיגות יכריעו את חימקי עוד לפני רבע הגמר.

האוזמן: הקדנציה של ז'ליקו אוברדוביץ' בפנרבחצ'ה עד כה היא אי הצלחה. עזבו, היא כישלון. אולי קשה לו בלי דימיטריס איטודיס, אולי הטורקית שלו לא מספיק טובה ואולי הוא איבד צעד או שניים, אבל כל מאמן אחר שהיה במקומו היה מפוטר.

אבל הוא לא כל מאמן אחר. הוא ז'ליקו. הוא המאמן הכי גדול שהיה אי פעם באירופה. והוא אמור למצוא את הדרך לסיים ראשון את הבית שלו, לעבור בשלום הצלבה רצחנית (אולימפיאקוס? חימקי? ריאל? בארסה?) ולקחת את התואר שרשום על שמו בפיינל פור בברלין. ואם לא, הוא המועמד המוביל לאמן את הפועל תל אביב בעונה הבאהף ולא משנה באיזו ליגה היא תשחק.

ויסברג: אין מצב שתאודוסיץ' הולך ל-0 מ-7 בפיינל פורים. ג'ואל פרילנד חזר מפציעה, מה שהופך את צסק"א לקבוצה כמעט מושלמת - וזה בפני עצמו כמעט לא ייאמן, כי מדובר הרי באותה צסק"א שאיבדה בקיץ אחד את אנדריי קירילנקו, סוני ווימס וסשה קאון. לראשונה מאז 1971, גביע אירופה יגיע למוסקבה בלי ניצחון על מכבי תל אביב בגמר.

הירש: בתחילת העונה חשבתי שהאלופה חייבת להיות פנרבחצ'ה, שעשתה צעדים נכונים בפגרה. הבעיה המרכזית של הטורקים לא קשורה למגע הזהב של אוברדוביץ' שאבד, אלא לזה שבוגדן בוגדנוביץ' היה אמור להתפתח לדרגת סופרסטאר אירופי ובינתיים מדשדש. אולימפיאקוס מוציאה מעצמה את המקסימום כרגיל, אבל לא טובה מספיק, ולריאל פשוט לא מגיע.

נשארנו עם צסק"א, שלמרות הנאחס של תיאודוסיץ' משחקת העונה טוב מדי מכדי להפסיד שוב את הכל. ועד שמילוש כבר יזכה בתואר, הוא יהיה רשום על שמו של דה קולו, השחקן הכי טוב באירופה והפספוס הכי גדול של בקריירה של גרג פופוביץ'.