מטרבל, לטרבל מייקר: חמי אוזן על העוול שנעשה לפאקו איייסטרן

בפעם הקודמת שמכבי תל אביב והפועל באר שבע נפגשו למשחק מכונן ביניהן כולם דיברו על המהלך שנרקם מאחורי הקלעים להדחת אלישע לוי. כמה מיוחד זה יכול להיות אם הפועל באר שבע תהיה זו שתשים את החותמת למהלך אחר שנרקם בחדרי חדרים במכבי תל אביב, ותהיה הקבוצה האחרונה שניצחה את מאמן האלופה הנוכחי.

נכון, גמר הגביע היה המשחק האחרון גם של פאקו אייסטרן. לא רק אלישע לוי נפרד באותו משחק. אבל הסמליות מתגלה כשבוחנים את התהליכים. הפועל באר שבע היתה צריכה שדרוג, כפי שראינו בגמר, והיא לא חששה לדרוש אותו ולשאוף אליו. מכבי תל אביב זכתה אז בטרבל. מכבי תל אביב זכתה בטרבל ועדיין בחרה לזרוק את המאמן שלה. זה עדיין לא הספיק לה.

לכן, הפרשה האחרונה שמלווה את מאמן מכבי תל אביב היא עונש ראוי לקבוצה יהירה ולא הוגנת. קבוצה שזרקה שוער רגע אחרי עלייה לליגת האלופות בשביל איזה קופון שתגזור בעתיד (כאילו שחסר לגולדהאר כסף). פאקו זה מקרה חמור לא פחות, וגם לא חכם במיוחד. אולי פאקו לא היה המאמן הכי גדול שעבד במכבי תל אביב, אבל היה לו יתרון על כל הזרים שעברו על הקווים בבלומפילד. הוא רצה להיות כאן. להבדיל מאוסקר גרסיה ופאולו סוזה שראו במכבי תל אביב תחנה קצרה בזמן, פאקו רצה להישאר. הוא לא ראה במכבי תל אביב ברירת מחדל.

כמה צודק שג'ורדי קרויף קיבל במקומו מאמן שרוצה לעבור לצ'מפיונשיפ רגע אחרי שליגת האלופות נגמרה, במהלך הכי לא נאמן שיש. זה לא שיוקאנוביץ' קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה. מאמן שהעלה קבוצה לפרמיירליג כמוהו ימשיך לקבל הצעות מליגת המשנה גם בקיץ הקרוב וגם בקיץ שיבוא אחריו. הרזומה שלו מבטיח שהטלפון ימשיך לצלצל גם אם היה עושה את המעשה המתבקש ואומר לפולהאם – אני לא עובר לשום מקום באמצע עונה.

יוקאנוביץ' אולי העלה את מכבי תל אביב לליגת האלופות, אבל ממש לא בטוח שפאקו לא היה עושה אותו דבר. למה? כי יוקאנוביץ' עושה בדיוק אותו דבר כמוהו: נותן את הכדור לזהבי ומקווה לטוב. כשמכבי תל אביב עלתה לליגת האלופות כמה היא מיהרה להצדיק את אותו מהלך אכזרי שזרק מאמן שזכה בטרבל הביתה, אבל אלו רק היה נקיפות מצפון על משהו שמעיק על מועדון. עמוק בפנים מועדון ישראלי לא יכול להרשות לעצמו לזרוק מאמן שזכה בהכל, בטח כשאחת המטרות צריכה להיות למצוא מישהו שיישאר יותר מעונה אחת. זו חזירות, זו גסות. גם הטיעון לפיו מכבי תל אביב מכוונת למאמן שיביא אותה לליגת האלופות כבר פחות מחזיק. נו, הייתם שם? אתם בטוחים שזה היה שווה? לא היה נכון יותר לבוא לרגע הגדול הזה עם מאמן שרץ שנים עם קבוצה והוא חלק אמיתי ממנה ולא רק מבקר זמני?

בכלל, כל הניצחון של באר שבע בבלומפילד המחיש את ההחלטות הנכונות שקיבלו בקבוצה הקיץ לעומת מכבי תל אביב. הסגל של באר שבע הרבה יותר מסוכן כי אלונה ברקת, כן אלונה ברקת, עשתה בית ספר לג'ורדי קרויף בכל הנוגע לבניית קבוצה. שחקני הרכש שלה נצצו בזמן שאלי דסה ופרדראג ראיקוביץ' הסתכלו על הכדור השני שחדר לרשת של האלופה. וכך גם המאמן האמיץ שלה. כשנזכרים מה פאקו עשה נגד אותה באר שבע באותה עונה, לא נותר אלא לחפש את אלילת הצדק בשמיים.

אליניב ברדה באולפן וואלה! NEWS: "מפתיע ששיחררו את ראדי דווקא אלינו"

בבאר שבע עקצו: "הוכחנו ליוקאנוביץ' מי הקבוצה הטובה בארץ"

מכבי תל אביב כועסת על פולהאם, יוקאנוביץ' רוצה לעזוב

נשיא סטיאווה בוקרשט: "פינטילי כבר סיכם את תנאיו במועדון"

יובל אבידור משחק כבר הרבה מאוד שנים בקבוצות שרחוקות מהעין ולעתים גם מהלב הציבורי. קבוצות שאתה בקושי צופה במשחקיהן, בדרך כלל רק בתקציר. אתה לא מתעניין במשחק, רק בתוצאה. אתה לא זוכר את היכולת, רק את השערים. ולמרות הכל, ולמרות שנכשל כמעט בכל קבוצה בה היה, יובל אבידור צובר לעצמו מעמד מיוחד שמעטים מגיעים אליו: שחקן קאלט. לא משנה מה המדים שהוא לובש, יובל אבידור הוא שחקן קאלט לכל דבר ועניין.

איך הופכים לשחקן קאלט? אלו לא רק ההחמצות המדהימות שמלוות את אבידור לאורך הקריירה ואותן ראינו גם בטדי במוצ"ש. זו התופעה. כדי להיות שחקן קאלט, החבילה שמאחדת בין הכישרון, המנטליות והמזל צריכה ליצור משהו משונה, מעט עקום. הנקודה שבה כל הקווים האלה נפגשים אצל אבידור היא שיוצרת את התופעה. אבידור שייך לזן המשובח ביותר של התופעות – כאלה שראית מהן הכל, אבל בכל פעם אתה נדהם מחדש. בכל פעם שהוא מגיע לשער אתה בטוח שהנה עכשיו זה בא. הנה, כעת זה קורה. ואז אתה תופס מחדש את הראש.

מוטי איוניר הסביר בשבת את התופעה דרך הלחץ אליו אבידור מכניס את עצמו בכל פעם שהוא מגיע לשער. איוניר, הפרשן הטוב בארץ, שיחק כדורגל ומבין ומכיר את אבידור יותר טוב מהרבה קשקשנים כמוני, ועדיין – זה לא נראה רק לחץ. זה נראה יותר כמו קלות דעת. קלות דעת שלא מחלימה עם השנים. קלות דעת שלא לומדת לקח, קלות דעת שלא משתפרת בין טעות לטעות. שזו עוד תכונה של שחקני קאלט: הם חיים בעולם משלהם.

בפינה המצוינת של התכנית הנהדרת "שער השבת", שבה נזכרים במפגש עבר של אחד ממשחקי המחזור, הקרינו השבוע את העימות הבלתי נשכח בין מכבי נתניה לבית"ר ירושלים מעונת האליפות של האחרונה, 1986/7. אחד הדברים הכי מעניינים שעולים בדרך כלל מהפינה זו רמת הכדורגל. פתאום אתה מגלה שאפילו לפני 30 שנה (30!!!) שיחקו יותר מהר, יותר מאורגן, יותר חכם וכבשו שערים הרבה יותר יפים, על ידי שחקנים שאין היום כמעט בליגה.

אבל בעניין הרמה נגענו לפני מספר חודשים ונחזור בוודאי בעוד מספר מחזורים. לא פחות חשוב להתייחס גם לעניין הוותק. בתקציר הישן ששודר בשבת הכרת כמעט כל שחקן. לא רק כי בכל קבוצה היו שחקני על, אלא גם כי לכל קבוצה היה שלד בסיסי שרץ איתה שנים רבות. מכבי נתניה, המפסידה באותו משחק, יכלה לעבור עוד עונת מעבר, בדרך לשתי עונות בהן היא תיאבק על האליפות בסוף שנות ה-80. בית"ר זכתה באליפות באותה עונה עם לא מעט שחקנים שנכשלו לעשות זאת איתה שנים קודם לכן.

כמה סימלי ששתי דקות אחר כך הוקרן התקציר של המשחק מהעונה הנוכחית, והשחקן שבלט בו הוא דושאן מאטוביץ'. מגן בית"ר הוא בסך הכל שחקן בינוני. מגן שתמיד ממהר מדי להרים כדור, אין לו מהירות, אין לו דריבל. הוא טוב בהגנה, אבל מרגיז בהתקפה. רק שיש לו דבר שאין כמעט היום בליגת העל – ותק. הוא אמנם רק בן 32, אבל הכי מבוגר בקבוצה. בתכנית הריאליטי שבה כולם עוברים קבוצות מדי עונה, המכונה גם ליגת העל, אין היום כמעט שחקנים ותיקים. החולניות שמלווה את הענף טרפה לא מעט מהם והשאירה כמה שרידים אחרונים של מצרך שהוא כל כך קריטי לקבוצה: ניסיון, אחריות, חוכמה מצטברת של שנים. בהרבה מקרים זה מחפה על הירידה ביכולת שבאה עם הגיל.

לפעמים מספיק להסתכל על הקפטנים בקבוצות ליגת העל, בהפועל תל אביב, בבית"ר, בנתניה, ואתה לא מאמין – אפילו שחלקם רק זמניים. איך הם הגיעו כל כך מהר לתפקיד? הסיבה לכך היא פשוטה: הסוכנים השתלטו לגמרי על ליגת העל. העובדה שאבי נמני יושב כחלק קבוע מפאנל ומשדר משחקים היא אולי בעיה אתית, אבל כאשר שומעים אותו שבוע אחרי שבוע מסביר איך כל הקבוצות חייבות חיזוק בינואר אתה מבין את הצרה המקצועית. הסוכנים הפכו את הליגה הראשונה לתחנת רכבת של שחקנים, ותכניות הטלוויזיה בהן הם משמשים פרשנים רק משתפות פעולה. ההוא שהצטיין כבר יכול כבר לעבור למכבי חיפה, ההוא שהחטיא חייב לעזוב את הפועל תל אביב. כולם מעבירים את כולם, ורק הקבוצות סובלות.

במציאות כזו, שבה כל ז'ארז'יניו מועמד לעבור לקבוצות הגדולות אחרי חצי משחק טוב, דושאן מאטוביץ' הוא ערך. אפילו דושאן מאטוביץ'.

קלאודיו בומבה אולי לא ממש רוצה להיות שם, אבל הוא היום הסמל הכי גדול של הפועל תל אביב. כשרוצים להבין למה אף מאמן לא יכול להצליח עם הסגל שנבנה השנה בהפועל תל אביב, צריך להסתכל עליו. על שחקן שהוא בסך הכל מניה שרוצים למכור בקרוב, על שחקן שאיש לא לגמרי מבין מה ייצר את העסקה איתו. המחויבות שלו היא המחויבות של שחקני הפועל תל אביב. האכפתיות שלו למצב היא האכפתיות של שחקני הפועל תל אביב.

לא סתם הפועל תל אביב נראית כמו אשדוד, על כל הדמויות שמלוות את חייה ביום יום. היא מוקפת בשחקנים שחלקם באמת מוכשרים, אבל ראשם נתון לחוזה הבא ולא לחוזה הקיים. ומכאן גם הדמיון באדישות. אדריכל הפארסה הזו הוא אמיר כבירי. כמו בומבה, גם הוא מתחבא. משחרר איזו הצהרה או איום, ונעלם. בקושי רואים אותו, בקושי מרגישים אותו. נוח לו. כולם מדברים על גיא לוי. אוהדים שוכחים ככה מי היה זה שנתן לאנשים שאין להם שום ניסיון ממשי בכדורגל לבנות ולנהל את הקבוצה.

לעד תיזכר התמונה של אמיר כבירי חוגג שער מקרי ברעננה כאילו זכה זה עתה במונדיאל. הבעיה איתו, להבדיל מבומבה, היא אחרת. כדי להפוך לבעלים טוב בכדורגל לוקח לפחות חצי עשור, אם לא יותר. בומבה מתגלח היום על הזקן של הפועל תל אביב רק כדי להתבגר ולהצטיין במקום אחר. כבירי הולך עוד להביא הרבה בומבה כאלה עד שהוא יבין שניהול כדורגל זה משהו הרבה יותר מורכב ממה שחשב ביציע.