נקודת התורפה - ההנהלה: על עקב האכילס של מכבי תל אביב

בווידאו: ההפסד האחרון והמביך של מכבי תל אביב, שהוביל לפיטוריו של גיא גודס

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעת התעצמות מחנות וארגוני האוהדים. הם מוחים, הם דורשים לקבוע, הם אפילו מקימים קבוצות. הם ממנים או פוסלים מאמנים, הם מגיעים עם אג'נדות. ונראה לעיתים שהם מעודדים בעיקר את עצמם, מסוחררים ושיכורי כוח. זה נכון לאוהדי קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה, הפועל תל אביב רגל וסל, בית"ר ירושלים וכמובן שגם אוהדי קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב.

אוהדי קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב שונים. יש לכך לא מעט סיבות, אבל אחת מהן היא שרוב גדול בקהל הצהוב כחול אולי אוהד את הסמל, אבל משך שנים מעריץ את ההנהלה שלו. תיקון – את שמעון מזרחי. כשהקהל שר ששימון מזרחי הוא המלך (בכדורסל אין הפועל), הוא באמת ובתמים מאמין שזה המצב. דורות של אוהדים גדלו כאן על ההכרה שהנהלת מכבי תל אביב קורצה מחומר שונה. ששמעון מזרחי קורץ מחומר בלתי מזוהה. שהם תמיד ימצאו את הדרך. שהם תמיד צעד אחד לפני כולם. שהם חדים ואכזריים מכולם. שהם תמיד ינצחו. בכוח, במוח ובד"כ בשניהם.

עזבו דורות של אוהדים, דורות של כו-לם. ואולי במיוחד אוהדי הקבוצות האחרות. עד היום תמיד יהיה מי שימצא תימוכין לתאוריית קונספירציה שקושרת בין כל-דבר-כמעט לבין כוחו המיסטי של היו"ר המיתולוגי. אין ספק, יגידו, בטוח שדון שימון אחראי. בטוח שיש כאן קומבינה.

מכאן נובעת ההערצה הסגידה של הקהל הצהוב כחול. ומכאן מגיעה היראה התמידית של כל השאר.

כשמדברים על השבר הגדול במכבי תל אביב, מתכוונים בד"כ לאבדן האליפות לגליל עליון, אי שם בתחילת שנות ה-90. כי רבים מאיתנו חשבו בזמן אמת שיתכן שהחיים כפי שהכרנו אותם – תמו. כי לא יכולה להיות מציאות שבה מכבי שלנו, מכבי תל אביב, היא לא האלופה.

והפלא ופלא – השמש זרחה למחרת (טוב, לא באמת. אם אני זוכר נכון, היה דווקא גשום).

אבל יכול להיות שהפעם זה נגמר. It's the end of the world as we know it. ייתכן שאנחנו עדים לשיאו של תהליך שארך שנים לא מעטות. אחת לאחת, התפשטה והתפרקה מכבי תל אביב ממרבית נכסיה. מיתרונה האסטרטגי האבסולוטי. עזיבתו של מוני פנאן, השחיקה בכוחו (בתוך ההנהלה שלו) של שמעון מזרחי, סילוקו של רענן כץ והפנקס הפתוח שהביא עמו, החקיקה האגרסיבית של מנהלת ליגת העל (חוק רוסי, פיינל פור, חוק צעירים), אבדן הבעלות על השחקנים הישראלים הטובים ביותר ועוד ועוד ועוד.

ובמקביל, המעבר לדוקטרינת החשיבה מחוץ לקופסא, בהובלת הדור החדש בכלל – ודני פדרמן בפרט. במקום להחתים את הכי טוב שאפשר, במקום הגדלת התקציב על פי הצורך וגירעון מובנה, החליטו על מהלכי "שפיות כלכלית". במקום להיות גדולים ורעים, החליטו במכבי תל אביב החדשה שהמודל המתאים לה הוא דווקא המודל קטנים וחכמים. כלומר ממש קטנים וחכמולוגים.

מעמד המאמן במועדון אף לא פעם לא היה חגיגה גדולה, אבל התהליכים הפנימיים בתוך ההנהלה הפכו את המאמנים לברווזים צולעים באופן מובנה. דעתו של המאמן, אם קוראים לו דיוויד בלאט וודאי גיא גודס, הפכה לא רלוונטית. לא רק שאיננו מחליט, אלא שבזים לו, לועגים לו ומתעלמים ממנו בתוך ביתו, באופן שמקרין ברורות גם החוצה (וגם כלפי השחקנים). המאמן הפך להיות נטל, שכן במקרה הטוב הוא רוכב על הסגלים שבנו עבורו טובי המומחים של מחלקת הסקאוטינג ומעלה וזוכה לקרדיט לא לו. במקרה הרע? הוא לא מבין את הגאונות שבבסיס ההחלטות המקצועיות שנלקחו עבורו. הוא מפריע והוא צריך ללכת.

ואם התרגלנו לסופרמנים על אנושיים דוגמת המיתוס של שימון המפחיד, קיבלנו תחתיו בעל בית מרשים הרבה פחות, וזה הניסוח הכי עדין שאפשר לתת כאן. שמגמגם, נתפס בתירוצים וחצאי אמיתות פעם אחר פעם, שמכלה ימיו ולילותיו ביחסי ציבור במקום בעבודה שנושאת פרי. וכושל. ונכשל.

אחרי שסיפר מנהיג הדור הצעיר, קבל עם וראיון טלוויזיוני, שבמהלך הקיץ האחרון בוצעו רק שלוש עסקאות של שחקנים גבוהים באירופה, כדי לנסות ולעמעם את עוצמת הכשלון בבניית הקו הקדמי של הקבוצה שלו; אחרי שכל סימני האזהרה לגבי בניית הקבוצה בקיץ (וכן, היו רבים כאלו) התבררו כנכונים, כמעט אחד לאחד, מוצאת עצמה אחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה של הספורט הקבוצתי העולמי כשהיא לא מצליחה לקושש לעצמה אפילו מאמן מחליף.

שלוש עסקאות של גבוהים בליגה? מסתבר שפול המאמנים האפשריים של מכבי שווה או קטן אפילו מכך. ומכבי לא מפטרת את גודס, משך ימים ושבועות, מאחר שהיא פשוט לא מצליחה לאתר מחליף.

ואם זה לא היה כל כך מביך, זה היה עצוב. או מצחיק.

בחזרה לקהל הצהוב. במציאות שבה דומה כי תש כוחו של הדור הוותיק וכי המעבר לדור הצעיר בעיקר גבה קורבנות עד כה; כאשר החלטות או אי החלטות מקצועיות של מועדון הפאר מסבות בעיקר מבוכה ואי נוחות לאוהדיה הרבים; משנראה שלאף אחד שם את הכוח או היכולת להחזיר את הרכבת המהירה אל מסלולה, יכול להיות שזה רק עניין של זמן עד שגם לקהל הנאמן יימאס. שהוא יתבע וידרוש שינוי. ועכשיו. שהוא יחליט להצביע ברגליים ויביע מחאה פסיבית. או אולי ימחה בדרכים אקטיביות יותר. וידרוש שינוי. ועכשיו.

מכבי עלית תל אביב היסטורית הנציחה את הווינריות בכל מחיר. ובזה ללוזריות וללוזרים. הערך החשוב היחידי, על פי החינוך הצהוב, הוא לנצח. ובצדק. השאלה היא מה קורה כשמכבי פוקס תל אביב לא עומדת בתנאי הסף של מכבי עלית. מה קורה כשמתברר שהגרסא הנוכחית של האימפריה כושלת ומפסידה.

מה קורה כשהנכס הגדול ביותר של מכבי תל אביב – ההנהלה שלה – מתברר כעקב האכילס המשמעותי ביותר?

האם לעד ישמור הקהל הצהוב אמונים או שמא יקום מי שיקום ויקרא למרד? להפיכה? תהליכי פוטץ' היסטוריים מתרחשים לעיתים ללא כל סימנים מוקדמים. נראה שהסבירות למהלך כזה בקרב דרי יד אליהו נמוכה עד אפסית. ובכל זאת.

אבל עזבו מחאות ושאר ירקות. בסך הכול נחמד לראות שיש במכבי מי שקורא ומיישם טקסטים שנכתבים בוואלה! ספורט. כבר אחרי ההדחה מול אילת דרשנו כאן שמכבי תתן לאבי אבן וניקולה וויצ'יץ' לאמן. אם גם ככה הם מקבלים את כל ההחלטות, רומסים את המאמנים שלהם ולוקחים את כל הקרדיט על הצלחות (אבל את האשמה אחרי כשלונות מפנים כלפי בלאט/ גודס וכן הלאה), אז תנו להם את המפתחות.

שלא יהיה כאן שום ספק: שניהם אנשים מוכשרים בעלי יכולות. אז קדימה אבי, בוא נחזיר את פבראני לסגל. בוא נעלה את דראגן בנדר בחמישיה. בוא נחתים מחדש את נייט לינהרט (ונחזיר בטרייד את ג'ו אלכסנדר ומרקז היינס). בוא נוכיח לכל הספקנים שצדקת וצדקתם לאורך כל הדרך.

האמת? אפשר היה לחסוך לא מעט כסף ועצבים, לו רק היו הולכים על המהלך הזה מלכתחילה. עזבו ניסיון קודם או רקורד של הצלחות. מי שקיבלו, ללא כל סיבה נראית לעין, קארט בלאנש בבניית הסגל, יכולים ללא שום בעיה גם לנצח על התזמורת.

באופן אישי, אני מאמין שמכבי תמצא את הדרך לנצח את דרושפקה בחמישי הקרוב. ולכו דעו: שילוב של ניצחון חשוב על הטורקים + המשך קבלת תשובות שליליות ממאמנים עשוי לסלול לכך את הדרך.