"לא אשם": 20 שנה ליום הזיכוי של או ג'יי סימפסון במשפט הרצח

"החלק הזה של הסיוט הבלתי נתפס שעברנו, נגמר עכשיו", מסר בהצהרה קצרה וחדה ג'ייסון סימפסון, בדיוק היום (שבת), לפני 20 שנה, ב-3 באוקטובר 1995, רגע אחרי שאביו, או ג'יי, שוחרר ממעצר לאחר 473 ימים רצופים. זה היה אקורד הסיום, הזמני לפחות, ל"משפט המאה", לשנה וחצי בלתי נשכחות, ששינו לעד את ארצות הברית.

באותו יום גורלי, בשעה 10:00 בבוקר שעון מערב, 150 מיליון אמריקאים, כ-60 אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית באותה העת, עצרו את כל עיסוקיהם והפנו את העיניים לעבר מסך הטלוויזיה או את האוזניים לעבר מקלט הרדיו. על פי ההערכות, כמות שיחות הטלפון במדינה ירדה ב-58 אחוזים והמסחר בבורסה של ניו יורק צנח ב-41 אחוזים. גם השימוש בכמות המים ירד משמעותית, כי אנשים פשוט נמנעו מללכת לשירותים בשעה הרת גורל ההיא. הכלכלה האמריקאית הפסידה 480 מיליון דולר! אבל את אף אחד זה לא עניין. כולם חיכו רק למוצא הפה של חבר המושבעים.

אחרי כל התהליך יוצא הדופן שעבר עליו, אותו חבר מושבעים נזקק לפחות מארבע שעות מרגע ההתכנסות שלו ועד שהגיע להחלטה סופית: "לא אשם". או ג'יי סימפסון, איכשהו, הפך לאדם חופשי.

במהלך השבוע האחרון, הוקרנו בארצות הברית שני סרטי טלוויזיה חדשים: "הקלטות הסודיות של משפט או ג'יי: הסיפור שלא סופר" ו"או ג'יי מדבר: הקלטות הסודיות". שניהם, כמו כל כך הרבה כתבות, סרטים, תכניות ומה לא, מנסים לשפוך אור על הימים הדרמטיים ההם.

אורנת'ל ג'יימס סימפסון, או ג'יי בפי כל, נולד בסן פרנסיסקו ביולי 1947, ילד בייבי בום קלאסי. כאשר היה בן ארבע, הוריו נפרדו והוא נותר לחיות עם אמו בשכונה קשה והפך במהרה לנער בעייתי. הוא הצטרף לכנופיים רחוב בשם "הלוחמים הפרסים" ואף בילה תקופה מסוימת בבית מעצר לנוער. הפוטבול היה מה שהוציא אותו מהצרות, לפחות לתקופה מסוימת.

אחרי כמה שנות פוטבול לא רעות בתיכון, הוא החל ללמוד בקולג' מקומי קטן בסן פרנסיסקו ולככב על כר הדשא, התקפית והגנתית. שנתיים באותו קולג' קטן הספיקו לאחת המכללות הגדולות בקליפורניה, USC, להעניק לו מלגה והוא שיחק במדי הטרוג'אנס בעונות 1967 ו-1968 ובשתיהן, רשם הכי הרבה יארדים עבור רץ כלשהו ברחבי ארצות הברית. טאצ'דאון מדהים שלו אף הוביל את USC לניצחון דרמטי על היריבה השנואה UCLA במשחק שנחשב עד היום לאחד ממשחקי הפוטבול הגדולים אי פעם.

סימפסון היה חייתי גם על מסלול הריצה והיה שותף לרביעיית רצים של USC שקבעה בזמנו את התוצאה הטובה בעולם בריצת 4 כפול 110 יארד (סוג של 4X100 מטר). בעונתו האחרונה ב-USC, הוא זכה בפרס ההייזמן, ה-MVP של המכללות. הפער שלו מהמקום השני באותו דירוג היה ונותר הגדול בתולדות הפרס.

לכולם היה ברור שאו ג'יי הולך להיות כוכב NFL, אבל לא בטוח שרבים האמינו שעד כדי כך. בפאלו, שבחרה ראשונה בדראפט 1969, הייתה זו שזכתה בו והוא נזקק לכמה שנות התאקלמות בליגה של הגדולים. בעונתו החמישית הגיעה הפריצה הגדולה וסימפסון הפך לשחקן הראשון אי פעם ב-NFL שמגיע ל-2,000 יארדים בריצה בעונה בודדת. עד היום, הוא היחיד שעשה את ההישג הזה ב-14 משחקים (בניגוד ל-16 שיש כיום בעונה הסדירה) והוא מחזיק בממוצע הגבוה ביותר למשחק בעונה, 143.1 יארד. כאשר פרש, אחרי שהספיק להעביר גם שנתיים בסן פרנסיסקו אהובתו, הוא דורג במקום השני בטבלת הרצים בכל הזמנים (בקרוב הוא כבר יירד למקום ה-20) וכמובן, הוא נכנס להיכל התהילה בהזדמנות הראשונה, ב-1985. בקיצור, מהגדולים אי פעם ששיחקו את המשחק.

קראו לו "Juice", כי שמו, OJ, הוא גם הקיצור באנגלית ל-Orange Juice, מיץ תפוזים. לכל אורך הקריירה, הוא הצדיק את הכינוי הזה על המגרש, שם הציג מרץ בלתי פוסק. גם מחוץ למגרש או ג'יי היה מרענן כמו מיץ תפוזים. הוא היה משהו שונה בחברה האמריקאית, גיבור ספורט, שחור, שהופך לגיבור תרבות על המסך, בקולנוע ובטלוויזיה. עוד לפני הפרישה החל בקריירה החדשה שלו, כולל תפקיד קטן בסדרה האגדית "שורשים". אחרי שימי הפוטבול נגמרו, הפך סימפסון לפרשן אהוב ובמקביל, לשחקן קולנוע במשרה מלאה. הוא זכור בעיקר מהופעותיו הנהדרות בסרטי "האקדח מת מצחוק" לצד לזלי נילסן.

ב-1994, כשהוא בשיא הקריירה הקולנועית שלו, תכננה רשת NBC ללכת עם או ג'יי בענק וצילמה פיילוט לסדרה חדשה בכיכובו בשם "פרוגמן" (אנשי הצפרדע), משהו בסגנון "צוות לעניין". הפיילוט אמור היה להיות משודר ביולי 1994 ואז, הכול השתנה.

בסמוך למעבר שלו ל-USC, כאשר היה בן 19 בלבד, נשא סימפסון לאישה את מרגרית ולשניים נולדו שלושה ילדים. הקטנה מתוכם, טבעה למוות באופן טרגי בבריכה המשפחתית כאשר הייתה פעוטה, זמן קצר לאחר שהזוג התגרש. עוד לפני הגירושים, ב-1979, פגש סימפסון במועדון לילה מלצרית בשם ניקול בראון והשניים הפכו לזוג, נישאו בפברואר 1985 והביאו לעולם שני ילדים. כמה שנים לאחר החתונה נאלץ סימפסון להתמודד עם תלונה אלימות במשפחה ובסופו של דבר, בראון הגישה בקשה לגירושין ב-1992 בטענה ל"חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור". במהלך משפט הרצח הכפול, אחת העדויות החזקות ביותר הייתה של אחותה של ניקול, דניס, שסיפרה כי בעבר ראתה את סימפסון מטיח את אשתו לשעבר אל הקיר בביתם וכי במקרה אחר, באמצע בילוי בפאב, סימפסון תפס את המפשעה של ניקול לעיני חבריהם וצעק: "זה שייך לי".

ב-12 ביוני 1994, קצת יותר משנתיים אחרי הגירושין, גופותיהם של בראון ובן זוגה רונלד גולדמן נמצאו מחוץ לדירתה של המנוחה. השניים נדקרו למוות בצורה אכזרית ביותר והראיות שנאספו בזירת הפשע הובילו את המשטרה במהירות אל סימפסון, שהפך לחשוד העיקרי. את הימים שלאחר המקרה, סימפסון העביר בביתו של רוברט קרדשיאן, שעוד לפני שהיה אבא של האחיות המפורסמות בעולם, קים, קורטני וקלואי, היה חבר קרוב של סימפסון. בקיץ החולף טענה ג'ן אשלי, אשתו לשעבר של רוברט, כי הוא האמין שאו ג'יי הוא האב האמיתי של קלואי קרדשיאן, תוצאה של רומן שהיה לשחקן העבר עם האם כריס בסוף שנות ה-70'. במקרה אחר, אמבר רוז, דוגמנית וזמרת היפ הופ שיצאה בעבר עם קניה ווסט, בעלה של קים, כתבה לקלואי במהלך עימות מתוקשר בין השתיים בטוויטר: "זה שאבא שלך הוא שחקן פוטבול לשעבר שברח מרצח כפול, לא נותן לך זכות להגיד מה שבא לך".

על פי טענת המשטרה, באחד מאותם ימים שאחרי הרציחות, נראה קרדשיאן יוצא מביתו כשהוא נושא תיק ובו, אולי, הבגדים המגואלים בדם של סימפסון. חמישה ימים לאחר הרצח, ב-17 ביוני בסביבות השעה 11 בבוקר, למעלה מ-1,000 כתבים וסקרנים התייצבו מחוץ לבית של סימפסון בלוס אנג'לס, לאחר שהמשטרה הודיעה כי עליו להסגיר את עצמו. אלא שאו ג'יי בכלל לא היה שם.

בשעה חמש בערב, כאשר כולם תהו לאן נעלם סימפסון, התייצב קרדשיאן מול מצלמות הטלוויזיה והחל להקריא מכתב, ששלח שחקן העבר שעות ספורות קודם לכן לאנשים הקרובים אליו ביותר: "אני רוצה שאנשים יבינו שלא היה לי כל קשר לרצח של ניקול. אל תרחמו עליי, היו לי חיים נהדרים". במהרה הבינו כולם כי מדובר למעשה במכתב התאבדות והחיפושים אחר סימפסון עלו מדרגה, בעוד עורך הדין שלו, רוברט שפירו, פונה אל המצלמות ומתחנן בפני סימפסון שלא לשים קץ לחייו.

כשעה וחצי חלפה, עד שאופנוען זיהה באזור אורנג' קאונטי פורד ברונקו לבנה בה נהג אל קולינגס, חברו של סימפסון מימי USC ובפאלו בילס. במושב האחורי ישב או ג'יי. המשטרה קיבלה התראה וכאשר הרכב עלה על הכביש המהיר, שוטר שהיה בסיור באזור הפעיל את הסירנה שלו והחל לנהל מרדף. קולינגס צעק לעבר השוטר כי סימפסון מכוון אקדח לראשו ומאיים להתאבד וכך, המרדף הפך לנסיעה איטית, כאשר כ-20 מכוניות משטרה נוספות הצטרפו ונסעו מאחורי סימפסון וקולינגס, מבלי להפריע לשניים ומבלי לעבור את ה-90 קמ"ש. קולינגס, שנקלע לעין הסערה, ניסה לשכנע את סימפסון באותם רגעים להסגיר את עצמו בצורה שקטה, אולם האחרון היה מנותק לחלוטין וטען כי הוא "נוסע לניקול". בשלב זה של הדרמה, הבלש טום לאנג הצליח לעלות במכשיר הסלולרי שלו מול סימפסון ובין השניים התנהלה שיחה מדהימה. הנה עיקרי הדברים:

לאנג: "אוקיי, איך אנחנו מסיימים את זה? אתה שם?"
סימפסון: "רק תן לי להגיע הביתה"
לאנג: "בסדר. נעשה את זה"
סימפסון: "אני נשבע. אתן לכם את מה... אתן לכם אותי. את כל הגוף שלי"

------------

לאנג: "רק תזרוק את האקדח מחוץ לחלון"
סימפסון: "אני לא יכול לעשות את זה"
לאנג: "לא נטריד אותך. ניתן לך להגיע הביתה. רק תזרוק אותו מהחלון. בבקשה. אתה מפחיד את כולם. אתה שם, או ג'יי?"
סימפסון: "זה בשביל להרחיק אתכם ממני"
לאנג: "אני יודע. אף אחד לא יפגע בך"

------------

לאנג: "תחשוב על הילדים שלך"
סימפסון: "לא"
לאנג: "בבקשה. רק תזרוק אותו. אתה מפחיד את כולם, בנאדם"
סימפסון: "לא אפגע באף אחד. אתה יודע את זה"

------------

סימפסון: "רק תגיד לכולם שאני מצטער. אתה יכול להתקשר מחר לכולם ולהגיד להם שאני מצטער שעשיתי את זה למשטרה"
לאנג: "אני חושב שאתה צריך להגיד להם את זה בעצמך ואני לא רוצה להיות זה שמספר לילדים שלך. הם צריכים אותך"
סימפסון: "נפרדתי מהילדים שלי"

לקראת סיום השיחה, הקשר בין השניים השתבש ולאנג החל לצעוק: "Juice, אל תעשה את זה! או ג'יי! או ג'יי! או ג'יי! תרים את הטלפון". בשלב זה, 12 מסוקים כבר היו באוויר וכל רשתות הטלוויזיה פרצו לשידור חי מהאירוע המצמרר הזה, אלא שזה ממש לא היה הדבר הגדול היחיד שקרה באותו יום בארצות הברית. במקביל ל"מרדף" אחר סימפסון, כשהן במצב של 2:2 בסדרה, ניהלו ביניהן ניו יורק ניקס ויוסטון רוקטס את המשחק החמישי בגמר ה-NBA המותח, שהפך לריבוע קטן בפינת המסך. באותן שעות ממש, ניו יורק ריינג'רס חגגה זכייה באליפות ה-NHL ברחובות התפוח הגדול, הגולפאי האגדי ארנולד פאלמר רשם את הופעת הפרידה שלו מאליפות ארה"ב ועוד משהו קטן, המונדיאל, שנערך על אדמת ארצות הברית, יצא לדרך עם מפגש בין האלופה גרמניה לבוליביה. את היום המשוגע הזה שרטט ברט מורגן בסרט הדוקומנטרי המצוין "June 17th, 1994" מסדרת "30 על 30" של ESPN.

עם כל הכבוד לכל אותם אירועי ספורט אדירים, רוב העיניים הופנו לכביש בקליפורניה וסגן נשיא רשת דומינוס פיצה אף דיווח כי המכירות של החברה באותו יום היו גבוהות יותר מאשר היום בו נערך הסופרבול: "זו הייתה שעת ארוחת ערב ואף אחד לא התכוון לעזוב את הטלוויזיה". המרדף הסתיים בסביבות 20:00, כאשר סימפסון הגיע לביתו. הוא נשאר במכונית כשעה נוספת, נכנס פנימה, התקשר לאמו, שתה כוס מיץ (אירוני משהו) ואז יצא, ונעצר על ידי השוטרים. במכונית נמצאו פרטים מחשידים: 8,000 דולר במזומן, בגדים להחלפה, שפם וזקן מלאכותיים, דרכון ואקדח מסוג מגנום 357, טעון. על פי מחקר של חברת נילסן, דירוג "הרגעים הזכורים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית" הוא: פיגועי ה-11 בספטמבר, הסיקור של הוריקן קתרינה, הכרעת הדין במשפט או ג'יי סימפסון ב-3 באוקטובר 1995, אסון המעבורת צ'לנג'ר, הדיווח על לכידתו ומותו של אוסמה בן לאדן ובמקום השישי, המרדף אחר או ג'יי.

אחרי שאותו מרדף נגמר, הגיע תור המשפט. לאחרונה סיפרה קים קרדשיאן: "הימים שלפני תחילת המשפט היו סוריאליסטים. או ג'יי עבר לגור אצלנו בבית, בחדר של קלואי. גם ג'וני קוקרן, רוברט שפירו וכל החבר'ה האלה היו שם וכל הזמן קיימו פגישות במשרד של אבא שלי. אימא שלי הייתה חברה טובה של ניקול, כך שנוצר מתח בבית. אני הייתי בצד של אבא, כי תמיד חשבנו שהוא האיש הכי חכם בעולם והוא באמת האמין בחברים שלו. במבט לאחור, הכול נראה לי כל כך מוזר. אני פשוט מנסה לא לחשוב על הימים ההם יותר מדי".

העדויות החלו להיאסף, בצורה חוקית או לא חוקית. אחד טען בפני ה"נשיונאל אסקוויר", תמורת תשלום צנוע של 12.5 אלף דולר, כי הוא מכר לסימפסון סכין באורך 15 אינץ'. אחרת סיפרה ל"הארד קופי" (עבור 5,000 דולר) כי ראתה את הפורד ברונקו הלבנה בורחת מזירת הפשע מיד לאחר הרציחות וכמעט עושה תאונה. מרגע שהחל המשפט, ב-24 בינואר 1995, הוא שודר ללא הרף בטלוויזיה והפך במהרה לדבר הכי מדובר בסביבה. התביעה טענה כי סימפסון רצח את בראון וגולדמן בשל התקף קנאה.

ככל שחלפו הימים, המשפט הפך ליותר ויותר סנסציוני ובשלב מסוים, גם למאבק בין שחורים ללבנים. שנתיים בלבד לאחר שרודני קינג הוכה באלימות על ידי שוטרים בפרשה שהציתה מהומות ענק בלוס אנג'לס, המתח בין הגזעים היה גבוה. תהליך הרכבת חבר המושבעים היה מתיש בפני עצמו, כאשר כל אחד מהם נדרש לענות על שאלון בן 79 עמודים על מנת לבדוק את האובייקטיביות שלו. בין השאלות: "האם היית פעם בקשר עם סלבריטאי? האם אתה אוהד קבוצה מסוימת? האם אתה אוהד את הטרוג'אנס? וגם, האם קראת אי פעם לפני המשפט משהו שקשור לניתוח בדיקת DNA?. הצוות האדיר שהרכיב לעצמו סימפסון וכלל בין היתר את קרדשיאן (שישב לצדו לכל אורך המשפט ורק כשנתיים לאחר מכן, טען כי יש לו ספקות בדבר חפותו של סימפסון), את שפירו ואת ג'וני קוקרן האחד והיחיד, שלימים זכה לפארודיה מבריקה בסיינפלד, בדמות "ג'קי צ'יילס". הצוות הזה עשה שמות בראיות של התביעה תוך שהוא משתמש בבעייתיות של בדיקות ה-DNA מהאירוע. זו הייתה הפעם הראשונה בה הציבור האמריקאי נתקל בחשיבות העצומה של בדיקות ה-DNA וכך נכנס למשחק כלי חדש. הצוות אף טען שהמשטרה שתלה ראיות כדי להפליל את סימפסון.

התביעה האמינה כי העובדה שמתוך 12 המושבעים שנבחרו, עשר היו נשים, תעזור לה לזכות בסימפטיה, אולם מתוך אותם 12 מושבעים, תשעה היו שחורים ורק שניים לבד (ואחד היספני), מה שלטענת רבים הטה את הכף לטובת סימפסון, השחור, במאבקו להוכיח כי לא רצח שני אנשים לבנים. בדברי הסיכום של המשפט, פנה קוקרן, אחד מאנשי הצוות של סימפסון, לחבר המושבעים: "אולי אתם האנשים הנכונים, בזמן הנכון ובמקום הנכון, כדי לומר 'לא עוד'", תוך שהוא רומז בבירור לאלמנט הגזע. הטענה המרכזית שעלתה בדיעבד נגד המושבעים הייתה שלא רק הגזע שיחק תפקיד, אלא גם ההשכלה שלהם: מתוך ה-12, רק שלושה למדו בקולג' ורק לאחד מהשלושה היה תואר אקדמי. אחד המושבעים כמעט איבד את תפקידו לאחר שהוא בטעות נראה בטלוויזיה, ממש בתחילת המשפט והיה חשש שהוא יהיה נתון ללחצים חיצוניים, אך השופט לאנס איטו אישר לו להישאר.

וכך, למרות שלל ראיות שהצביעו של סימפסון כאשם ברצח הכפול (הדם בזירת הפשע, שיער שדומה לשלו ונמצא מפוזר בזירה כתוצאה ממאבק בין הנרצחים לרוצח, גרביים ונעליים של סימפסון עם סימני דם, שאריות דם שהתגלו במכונית הפורד ברונקו, היעדר אליבי לזמן הרצח וכו'), הוא הצליח, בשלישי באוקטובר 1995 וזמן קצר אחרי שהנשיא ביל קלינטון נתן הנחיה לכוחות הביטחון להתכונן למהומות נוספות אם סימפסון יימצא אשם, להיות מוכרז כ"לא אשם". גם לכפפה המיתולוגית היה כמובן חלק בכך. אותה כפפת עור שחורה נמצאה בזירת הפשע ובת הזוג שלה, הכפפה השנייה, התגלתה ליד ביתו של סימפסון. התביעה טענה כי הכפפות הכילו את ה-DNA של סימפסון, של בראון ושל גולדמן, אולם לאחר שקוקרן שיכנע ב-15 ביוני את עוזר התובע לדרוש מסימפסון לשים את הכפפה על היד במהלך המשפט, הלך הרוח התהפך לטובת שחקן העבר.

סימפסון ניסה, אך הכפפה הייתה בבירור קטנה מדי עבור היד העצומה שלו, כיאה לרץ אחורי בפוטבול. לפתע, הכפפה הפכה לכלי עוצמתי עבור ההגנה, זאת למרות תמונה שפורסמה ובה נראה סימפסון לובש כפפות זהות במהלך יום אחר של המשפט. לפני כמה שנים, עוזר התובע ההוא טען כי קוקרן "טיפל" בכפפה לפני המשפט, אבל מה זה כבר עוזר לו היום? ציטוט המפתח של קוקרן, שהפך לסוג של מטבע לשון בארצות הברית, היה: "If it Doesn't fit, you must acquit" (חרוז המתורגם ל: "אם זה לא תואם [הכפפה], אתם חייבים לזכות"). כמה פשוט, ככה מבריק.

עוד בזמן המשפט החלו לעלות תיאוריות נוספות, שכללו את הטענה כי הזוג נרצח בטעות, על ידי מתנקש ששכרו סוחרי סמים. היו גם שמועות על רומן בין חברו הטוב של סימפסון וכוכב הפוטבול מרקוס אלן לבין בראון והתביעה קיוותה שאלן יציג את סימפסון כקנאי, אולם לאחר שהתברר כי אלן התוודה בפני סימפסון על הרומן ולמרות זאת, או ג'יי אפשר לו להתחתן באחוזה שלו בקליפורניה, התביעה החליטה כי אלן כלל לא יעלה על דוכן העדים.

כשנתיים לאחר שהמשפט הסתיים, בית משפט אזרחי הטיל על סימפסון אחריות למות הזוג, לאחר שאביו של גולדמן הגיש תביעה. נקבע כי על סימפסון לשלם 33.5 מיליון דולר למשפחות הנרצחים, אולם בפועל, הוא בקושי שילם משהו. ב-2006 הודיע שחקן העבר על תכניתו להוציא ספר בשם "אם עשיתי זאת" ובו תיאור היפוטתי של הרציחות, אם אכן היה מבצע אותן. דעת הקהל הזועמת והשלילית, שאף ראתה בספר הזה מעין הודאה ברצח, גרמה למוציא לאור להעביר את הזכויות על הספר ואת כל הרווחים עליו למשפחתו של גולדמן המנוח.

בסוף, או ג'יי נכנס לכלא. ב-2008 הוא הורשע בניסיון חטיפה ובשוד מזוין בלאס וגאס ונכלא ל-33 שנים. הוא יורשה לבקש חנינה רק החל מ-2017 וממש לפני כמה שבועות, הערעור שלו על הרשעתו נדחה על ידי בית המשפט העליון של נבאדה. במהלך השהייה של סימפסון בכלא, התפרסם ראיון ביזארי במיוחד עם זונה טרנסקסואלית בשם ג'זמין ג'ונסון, שישבה לצדו בבית הסוהר וטענה כי היא וסימפסון קיימו פעמים רבות יחסי מין, בעיקר אוראלים וכי סימפסון "מאוהב בקייטלין ג'נר, כי היא מזכירה לו מאוד במראה שלה את ניקול שלו". קייטלין היא כמובן ברוס ג'נר, אתלט העבר הדגול והאלוף האולימפי, שעבר לאחרונה ניתוח לשינוי מין והיה נשוי מ-1991 ועד לשנה האחרונה ללא אחרת מאשר כריס קרדשיאן, אם המשפחה וגרושתו של רוברט, שהלך לעולמו ב-2003 ממחלת הסרטן.

האם הסיפור רחב היריעה הזה, על אגדת פוטבול שאולי ואולי לא הפך לרוצח, הסתיים? ממש לא. כפי שסרטי הטלוויזיה החדשים ששודרו מראים, הוא רחוק מלהסתיים וספק אם זה יקרה מתישהו. במרץ האחרון טען ה"נשיונאל אסקוויר" כי הסיבה בגינה צוות ההגנה של סימפסון הצליח לערער בצורה חזקה כל כך עד כדי זיכוי על הראיות שהיו במשפט טמונה בכך שאו ג'יי לא היה לבדו באותו ערב גורלי ב-12 ביוני 1994. על פי הטענות, הוא ביצע את הרציחות עם עוזר, אחד בשם ג'ייסון סימפסון. כן, הבן ההוא מ"הסיוט הבלתי נתפס שנגמר עכשיו", בדיוק היום לפני 20 שנה.