במהלך החיים שלנו אנחנו חווים הרבה ציוויים שאינם בעלי אפקט מיידי. מבלי להיכנס חלילה אל תוך הצו הקטגורי של קאנט, אפשר לתת דוגמאות רבות מהחיים של כל אחד מאיתנו: תאכל כדי שתגדל. אף ילד עוד לא אכל ומיד ראה את עצמו צומח בשני סנטימטרים. צריך לרוץ ולאכול טוב כדי לשמור על הבריאות ו/או לרזות. אף אחד עוד לא ראה את השומן נוזל מגופו בזמן שהוא עובר עוד מטר במהלך הריצה. אלה הציוויים שבדרך כלל הכי קשה לעמוד בהם. אין אפקט מיידי, התוצאה היא ארוכת טווח והדרך היא קשה, מייאשת ומתסכלת.
אחד שעבר דרך כזו הוא רוג'ר פדרר. הוא מינה למאמן את אגדת העבר סטפן אדברג בשלהי 2013 במה שהיה כמו הצהרה: אני מוכן לעשות את השינוי כדי לחזור להיות שחקן שמאיים על תארי גרנד סלאם וזוכה בהם. בשביל לזכות בתארים בסבב ה-250 ו-500 של ה-ATP וללכת הביתה בשמינית גמר באליפות ארצות הברית, הוא ודאי חשב שאין לו רצון להמשיך לשחק טניס. פדרר, בגילו, במעמדו ועם כל כך הרבה כסף שעשה ויעשה בקריירה ומפרסום, ממש לא זקוק לכסף. בשביל הכסף הוא הפסיק לשחק כבר מזמן. חשוב לציין שאל סוף 2013 הגיע פדרר אחרי שנה אותה אמנם פתח עם הגעה לחצי הגמר באוסטרליה, אבל המשיך עם הדחה ברבע הגמר ברולאן גארוס, בסיבוב השני בווימבלדון ובשמינית הגמר באליפות ארצות הברית. עם תוצאות כאלה, הוא הבין שהוא חייב שינוי.
בשנת 2014 התחלנו לראות את השינוי במשחק של פדרר, אבל זה עדיין לא היה משופשף מספיק ועד שאותו שינוי הגיע, השוויצרי הוא זה שהיה צריך לסבול משברונות לב, עוגמות נפש והתייצבויות למסיבות עיתונאים לאחר הפסדים עם כובע המצחייה שמסתיר את הפנים. צריך לזכור גם שלאורך השנים פדרר היה מסתובב ללא מאמן, הוא בוודאי האמין שאין למאמן מה לתרום לו וחבל סתם לצרף אחד כזה לצוות שלו. אמנם השוויצרי הגיע לחצי הגמר באוסטרליה ובארצות הברית, אבל בשני המקרים (מול רפאל נדאל ומארין צ'יליץ'), הוא לא הצליח אפילו לקחת מערכה ונראה די אומלל. מהרולאן גארוס הוא הודח כבר בשמינית הגמר ובווימבלדון - סוג המשטח שהכי תואם את הטניס שלו, ובמיוחד את זה שתחת אדברג - הוא הצליח להגיע לגמר ואפילו לגרור את דג'וקוביץ' לחמש מערכות במשחק נהדר.
קשה לומר שאלה תוצאות רעות, הרבה טניסאים בעולם היו חולמים על כאלה תוצאות, אבל בשביל פדרר זה לא הספיק ואפשר היה לראות על המשחק שלו שהוא לוקח את אותם סיכונים שלא השתלמו לו בטווח הקצר ונראו קצת מוזרים, אבל נותנים פירות היום. זה גרם לו ללכת הביתה באוסטרליה כבר בסיבוב השלישי ולא ממש להוות יריב לוואוורינקה ברבע הגמר ברולאן גארוס. למרות זאת, מאז ווימבלדון השנה פדרר משחק את הטניס הטוב ביותר ששיחק מאז איפשהו בתחילת העשור, ואולי בכלל. בתקופה הזו הוא הפסיד רק פעם אחת (בגמר ווימבלדון), כשפרט לאותו משחק הוא שומט רק מערכה אחת - מול סם גרות' וגם זה בשובר שוויון - ומגיע בפעם הרביעית בקריירה שלו לגמר גרנד סלאם בלי להפסיד מערכה: ווימבלדון 2006, אוסטרליה 2007, ווימבלדון 2008 וארצות הברית 2015.
בארצות הברית השנה נשבר פדרר רק מול פיליפ קולשרייבר שהציג משחק מצוין וגם זה לא עזר לו כדי לזכות אפילו במערכה אחת מול שיאן הזכיות בתארי גרנד סלאם. מעבר לכך, ובמיוחד במשחקים מול רישאר גאסקה וסטן ואוורינקה, פדרר היה בשיא משחק-האדברג: קיצור הנקודות למינימום האפשרי גם אם זה מגיע על חשבון התפרעות קלה, התקפיות בלי פוסקת ועליות לרשת, עליות לרשת, עליות לרשת. בנוסף, יש גם את ה-SABR (Sneak Attack By Roger). הרבה דובר בדבר הזה, הכניסה של פדרר לעבר הריבוע מול ההגשה השנייה של היריב והניסיון להכות Half-Volley (לתפוס את הכדור שנייה אחרי שפגש את הקרקע). ג'ון מקנרו אמר ש"הוא מנסה להכות Half-Volley החזרה של סרב של טניסאי גבר מקצוען ולעלות על זה לרשת. אני הייתי רואה בזה עלבון אם הוא היה עושה לי את זה. הייתי חושב: 'מה? הסרב שלי כל כך גרוע שהוא עושה לי את זה?'".
מי שהיה חריף יותר ממקנרו היה מאמנו של נובאק דג'וקוביץ' וטניסאי העבר בוריס בקר, שאמר: "זה כמעט חוסר כבוד לסרב של היריב. אם הוא היה עושה את זה לג'ון מקנרו, ג'ימי קונורס, איבן לנדל או אפילו לי, היינו אומרים לו: 'רוג'ר, אנחנו מחבבים אותך, אבל אנחנו נגיש לתוך הגוף שלך אם תעשה את זה. בדור שלי, השחקנים לא היו מקבלים את זה כמו שהם מקבלים את זה עכשיו".(צריך לזכור שבקר אומר את הדברים גם, ואולי בעיקר, כמאמנו של הנמסיס הגדול כרגע וייתכן שהוא מוציא את הערמונים מהאש עבור המדורג מספר אחת בעולם).
כשמסתכלים על הדבר הזה, רואים חוסר כבוד ואפילו זלזול מעצבן ביריב. זה נראה כמו טראש-טוק, אבל כזה שכל העולם יכול לצפות בו בשידור ישיר. זה אמנם לא לומר את מה שניק קיריוס אמר לסטן ואוורינקה, אבל יש לזה שני מסרים שליליים: הראשון הוא כמו אומר: מה זה הסרב העלוב הזה? אני יכול לעשות עליו מה שאני רוצה. השני הוא שזה נראה כמו ניסיון להיכנס לראש של היריב ולהציק לו בצורה לא הוגנת במיוחד. כלומר, לא דרך התעלות במשחק, אלא יותר מה שעושים בטראש-טוק.
אחרי שאמרנו את זה, כדאי מאוד להסתכל על העניין גם בהקשר הנרחב שלו. שיטת המשחק של פדרר&אדברג היא לירות אש: לרוץ, להרביץ, להמר על כל הקופה ובגדול. כך גם מקצרים את המשחק ולא מתעייפים בדרך לגמר, וגם מביאים לידי ביטוי את האיכויות של פדרר (משחק רשת אלוהי וחכמת משחק אדירה) ומחביאים את החסרונות (חוסר יכולת להתמודד מול דג'וקוביץ', מארי ונדאל כשהוא בשיאו במשחק חפירות מהקו האחורי). עכשיו, צריך להתבונן בכך ולחשוב על ה-SABR כעוד טקטיקה בתוך האסטרטגיה הנרחבת, עליה פורט כאן.
טקס בחירת כדורגלן השנה הוא דבר די מאוס. שוער/בלם/מגן לעולם לא יוכלו להיבחר ולא משנה כמה טובים הם יהיו באותה שנה. חוץ מזה, איך בדיוק אפשר להשוות בין השנה שהייתה לשוער לבין השנה שהייתה לחלוץ או קשר התקפי? גם השוואות בין ספורטאים מדורות שונים היא מגוחכת. איך אפשר לקבוע שמייקל ג'ורדן היה טוב יותר מקובי בריאנט למשל? לתת להם לשחק אחד על אחד כששניהם בשיאם בעזרת מכונת זמן? האם אחד על אחד אומר שמישהו יותר טוב מהשני? אפילו לא קרוב לתת 5% של תשובה על השאלה הזו. אין שום כלים אמפיריים כדי למדוד את הדברים האלה, ומי שעוסק בהם הוא לרוב אחד שמחפש רייטינג וכותרת. קצת כמו ששאלו פעם את פדרר בארגנטינה: מי יותר גדול? אתה או מסי?
מצד שני, בקריירה של שחקנים ספציפיים בדרך כלל אפשר לומר אם מישהו התקדם, הלך אחורה או שמר על קו אחיד לאורך הקריירה שלו. אפשר בהחלט לומר שקובי בריאנט של היום לא קרוב בכלום ליכולת שהייתה לו כשהיה בשיאו. אפשר לומר שרפא נדאל של 2015 הוא אפילו לא 10% ממה שהיה פעם, וזה די עצוב. עם זאת, אצל רוג'ר פדרר המצב הרבה פחות שחור-לבן ודיכוטומי. קשה לומר שרוג'ר פדרר משחק את הטניס הכי טוב בקריירה שלו. למרות גילו המתקדם (34), הוא בטח משחק ביכולת גבוהה מאוד ביחס לכל שלב אחר בקריירה, כולל הרגעים הגדולים ביותר. עם זאת, השינוי שעבר במהלך השנים ובעיקר בשנה האחרונה מספרים סיפור אחר, רחב יותר. על פניו, יש את מבחן התוצאה שמראה שלראשונה מאז 2009 פדרר הגיע לשני גמרים בטורנירי גרנד סלאם ושהוא מדורג במקום השני בעולם. מצד שני, הטניס שהוא משחק היום שונה לחלוטין מזה ששיחק ב-2009, היריבים אחרים לגמרי ולכן גם ההתאמות שונות מאוד. לפיכך, אפשר רק לומר שהוא משחק טניס אדיר, לא יותר טוב ממה ששיחק כשהיה צעיר יותר, אבל גם לא גרוע ממנו. פשוט אחר.
קצת מפתיע שפדרר חוזר לגמר בניו יורק לראשונה מאז ההפסד הדרמטי לחואן מרטין דל פוטרו ב-2009, כלומר שכשל להגיע לשם בחמשת הניסיונות האחרונים שלו. אמנם נדאל לא פקטור כרגע, מדורג נמוך יחסית וזה משנה את כל ההגרלה, אבל זה לא משהו שאמור לעניין את פדרר. השוויצרי תמיד הרגיש נהדר באליפות ארצות הברית. המגרשים מהירים, הקהל פנאט אליו ומעודד אותו בטירוף אפילו כשהוא משחק מול אמריקאים והוא זכה בטורניר חמש פעמים ברציפות בין 2004-2008. לכן, ההיעדרות הממושכת הזו מהמשחק על התואר קצת מוזרה וניתנת להסבר בעיקר בגלל עלייתו האדירה של דג'וקוביץ' לצד היותו של נדאל יריב אותו התקשה פדרר לפצח בטורנירי גרנד סלאם במשך שנים. עכשיו, כאמור, כשההגרלה השתנתה לחלוטין באופן קבוע בשל חולשתו של נדאל, פדרר מקבל הגרלה פתוחה יותר מבחינתו והוא מנצל אותה כדי להגיע לגמר גרנד סלאם שני ברציפות.
עד הגמר, נשמע הרבה אנשים שיגידו שזו ההזדמנות האחרונה של פדרר לזכות בתואר גרנד סלאם. באמת קשה לעשות את הדברים שהאיש הזה עושה בגיל 34. בעצם, זה בלתי אפשרי, לא קשה. מצד שני, אמרו את אותם הדברים גם בווימבלדון 2014 ו-2015, כשהפסיד בגמר לדג'וקוביץ' בשני המקרים. גם בגיל המבוגר שלו, פדרר נראה מצוין, חד, מהיר ורענן מתמיד ואין שום סיבה שיפסיק לגרום רגעים של התעלות למיליוני מעריציו ברחבי העולם. מה עוד שהיום הוא כבר לא צריך לעבור שני משחקי גיהנום בתוך 48 שעות כדי לזכות בגרנד סלאם. עד לפני שנתיים היינו אומרים שזה כמעט בלתי אפשרי מבחינתו לנצח את נדאל ודג'וקוביץ' (או להפך) אחד אחרי השני במשחקים של הטוב מחמש מערכות בתוך יומיים. עכשיו, הוא כבר לא צריך לעשות את זה. מספיק לו לנצח רק את דג'וקוביץ' במשחק של הטוב מחמש מערכות, כיוון שעד הגמר, והרבה בזכות השבדי קר הרוח ביציע והיכולת שלו להמציא את עצמו מחדש, הוא לא התאמץ כמעט.
נגד דג'וקוביץ' זה עולם אחר
אחרי שאמרנו הכול, צריך להדגיש שהמשחק שצפוי לפדרר בגמר מול דג'וקוביץ' יהיה שונה לחלוטין מכל מה שהיה לו בטורניר עד כה. הסרבי לא ייתן למדורג מספר שתיים בעולם "לחגוג עליו", הוא יהרוג אותו עם החזרות אל תוך הרגליים שיתקעו את המשחק הנפיץ שלו. הוא יגרום לו לשלם על עליות חפוזות לרשת עם חבטות ההעברה המושלמות שלו ולא יידחק שניים-שלושה מטר מאחורי קו הבסיס, כפי שנאלץ ואוורינקה לעשות.
נולה ניצח את פדרר בשני המפגשים האחרונים שלהם בטורנירי גרנד סלאם, פעמיים בגמר ווימבלדון, ומגיע גם הפעם כפייבוריט, למרות שלא הרשים במיוחד לאורך הטורניר עד חצי הגמר. תמיד עושה רושם שדג'וקוביץ' עדיין לא העביר להילוך הגבוה ביותר ויש לו עוד רמה אחת לפחות להעלות, זאת בניגוד לפדרר שנראה כי מה שהציג עד כה, הוא מה שתקבל. זה קרוב לשלמות וטוב בשביל לנצח כל שחקן בעולם, אולי חוץ מהמדורג הראשון בעולם.