כשבובי דיקסון מנסה לצמצם את סיפור חייו לכדי משפט אחד קולע, הוא נוהג לצטט מנאום ה-MVP המפורסם והמרגש של קווין דוראנט מ-2014, בו הקדיש את הפרס לאמו, שגוננה עליו מפני הרע שבחוץ ומנעה ממנו במו ידיה את גזירת הגורל הבלתי נמנעת של נערים שכמותו.
Everybody told us we weren't supposed to be here.
כולם אמרו לנו שלא היינו אמורים להיות כאן.
בובי דיקסון באמת לא היה אמור להיות כאן. בניגוד לדוראנט, שנעזר באמא מסורה ושורה של חברי ילדות כדי להגיע כל כך רחוק, לדיקסון לא היה כמעט דבר מלבד כוח רצון. אביו לא היה בסביבה; אחיו בן ה-13 נרצח בנוכחותו; אמו ניהלה את העסק המשפחתי, שכלל הרבה מאוד סמים ומכירה שלהם; חלק משנות ילדותו הועברו בזמן שהיא נמצאת מאחורי סורג ובריח; גם דיקסון עצמו התגלגל לביזנס, ונכלא לחצי שנה על סחר בסמים;
14 שנה עברו. בובי דיקסון עונה כיום לשם נוסף, עלי מוחמד, על שם הספורטאי שהעניק לו השראה. בגיל 32, הוא קיבל את חוזה חלומותיו וירוויח בפנרבחצ'ה אולקר למעלה ממיליון יורו לעונה. כמה סמלי וכמה אופייני שרק עכשיו, אחרי שנים של נדודים באירופה, הוא מקבל סוף סוף הכרה. הדרך הארוכה שהחלה אי שם בבית מעצר בשיקגו נחתמה בסגירת מעגל באיסטנבול, ממש בפוטו פיניש. כמו לאורך כל חייו, הוא נאלץ לעבוד קשה יותר מכולם.
ככה זה אצל אנשים שלא היו אמורים להיות כאן.
אין פלא שדיקסון רואה בעצמו אנדרדוג מבטן ומלידה. כשאמו כרעה ללדת, היא חששה שהתייצבותה בבית החולים תגרור את הסגרתה למשטרה בשל התיקים הרבים שנפתחו לה עקב מעורבותה בעבירות סמים. לכן, היא יילדה את בובי, בן הזקונים שלה, באמצעות שכן בחדר המדרגות שבבניין הצפוף בו שכן ביתם בשיקגו.
וכמו שבובי יצא, כך הוא גם חי. הוא עבר מבית לבית והתגורר בסירוגין בבית אמו ובבתים של קרובי משפחתו, בפעמים התכופות בהן היא ריצתה עונשים בכלא. הסמים, כאמור, היו עסק משפחתי של ממש. הסחר בסמים עבר מדור לדור: זה החל אצל אביו, נמשך אצל אמו ולא פסח גם עם שלושת אחיו הבוגרים של דיקסון, שאחד מהם מת ממנת יתר של קוקאין. האח הקרוב ביותר לבובי, בגיל ובנפש, נורה למוות לנגד מעיניו מרכב בשיקגו, כשהיה בן 13 בלבד.
בובי התבלט בכדורסל מגיל צעיר, אף שהנתונים הפיזיים לא היו לטובתו. הוא היה נמוך ולא קפץ גבוה במיוחד, אך למרות זאת בשיקגו צפו לו עתיד מבריק. כל זה כמעט נזרק לפח כשבובי אף הוא הצטרף לעשייה המפוקפקת של הדיקסונז ברחבי עיר הרוחות. בגיל 17, רגע לפני שהחיפושים אחר מלגה בקולג' הפכו ממשיים, דיקסון המשיך את המסורת ונכלא על סחר בקוקאין. הוא נדון לחצי שנה בכלא, אבל אף לא באמת זנח לחלוטין את החלום להפוך את הכדורסל למקצוע.
כמאמר הקלישאה, הכדורסל היה כרטיס היציאה של בובי דיקסון מהפשע. רק שבניגוד לאחרים, הוא כבר היה ממש בתוכו. "כשהייתי צעיר עשיתי את מה שהכרתי. למכור סמים היה עניין שגרתי לחלוטין אצלנו בבית. אמא והאחים שלי עודדו אותי לזה. הם ואני לא באמת חשבנו שיש דרך אחרת להתקיים, אבל בכלא התחלתי להבין מה הכדורסל יכול לעשות עבורי ועבור המשפחה. קיבלתי מתנה, והייתי חייב למצוא דרך לנצל אותה", סיפר לימים.
כשדיקסון השתחרר הוא היה נחוש בדעתו לצאת לדרך חדשה, רק שאף קולג' לא היה מוכן לקחת על עצמו צעיר עם מוניטין רעוע שכזה. המושיע הפרטי שלו היה בריאן מקיני, מאמן תיכונים בשיקגו, שלקח אותו תחת חסותו. מקיני סיפר כי כשפגש את דיקסון לראשונה, הבחין ב"ילד סופר כישרוני, אבל בלי שום משמעת ובלי שום אמון באנשים אחרים. נדרשו כמה חודשים טובים עד שהצלחתי להגיע אליו ולדבר על לבו". מקיני הכניס את דיקסון למשטר אימונים קפדני וסידר לו מלגת לימודים בקומיוניטי קולג' של קנקקי, מכללה עלומה ולא מקצוענית. דיקסון רצה לטרוף את העולם, אבל נאלץ לבצע התקדמות איטית ועקבית הרחק מאור הזרקורים. את השנתיים האחרונות בארצות הברית הוא הספיק לעשות בקולג' רציני יותר גם אם קטן למדי מכללת טרוי. זה מקסימום הדלתות שעברו הבעייתי הותיר פתוחות.
בגובה 1.78 ועם רקורד סביר במכללה די עלומה, גם דיקסון לא השלה את עצמו לגבי האפשרות שישחק ב-NBA. מלכתחילה כיוון לאירופה, וקיווה להשתלב ברמות הכי גבוהות ביבשת הישנה. המסע שלו לשם היה ארוך ופתלתל. במשך שש שנים הוא עבר בצרפת (סנט אטיין, גראבלין, לה מאן, וילרבאן, דיז'ון), איטליה (בנטון טרוויזו, ברינדיזי) ופולין (פולפאק שוויצי) עד שמצא את מקומו בקרשיאקה, שהרימה את הקריירה לגבהים חדשים. כך או כך, די נדיר לראות שחקן שמסתובב ברמות הביניים של הכדורסל האירופאי, קרוב מאוד לעיניהן הבוחנות של ענקיות היבשת, ונלקח אל אחת מהן בסכומי עתק רק בגיל 32.
אז מה עיכב את דיקסון, ולמה רק עכשיו? "הוא הסתובב במשך שנים באירופה ולא הצליח ליצור הזדהות עם אף אחד מהקבוצות בהן עבר", מסביר העיתונאי הטורקי קאן קוראל. "בכל הקבוצות הוא השלים עונה אחת במקרה הטוב. בקרשיאקה, מעבר לעובדה שהיה קליק ראשוני, הוא נאות להישאר יותר מעונה אחת. הוא סוף סוף הבין שזה הרבה יותר תואם את מבנה האישיות שלו מאשר הנדידות ממקום למקום. דיקסון הוא שחקן שמונע מרגש, מתשוקה. בקרשיאקה הוא מצא את המקום הזה, ולכן נראה בו הרבה יותר טוב. אם פנרבחצ'ה אולקר הייתה יכולה להחתים אותו קודם לכן, קרוב לוודאי שהיא הייתה עושה זאת. ברגע שהוא הפך לשחקן חופשי היא הסתערה עליו".
דיקסון היה הרוח החיה מאחורי הקאמבק של קרשיאקה לצמרת הכדורסל הטורקי, למרות שהעמידה בשנים האחרונות תקציב צנוע בקנה מידה מקומי. הרומן שלו עם הקבוצה מאיזמיר נמשך שלוש שנים, ושני הצדדים יצאו ממנו נשכרים בענק. קרשיאקה הניפה גביע היסטורי ב-2014, אחרי ניצחון דרמטי משתי קליעות עונשין של דיקסון, שגם נבחר ל-MVP הגמר; בתווך הגיעה גם הצלחה חסרת תקדים ביורוקאפ, עם העפלה לרבע הגמר; אבל הדובדבן שבקצפת היה ההישג העצום שהושלם העונה, עם זכייה סנסציונית באליפות טורקיה, תוך טאטוא מדהים של פנרבחצ'ה אולקר (חצי הגמר) ואנדולו אפס (גמר). על כל זה ניצח דיקסון, עם ממוצעים של 17.3 נקודות ו-4.5 אסיסטים שהתווספו לווינריות ומנהיגות שספק אם הופגנו על ידי דיקסון בעבר.
החל מהשבוע שעבר, דיקסון עונה גם לשם עלי מוחמד. במסגרת הליך אזרוחו בטורקיה, החליט דיקסון להיקרא שם על שמו של המתאגרף האגדי, שהיה עבורו מודל לחיקוי. "גם למוחמד עלי, כמוני, הייתה מנטליות של אנדרדוג. הוא התעקש על האמונות שלו ולא נסוג מהן ולו לרגע אחד. הייתי רוצה להיות כמוהו", אמר השבוע, רגע לפני הצטרפותו לסגל הרחב של נבחרת טורקיה לאליפות אירופה.
המעבר לפנרבחצ'ה אולקר כאב לקרשיאקה. המאמן אופוק סאריג'ה, שפיתח עמו יחסים קרובים, לא היסס לבקר את ההחלטה לעזוב ולגדוע את התהליך המשותף באיבו, על אף העובדה שקרשיאקה תשחק ביורוליג בעונה הקרובה. נראה שגם לדיקסון כאב, אך החוזה המפתה טרף את כל הקלפים
.
"שלוש השנים בקרשיאקה היו מדהימות. נתתי את כל כולי עבור הקבוצה", כתב במכתב הפרידה. "כשאני משחק כדורסל, אני מוכן למות בשביל המשחק. עבור הרבה מאוד אנשים זה סתם משחק, אבל בשבילי המשחק הזה הציל את החיים. בעולם מושלם הייתי נשאר כאן איתכם וממשיך את הדבר המופלא שבנינו יחד. לצערי, מדובר בסופו של דבר בביזנס. יש לי משפחה לדאוג לה בארצות הברית. המשפחה שלי אולי לא הייתה כל כך טובה אליי פעם, אבל עכשיו היא מאוחדת מתמיד, והיא זקוקה לכסף ממני".
