1.
מנהלת הליגה, מנהלת הליגה, מנהלת הליגה, מנהלת הליגה, מנהלת הליגה. מנהלת. הליגה. אפשר להביע דעה ואפילו לכתוב אותה בכל הקשור לכדורסל המקומי. אבל עדיף שלא להגיד שום דבר על מנהלת הליגה. שם, בגוף שאמור להתעסק בניהול השוטף של השלולית, לא מעריכים ביקורת בונה. או בכלל. בעונה שעברה, למשל, העז ארז אדלשטיין להתלונן על הא ודא, והתגובה הגיעה בזמן ובמזומן כולל עלבונות אישיים. אח"כ התנצלו בפניו. דוגמאות נוספות לתגובה מיידית ואגרסיבית של אנשי המנהלת לא חסרות.
ועכשיו העז ג'רמי פארגו להתלונן. על מנהלת הליגה. בטוויטר. והמנהלת ענתה לו. בטוויטר. משהו על זה שהם בכלל באו לקראתו. והוא ענה. והם התלוננו ויללו ובכו.
אז ככה: אם ג'רמי פארגו עבר עבירה משמעתית לפי הכללים המחייבים, אז הוא חייב להיענש. על פי נהלים מסודרים. גוף שמכבד עצמו לא נכנס למלחמת ציוצים פאתטית עם שחקן. אתם מדמיינים את אדם סילבר שולח את האנשים שלו כדי להעליב בחזרה את מי שהעז לבקר אותו? בצורה הזאת? אם הוא לא עבר על הכללים המחייבים, אז מוטב למנהלת הליגה ואנשיה לשתוק. אם הביקורת עניינית, אז אולי אפשר אפילו ללמוד ממנה משהו. ואם היא לא, אז בואו נתקדם.
מוטב למנהלת הליגה להשקיע מעט יותר זמן ואנרגיה במחשבות קונסטרוקטיביות באשר לאופן שבו אפשר לשפר את המוצר. לאחר שנוסו לא מעט שיטות משחקים בשנים האחרונות, ספק אם ניסוי 3 הסיבובים מוגדר כהצלחה בשלב זה. מזה שבועות לא מעטים הליגה מתה. ולא מעניינת אף אחד. לא בטוח, אגב, שיש פתרון קסם שיוכל להפוך את האין ליש, אבל תפקידו של הגוף שמנהל כאן את ההצגה להשקיע עוד זמן ומחשבה בנושא.
ובעניין אחר משחקי שישי בצהריים הם הצלחה. בעונה הבאה, באופן מובנה, חייבים לשבץ מקסימום משחקים כאלה. רוצים לעניין קהלים חדשים וצעירים במוצר? זו יכולה להיות התחלה לא רעה.
2.
2. מכבי תל אביב הצליחה לחבר השבוע שני נצחונות ביתיים, באק טו באק, על נס ציונה ונהריה. ברכות על ההישג. קשה לדבר על הכדורסל כשבצד השני אין יריבה, אבל שני דברים בכל זאת שווים התייחסות. קודם כל הכושר המטורף של סילבן לנדסברג. ב-3 מתוך 4 משחקי הליגה האחרונים קלע החייל האמיץ 6 שלשות. ב-2 מהמשחקים הוא עשה 6 מ-6 ללא החטאה, ורק נגד חיפה בחוץ הוא קלע רק 6 מ-9 לשלוש נקודות. סה"כ 18/21 שהם 86% לשלוש. כאלה דברים אין.
בקצה השני של הסקאלה יש לנו את מרקיז היינס, שרשם משחק שלישי ברציפות, באק טוק באק טו באק, עם 0 נקודות. ב-43 דקות משחק. כשמכבי תל אביב חושבת קדימה לכיוון הפלייאוף שרק-יבוא-עלינו-כבר-לטובה, היא יודעת או לפחות אמורה לדעת מי מרכיב את הקו האחורי שלה. פארגו ואוחיון, למרות הכושר הבינוני ומטה שלהם וסילבן לנדסברג. כלומר זר אחד בלבד, אלא אם אתם מתעקשים לספור גם כמה דקות של התלחמות מלינהארט.
בהשוואה להפועל ירושלים, במצב הנוכחי של שתי הקבוצות, אם יותם הלפרין ובמיוחד ברייסי רייט בריאים ובכושר, עמדות 1+2 של דני פרנקו טובות יותר.
3.
ארבע קבוצות מהשלולית סיימו את העונה. גליל גלבוע עשתה טובה לעצמה ולליגה והואילה לקפל את הבאסטה. אלא אם תמצא שוב הפירצה בדומת העולה מהלאומית שלא תעלה או איזו נהריה שתחליט שהספיק לה. שמענו הרבה מלל, עם ההכרזה הרשמית על ירידת הליגה, על היום העצוב של הכדורסל הישראלי וכן הלאה. לא כל כך ברור למה. גליל גלבוע איננה גליל עליון. ואין לה שום קשר למועדון ההוא. גלבוע הוא מועדון שאין לו ובו כל תרומה לכדורסל הישראלי. הוא לא מעניין אף אחד. אין קהל במשחקים של הגלבוע (ולא רק בעונה הזאת) והפרויקט הזה הוא בעיקר גחמה של אחד דני עטר, שספק אם יורשו בתפקיד יגלה בו כל עניין. ברמה הניהולית מקצועית, אין כמעט טעות שלא נעשתה שם, ונחמד לדעת שלפעמים לפעמים, משלמים על שגיאות.
מכבי אשדוד השלימה עוד עונה נוראית. בשלוש השנים האחרונות סיימה הקבוצה מהדרום במקומות 10, 12 (כלומר, ירדה ליגה אבל לא באמת) ועכשיו 11. ממוצע מרשים. ואי אפשר לתלות את הכשלון רק בענייני תקציב. הבעיה לא שם. בכל מקרה, הצירוף של צביקה שרף + הזרים האיכותיים והיקרים שהגיעו במהלך העונה בכלל, עם דגש על צ'רלס תומאס המצוין, הספיק כדי לחלוף על פניה של גלבוע ולהישאר עוד עונה בסביבה. אם יצליחו שם לשמר את מרבית הסגל והמאמן, יכול להיות שבעונה הבאה נראה שם ניצני התאוששות.
גם בני הרצליה השלימה עוד עונה רעה, אבל גרועה פחות מקודמותיה. אחרי שלוש עונות רצופות במקום ה-11, גם הפעם יצפה אקוניס במשחקי הפלייאוף רק בטלוויזיה. וגם הפעם, זוהי אשמתו הבלעדית. כתבנו זאת לא פעם ונחזור בקצרה. בחירת השחקנים בכלל והזרים בפרט של הרצליה היא שערוריה שאין כדוגמתה. למזלה (ולא בפעם הראשונה), השכילה הקבוצה מהשרון לבצע מקצה שיפורים במהלך העונה, ולהחתים שחקני כדורסל טובים במקום גימיקים מגוחכים. מהרגע שזה קרה, ראינו כדורסל התקפי, משוחרר ואסתטי מהקבוצה של נעימי וסלבי. ולפעמים אפילו די נהנינו. ועכשיו מעניין לראות מה יקרה שם בעונה הבאה. אם ילכו שם על אותו הקונספט המוכר, אז תרשמו כאן ועכשיו את ההימור שלנו: עם כל הכבוד לעבודה הטובה (ויש הרבה) של מיקי גורקה, סביר שהרצליה תשמור על הסטטיסטיקה שלה בכל הנוגע לחילופי מאמנים.
עירוני נהריה, מי שהייתה המועמדת המרכזית לעלות ולרדת ליגה, הצליחה להבטיח את הישארותה די מזמן. קרדיט שם מגיע לשלושה מרכזיים. רועי חגאי השכיל בשלב מוקדם יחסית להבין שהקונספט איתו הגיע לפתיחת העונה לא יוביל אותו לשום מקום למעט בחזרה ללאומית. הבחירה המוקדמת ללכת עם זר אחד בלבד בקו האחורי, ועוד שחקן בינוני כמו נייט מילר הייתה שגיאה והיא תוקנה בהקדם. חגאי הצליח לייצר בקבוצה שלו, בלי שום סיבה נראית לעין, ווינריות שהביאה למהפכים ונצחונות עצומים, ומבחינתי הוא אחד המועמדים המובילים לתואר מאמן העונה.
אחד הקרדיטים המרכזיים שמגיעים למאמן של נהריה נוגע לחלק שלו בעונת הפריחה של רוברט רות'בארט. ככה זה אצלנו. אם גבוה פורץ קדימה, זה מגיע כשהוא בן 29. בכל מקרה, רות'בארט בריא בתחילת וסוף העונה שווה, ככל הנראה, פלייאוף לקבוצה מהצפון. בעונה הבאה הבוסני-סרבי=אמריקאי- ישראלי כבר יעשה הרבה יותר כסף ובקבוצה אחרת. ואם כבר יותר כסף בעונה הבאה, אז מארק ליונס. האיש שהיה לא פחות משמעותי באריזונה מאשר סולומון היל (אחרי 3 עונות באקסבוויר) ושעבר עונת רוקי לא רעה בכלל בצרפת וקרואטיה, התגלה כאחד הגארדים הטובים ביותר בליגה. קילר, שיודע לסחוב את הקבוצה שלו על הגב ולגמור משחקים. מי שבתחילת העונה נראה כמו פרחח שימיו בארץ הקודש קצובים, הצליח להתאים עצמו לקבוצה. וחשוב עוד יותר הקבוצה והמאמן שלה התאימו עצמם אליו. אם רק היינו רואים מנהריה סימנים של הגנה מדי פעם, אז בכלל היה נחמד.
