כבש בעור זאב: סיפורו של פיטר נואולז, הפספוס של הכדורגל האנגלי

"בעוד שישה שבועות אפרוש", אמר פיטר נואולז למנג'ר וולבס בקיץ 1969. ביל מקגרי לא האמין לו. נואולז היה הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה. בגיל 23, כל הקריירה היתה לפניו. הוא היה חלוץ אדיר, ששילב נגיעה רכה בכדור עם בעיטה עוצמתית במיוחד. פרשנים רבים היו משוכנעים שהוא ייכלל בסגל הנבחרת למונדיאל 1970 במקסיקו. אוהדי הזאבים כינו אותו ג'ורג' בסט האנגלי. היו שהכתירו אותו לכשרון הבולט ביותר בדורו. איך שחקן כזה יכול לזרוק את הכול לפח? זה היה בלתי נתפס.

וולבס פתחה את עונת 1969/70 באופן סנסציוני עם ארבעה ניצחונות רצופים, ובשלושה מהם מצא נואולז את הרשת. במחזור החמישי היא סיימה בתיקו מאופס מכובד עם מנצ'סטר יונייטד. העתיד נראה ורוד, אבל אחרי התיקו הדרמטי מול נוטינגהאם פורסט, 3:3 במחזור השמיני ב-6 בספטמבר, עזב נואולז את חדר ההלבשה מבלי להגיד שלום לאיש, ולא חזר עוד לדרוך על כר הדשא באיצטדיון מוליניו. המועדון היה בהלם מוחלט.

הסיבה להחלטה המדהימה של נואולז היתה מיוחדת במינה. המהפך התודעתי שלו החל ביום בהיר אחד במהלך 1968, כאשר אנשי הארגון המשיחי עדי יהוה התדפקו על דלת ביתו. הכוכב החל לנהל איתם שיחות מעמיקות על מהות החיים, ותהה מדוע אביו, שהיה אדם טוב וצנוע, מת בגיל צעיר. הוא קיבל תשובות בנושא, וככל שחלף הזמן הבין שאורח חייו לא מתאים עוד להשקפת עולמו החדשה. הדת השתלטה על מחשבותיו, ואז הגיעה הנסיעה של וולבס לארצות הברית בקיץ 1969.

בשנים ההן עודדה פיפ"א את הקבוצות האנגליות לחצות את האוקיאנוס על מנת לקדם את המשחק במדינת הפוטבול והכדורסל, והיתה זו הפעם השניה של נולואז אצל הדוד סם. הפעם נסעו הזאבים לקנזס סיטי, והוא ניצל את נסיעתו לפגישות רבות עם אנשי עדי יהוה, אשר מנהלים שם פעילות ענפה. עם שובו לאנגליה, החלטתו כבר היתה מגובשת. "אמשיך לשחק כדורגל בינתיים, אבל איבדתי את המוטיבציה. אני זקוק לזמן רב יותר כדי ללמוד את התנ"ך, ואולי אאלץ להפסיק את הקריירה", הוא אמר. כעבור שבועות ספורים קבע תאריך יעד לפרישה. הכדורגל לא התאים לו יותר.

בנעוריו, החלום היה שונה בתכלית. אביו, שלא הצליח לפתח קריירה בראגבי, היה כורה פחם, וכך גם רוב הגברים באזור מגוריו ביורקשיר. אחיו סיריל, שהיה גדול ממנו בשנה והפך לימים לאחד המגנים השמאליים הטובים בתולדות טוטנהאם, אמר לו: "עדיף לשחק כדורגל מאשר לרדת כל יום למכרה". פיטר הפנים את המסר, ובמהרה גילו הסקאוטים של וולבס את הכישרון הצעיר. הוא הצטרף לאקדמיה בגיל 16, וכעבור שנה כבר נזרק הישר להרכב הקבוצה הבוגרת. התקדמותו עוררה התפעלות עצומה – הזאבים הבינו שיש בידיהם יהלום של ממש.

גם נואולז ידע היטב את ערכו. ב-1965, כאשר וולבס ירדה לליגה השניה, הוא דרש בתוקף לקבל שחרור ולחתום במועדון גדול יותר, אך סורב – בימים השליטה של כדורגלנים על הקריירה היתה קטנה הרבה יותר. אז הוא נשאר בליגת המשנה, והבקיע 19 שערים על אף פציעה שהשביתה אותו לתקופה לא מבוטלת. ב-1967 הוא כבר החזיר את הזאבים למקומם הטבעי, זומן לנבחרת הצעירה והפך לאליל הבלתי מעורער של מוליניו.

לא סתם הדביקו לו את הכינוי בסט האנגלי. התנהלותו של נואולז מחוץ למגרש היתה ראוותנית למדי, והוא נודע גם במעשי קונדס כלפי חבריו לקבוצה. שובב, נהנתן, אבל מעל הכול שחקן נדיר, הוא עשה כותרות על בסיס שבועי מכל הסיבות האפשריות. לפני אחד המשחקים מול יונייטד של בסט המקורי, למשל, הוא הצהיר: "היום אשתדל להיות מורחק, כדי שישימו לב אלי ולא אליו". המנג'ר רוני אלן נתן לו חופש פעולה מוחלט, ללא מגבלות טקטיות. "עלה למגרש ותעשה חיים", הוא אמר לו.

אז הוא נהנה עד הגג, אבל מאז הפך לחבר עדי יהוה הכול השתנה. לפתע, אור הזרקורים הפריע לו. הוא הרגיש לא נוח כאשר אוהדים ביציעים קראו בשמו ללא הפסקה. "אני אדם כמוכם", הוא אמר להם. מעריצה צעירה הגישה לו פעם דף בו כתבה את שמו מאה פעמים וציירה לבבות. נואולז סירב לקבל אותו. הוא כבר חיפש משהו אחר לגמרי. הוא הרגיש שהתהילה גורמת לפגיעה קשה באישיותו.

"עד גיל 23 הייתי אדם ממש לא נחמד", סיפר פיטר לימים על המהפך, "הגעתי מכפר הכורים לעיר הגדולה והפכתי לכוכב ולשחקן נבחרת. כולם דיברו עלי בעיתונות ובטלוויזיה. לא כולם יכולים לעמוד בזה. הייתי שחצן, הייתי מאוהב בעצמי. ואז התחלתי ללמוד את הדת והבנתי שכל האנשים שווים. אני לא טוב מאחרים רק בגלל שאני לובש את חולצת וולבס. הם ראו בי אלוהים, אבל אני העדפתי להיות אדם רגיל".

ב-1969 הגישה ליברפול הצעה רשמית להחתים את נואולז. ביל שאנקלי בכבודו ובעצמו ייעד לו תפקיד מפתח בשורות האדומים, אבל החלוץ סירב. שמועות על הנטייה שלו לפרוש דלפו לקבוצה, אבל איש לא העלה בדעתו שיש בהן אמת. מי יכול להאמין שאחד הכוכבים הגדולים של הליגה יעצור את הכול כשהוא נמצא במסלול נסיקה?

גם כאשר עזב נואולז את חדר ההלבשה אחרי המשחק ההוא מול נוטינגהאם פורסט, כולם היו בטוחים שהוא ישוב. המנג'ר מקגרי דאג שמדיו יהיו מוכנים בחדר ההלבשה לקראת האימון, וכל חבריו לקבוצה המתינו בסבלנות מתי יעבור לפיטר השיגעון הזמני, והוא יחזור.

"אני זוכר את היום בו נואולז הודיע על כוונתו. הוא פשוט ניגש למנג'ר ואמר – זהו זה, בעוד שישה שבועות אני לא כאן. היינו המומים, כי זה לחלוטין לא התאים לאופיו. הוא תמיד אהב להתבלט, בדיוק רכש רכב יוקרה חדש. ואז הוא עזב בלי להגיד לנו מילה. ניסיתי לדבר איתו פעם ולשכנע, אבל הוא לא רצה לשמוע. היינו בטוחים שזה סתם גימיק. לא היה לנו ספק שהוא יחזור תוך מספר שבועות. צחקנו עליו. לקח לנו שנה להפנים שהוא לא יחזור עוד", סיפר חברו לקבוצה, פרנק מנרו הסקוטי.

למעשה, נואולז באמת כמעט חזר בו. חודשיים אחרי שנטש, הוא הגיע למוליניו כדי לקחת את חפציו, ומקגרי קרא לו לשיחה במשרדו. המנג'ר הסביר שהוא זקוק לו נואשות. החלוץ השני של וולבס, דרק דאגן, בדיוק הושעה לשמונה שבועות, ומישהו היה צריך למלא את החלל.

"ביל ביקש ממני להצטרף לאימונים באופן מיידי, והבטיח לי שאחזור להרכב כבר במשחק הקרוב מול ליברפול באנפילד. כאשר עזבתי את המשרד, התחלתי לחשוב על עצמי כעל שחקן וולבס מחדש. ראיתי את החברים מתאמנים, וזה עשה לי משהו. החלטתי שאחזור לשחק כל עוד דאגן מושעה, אבל כאשר חזרתי הביתה, והייתי שוב הרחק מאווירת כדורגל, ההתלבטות חזרה. הבנתי שאם אלבש שוב את חולצת וולבס, לא יהיה לי כוח לפרוש שנית. לכן הודעתי למנג'ר שלא אוכל לחזור, אפילו לא לחודשיים", תיאר הכוכב עצמו את האירועים.

הוא עבר הסבת מקצוע, והחל לחלק בבקרים בקבוקי חלב באיזור מגוריו. מבחינתו, לא היה מקום לחרטה, אך המועדון סירב להאמין. כל עתידה של וולבס היה בנוי סביב נואולז, והזאבים חיכו נואשות לשובו. באופן מדהים, המועדון רשם את שמו ברשימת השחקנים שהוגשה להתאחדות במשך 12 שנה אחרי פרישתו. במשך 12 שנים תמימות נשלח בתחילת כל עונה חוזה חדש לביתו של נואולז, בתקווה שיתרצה ויחתום. רק ב-1982, כאשר שחקן העבר כבר היה בן 36, החליט המנג'ר החדש גרהאם הוקינס להפסיק את הפארסה, והסיר בפעם הראשונה את שמו של נואולז מהרשימה. עבור רבים, היה זה מעשה קשה מנשוא. היה זה סופו של חלום כתום שנהרס. ב-1991 הוציא הזמר בילי בראג שיר על נואולז, וקרא לו "כדורגלן של אלוהים".

"זה כל כך חבל. נואולז היה שחקן כל כך מיוחד, והיתה לנו קבוצה נהדרת. לו היה ממשיך לשחק, אני מאמין שהיינו זוכים בתארים. הוא היה כובש מצטיין, מוסר מצוין, שלט בכדור בשתי הרגליים. הוא היה צריך לנסוע למונדיאל, אבל החליט לבזבז את הכישרון. יש ילדים שהיו נותנים לכרות את ידם כדי שיהיה להם כשרון שכזה", נזכר מנרו.

כמוהו, גם אוהדי וולבס ותיקים רבים בטוחים שגורל המועדון היה שונה בתכלית, אלמלא הכניס נואולז את עדי יהוה לביתו. בלעדיו העפילה אמנם וולבס לגמר גביע אופ"א ב-1972, אך לאחר מכן הדרך למטה היתה מהירה. ב-1976 ירדו הזאבים, וגם החזרה כעבור שנה לא החזיקה מעמד זמן רב מדי. את שלושה העשורים האחרונים היא העבירה בעיקר בליגת המשנה, עם גיחות קצרות לליגה השלישית. השנים בטופ היו מעטות מאוד. גם העונה סיכויי העלייה של הכתומים לפרמייר-ליג קלושים. במחזור הנעילה בשבת, זקוקה וולבס לנס כדי להתברג בפלייאוף, וזה כנראה לא יקרה.

אז המועדון מצטער עד היום הארור בספטמבר 1969, אבל נואולז עצמו מאושר. הוא עבד במשך שנים כסדרן סחורה במרקס אנד ספנסר, וטוען שלא הצטער לרגע על בחירתו. "בכל בוקר אני מתעורר ליום נהדר נוסף. כמה אנשים יכולים להגיד זאת?" הוא אומר לכל מי שדורש בשלומו.

את חבריו הוא לא זנח. כאשר עבר מנרו שבץ ורותק לכיסא גלגלים, היה נואולז אחד הראשונים להגיש לו עזרה. ב-2011, כאשר הסקוטי הלך לעולמו, בכה פיטר עם כולם בהלווייתו. בעודו עוזב, אמר בצער אוהד וולבס: "הנה הולך גדול הכוכבים שלנו אי פעם". אבל נואולז כבר היה רחוק ולא שמע אותו. או אולי לא רצה לשמוע.