פרויקטים חדשים, שמטרתם "קידום הספורט בישראל", צצים בארץ חדשות לבקרים. אנו 'טובעים' בפרויקטים רבים ויקרים אך ללא הצלחה. בגלל היותם טלאים ללא התאמה וחשיבה כוללת, הקריטריונים לתקצוב גופי הספורט ולדירוג ספורטאים, מועדונים ואיגודים בישראל משתנים לעתים תכופות, כך שלא ניתן לקיים תכנית ענפית או תכנית לקידום תחום (כמו מאמנים או אגודות) לאורך זמן.
קידום הספורט הוא תהליך ארוך טווח, והוא כולל שיפור ההישגים, הגדלת היקף הפעילות, קידום מאמנים, שיפור תשתיות, איתור וטיפוח צעירים. לכל אלה נדרש תהליך מתוכנן, מקצועי וממושך בעל מבנה ארגוני ואנשי מקצוע מתאימים. נדרשת תכנית כוללת ואחידה לכל גורמי הספורט בישראל. כך זה נעשה במדינות כמו הולנד, שוויץ, אוסטריה, דנמרק, נורבגיה ואחרות, תוך שהן מאחדות בין שני הגופים שאחראים לספורט במדינה - הוועד האולימפי והתאחדות הספורט הלאומית, ודואגות לתכנית אחידה וברורה. בסיוע משרד הספורט והרשויות מתכננים, מבצעים ומבקרים תכנית לטווח ארוך.
במאמר אנסה להציג חולשות ויתרונות במצב הקיים, חשיבותה של תכנית לאומית ועקרונות-דגשים נדרשים, תקציבי הספורט בישראל מספיקים בשלב זה לקיום תכנית לאומית טובה, שהיא גם ארוכת טווח, מתואמת, אחידה ומקצועית. בכל הקשור להיקף הפעילות ולהישגים הנוכחיים, ניתן להתמודד גם עם התקציב הקיים לפרק זמן של 3-2 שנים. רק אם התכנית תתממש יהיה צורך, לאחר מכן, בהגדלת התקציב. לפני שנים אחדות ערכתי השוואה - בכל הקשור לנתונים מסוימים בספורט ההישגי - בין ישראל למדינות המערב שהיקף אוכלוסייתן דומה לישראל כמו אוסטריה, שוויץ ודנמרק. התברר שהמצב אצלנו הוא עלוב בהשוואה למדינות אלה:
מספר הספורטאים ומספר המועדונים קטן פי 10-8.
ההבדלים ברמת ההישגים בזירה הבינלאומית הוא עצום.
קיימים פערים גדולים בהשקעה במאמנים ובאנשי מקצוע (ולא רק תקציבים)
קיים אצלנו מחסור במועדונים (אגודות ספורט) 'בריאים', המציעים פעילות מקצועית-חברתית ותרבותית, העלויות לחברות ה ספורטאי הצעיר במסגרת המועדון גבוהות ובלתי סבירות, התכנית הפרספקטיבית האחרונה שהוכנה בישראל הייתה באמצע שנות ה-80, והיא נועדה בעיקר לקדם את הספורט הישראלי בזירה הבינלאומית בכלל ולהשיג מדליות בפרט. עם הקמתה באותה תקופה של היחידה לספורט הישגי, ניתחנו את המצב בעולם ובישראל, בדקנו חולשות ויתרונות, קבענו קריטריונים נוקשים, וקיימנו תהליך של תכנון, מעקב ובקרה. כל אלה אכן הובילו למדליות ראשונות במשחקים האולימפיים (ברצלונה 92') ובאליפויות עולם ואירופה. אבל - מאז שנות התשעים אנחנו 'תקועים' ולא מתקדמים, ישראל מדשדשת בין 1-2 מדליות במשחקים האולימפיים וזאת על-אף קיומם של גורמים שהיו אמורים לסייע לנסיקת הספורט ההישגי בישראל:
הגדלת המקצועות במשחקים האולימפיים והאפשרויות למדליות כתוצאה מכך (מ-650 בשנות ה-90 לכ-1000 כיום).
התמוטטות המשטרים במזרח אירופה (שהביאו לדעיכה בהישגים במקצועות ספורט רבים וקיפאון בחלק אחר) .
הגדלת התקצוב בספורט הייצוגי הישראלי במאות אחוזים.
ישראל זכתה גם לעליה רוסית שתרמה כוח אדם, מאמנים ואנשי מדע, וכמובן גידול משמעותי במספר התושבים.
לא ניתן לשפר את ההישגים במישור הלאומי והבין-לאומי ללא שינוי בתפיסה, בדרך ובשיטה, אנחנו חייבים לפעול שונה מהעבר כדי להצליח יותר.
תכנית לאומית לספורט בישראל
תכנית לאומית לספורט צריכה להיבנות על-ידי מומחים לספורט. כשמדובר בישראל, יש להישען על מומחים זרים, בצמוד למומחים מקומיים. חברות מתחום ההייטק יכולות לעקוב אחר ביצוע התכנית ולבקר אותה, אך הן ייכשלו בהכנת תכנית אסטרטגי ארוך טווח בתחום ייחודי כל כך כמו הספורט התחרותי.
בכל המדינות במרכז אירופה קיימים מועדונים שהם בדרך כלל רב ענפיים וכוללים חברים רבים. חלק מהמועדונים מתמקדים בספורט תחרותי והישגי וחלק אחר בספורט עממי. חובת הרשות המקומית והמדינה להעניק לכל מועדון כזה שטח, מתקנים, ציוד, תחזוקה וכיו"ב, ודמי החבר הם סמליים (30-20 יורו בשנה).
הפעילות הרב-ענפית היא יתרון מקצועי וארגוני. כך הספורטאים זוכים למגוון פעילויות, בעיקר בגיל הצעיר, והניהול חסכוני ויעיל. המתקנים משרתים באופן אופטימלי את בית הספר, הקהילה וספורטאי ההישג.
לאחרונה הוקמו באירופה אקדמיות יום רבות המעניקות תנאים מועדפים לאימוני בוקר ולהעשרה מקצועית. הן דואגות גם לחינוך ולהקניית ערכים, לפעילות חברתית ועוד. במילים אחרות, המועדונים במדינות אירופה הם בית ספורטיבי, חברתי, תרבותי וחינוכי. אצלנו, מנסים לפתור באמצעות אקדמיה לאומית, שפוגעת קשות בפיתוח התשתיות.
בדרך כלל מגיעים לאקדמיה הלאומית רק 50% מאילו שהוכרו כמוכשרים. לספורטאים מוכשרים המגיעים לאקדמיה בגילאי 14-15 סיכויי של 50% להצליח בגיל הבוגר בגלל העלויות ויש פגיעה אנושה במוטיבציה של המאמן והמועדון לאתר ולטפח ספורטאים מוכשרים. אין אפשרות לקיים ספורט ברמה גבוהה ובהיקף סביר ללא מועדונים. בישראל מנסים, באופן שיטתי, לעקוף ולקצר את הצורך הבסיסי במועדון. הרשויות מקימות פרויקטים וצנטרליסטיים כמו פנימיות ו/או אקדמיות לאומיות, שאינן משרתות את המטרה ואינן פותרות את הבעיה הבסיסית.
הניסיון להמשיך ולהישען על מעט 'ספורטאי ההישג' שלנו הוא חשוב, אולם 'העיפרון כבר חודד עד תום'. חייבים לשקם את המועדונים ולהעניק להם יכולת וכלים להתמודד עם המצב ,לאתר ולטפח תשתיות רחבות של ספורטאים בגילאים השונים. ולפתוח אפשרויות חדשות לקידום הספורט.
בכל מדינות העולם המאמנים הם הגורם המכריע בהצלחת הספורטאים. הן ההישגים בספורט והן היקף הפעילות נקבעים ע"י יכולת, רמה והתאמתם של המאמנים ואנשי המקצוע לספורט ולספורטאים שהם מדריכים. תכנית לאומית לספורט הישגי חייבת לכלול שינוי מהפכני בהתייחסות למאמן בישראל והצבתו בראש סדר העדיפויות - קידום מעמדו, שיפור תנאי העסקתו, מתן אפשרויות הכשרה וקידום מקצועי ועוד.
העובדה שספורטאים בגיל הצעיר משיגים תוצאות טובות בזירה הבין-לאומית אינה מבטיחה הצלחות בעתיד. לעתים זו אפילו אשליה, שכן הניסיון להתמחו?ת מוקדמת ו'פספוס' ההכשרה לטווח ארוך מותירים את אותם ילדים מוכשרים ("ילדי פלא") מאחור; הם מתבגרים כרונולוגית אך נותרים עם הישגים של "ילדים מוצלחים". לכן ,יש לפעול לתהליכי תחרויות והכשרה שיאפשרו מיצויי יכולת בגיל הבוגר.
לצעירים מוכשרים בספורט, המתגוררים בפריפריה ובאזורי מצוקה (בעולם כולו), יש סיכוי רב יותר להצליח בעידן הנוכחי. המוטיבציה, ההתלהבות מהספורט וההיצע הרב של פעילויות רבגוניות ובהיקף רחב יחסית של הילדים באזורי המצוקה, לעומת ההיצמדות ל מחשב ולטלוויזיה באזורים יוקרתיים מעניקים לראשונים יתרון בולט. אין זה פלא שכ-75% מספורטאי ההישג בעולם באים מרקע סוציואקונומי נמוך. המסקנה המתבקשת היא - יש צורך להשקיע בשכונות, בפריפריה ובאזורי מצוקה. כך נשיג מטרה כפולה - ספורטיבית וחברתית כאחד.
לישראל יש חסרונות אובייקטיביים כתוצאה מהריחוק הגיאוגרפי. (א) בהשוואה לעמיתיהם באירופה, לספורטאים בישראל יש קושי לקיים תחרויות בינלאומיות. (ב) למאמנים בישראל קשה לקדם את עצמם לעומת מאמנים באירופה. בשני המקרים יכולים הספורטאים והמאמנים להגיע בנסיעה של שעות בודדות ברכב לכל מועדון במדינה שכנה. בתכנית לאומית צריך למצוא פתרון לכך, בעבר, חיפשנו דרכים להבאת ספורטאים זרים למחנות אימונים ותחרויות בישראל כאלטרנטיבה, כך יכלו יותר ספורטאים ישראלים להתחכך עם ספורטאים זרים ולהתנסות בתחרויות בינלאומיות.
ספורטאי ההישג של ישראל זוכים לתנאים סבירים. מגוחך שיש לנו גופים ציבוריים רבים שמעוניינים לסייע ל'שפיצים', עד כדי כך שהם מקיימים טקסים נפרדים רבים במהלך כל שנה ומתחרים ביניהם מי יקיים יותר אירועי ראווה. כמו כנסים ואירועי חלוקת פרסים ראוותנים ויקרים.
בישראל אין לנו גופים מסחריים ונותני חסות בהיקף שיש במדינות באירופה, אך יש תקצוב ציבורי נדיב לספורטאי הישג. יחד עם זאת, אין דאגה ומשאבים מספיקים לתשתיות ולעתודה - לא למועדונים ולא למאמנים.
ספורטאיות בישראל עשויות להצליח לא פחות מגברים ואף יותר
ברוב מדינות העולם מקיימים סדרי עדיפויות, גם בענפי הספורט הזוכים לתמיכה, בישראל החל תהליך על ידי ועדת לובצקי (ענפים מועדפים.) השיקולים לכך צריכים להיות כפופים להצלחות בעבר, למסורת בישראל, למזג האוויר ולתנאים הגאוגרפיים, לחשיבות ולתרומה לבריאות ולענפי ספורט אחרים. יש לבחור 4-3 דרגים: כ-10 ענפים בדרג א' (כפי שכבר נעשה), כ-10 ענפים דרג ב' ו-10 בדרג ג'.
לענפים יינתנו משאבים מוגדלים על פי דירוגם, כאמור, לענף אולימפי יש עדיפות כאשר הספורטאים בענפים אלו מופיעים ומצליחים במשחקים האולימפיים. אין יתרון לענף אולימפי שלא הצליח לשגר ולהצליח במשחקים האולימפיים לעומת זאת,. וכך, לצד ענף השייט עשוי להיכלל ולהיחשב כענף מועדף סקי מים (שמצליח מאד כבר שנים רבות, נהנה ממזג אוויר מצוין והספורטאים מנצחים באליפויות עולם ואירופה) ולצד הג'ודו - ענף הג'יו-ג'יטסו שזוכה כמו הסקי מים להצלחות בינלאומיות גדולות.
קריטריונים לתקצוב של איגודים, אגודות ופרויקטים. בישראל קיים מצב אבסורדי. ישנם קריטריונים לתקצוב איגודים במינהל הספורט, ויש קריטריונים שונים לתקצוב איגודים במועצה להסדר הימורים בספורט, בישראל ,יש מקורות ממלכתיים נוספים מגופים ופרויקטים "עשירים" יותר מהתיקצוב הרגיל, שלא לדבר על חלוקה לא סבירה במתקנים ובציוד.
כך קורה שהתקציבים המחולקים מעבר לקריטריונים גדולים בהרבה מהתקצוב הישיר. כך למשל, יכולים שני איגודים, שונים במעמד ובדירוג, לקבל תקציבים שונים בעשרות ומאות אחוזים.
התקצוב במדינות המערב מחולק על פי ענפים, כל ענף מקבל ניקוד ותקצוב בהתאם. כך נמנעים מטעויות , התקציב הלאומי מחולק כולו, ללא 'קופות' נוספות שמשבשות את אמות המידה,
מומלץ ,גם בישראל לחלק את כל הקופה לפי ענפים ובכל ענף לקבוע את האחוזים לאיגוד, לאגודות, לפרויקטים כמו מאמנים צעירים, אקדמיות ומתקנים.
כמו במדינות אחרות חייב לקום בישראל גוף ארגוני-מקצועי לאומי אחד (במקום עשרות ארגונים קיימים ), שיכלול אנשי מקצוע שיועסקו בשכר. הם יערכו סקרים ומחקרים נדרשים ורלוונטים לקידום הספורט בישראל,ויציגו תכנית כוללת שיהיו בה קריטריונים, עקרונות וכללים. וידאגו למעקב ובקרה,
בהנהלת הגוף הזה עשויים להיות אנשי ציבור שיביאו את העמדה הפוליטית (הלגיטימית) אולם יפעלו אחרי קבלת המלצות מקצועיות אובייקטיביות.
להכנת תכנית לאומית לספורט נדרשים:
סיכום וניתוח מצב עדכני בעולם ובישראל: הצגת התפתחות ההישגים בעולם על-פי המשחקים האולימפיים ואליפויות העולם בחלוקה לענפי ספורט, לגברים ונשים וליבשות ומדינות והשוואה להתפתחות בישראל.
הצגת היקף הפעילות במדינות דומות לישראל (מבחינת מספר התושבים): מספר הספורטאים, האגודות ומספר התחרויות עפ"י גילאים ומינים והשוואה למצב בישראל. כל ניתוח כזה יציג את היתרונות והחולשות של הספורט הישראלי בהשוואה למדינות אחרות.
באמצעות אנשי מקצוע נקבעים בגוף אירגוני-מקצועי לאומי, דרכי החלוקה ומימוש לתקציב הענף והאיגוד (נבחרות, ניהול הליגה וכיו"ב), האגודות, פרויקטים למאמנים, פרויקטים לצעירים לתחרויות מיוחדות וכיו"ב, מתקנים וציוד. בישראל, במקרים רבים, זוכים האיגודים לתקציבים עפ"י כוחם הפוליטי ומעמד בעלי התפקידים בהם, או עפ"י החיבה של מנהלי הפרויקטים לאיגוד או לאגודה או לספורטאי זה או אחר.
במדינות מרכז אירופה, הספורט התחרותי וההישגי נעשה במועדוני הספורט. אלה כפופים לאיגודי הספורט, וארגון הגג הוא ההתאחדות הלאומית לספורט - ועד אולימפי. כך במדינות רבות באירופה כמו גרמניה, הולנד, שוויץ, בלגיה, דנמרק, נורבגיה, שוודיה, פינלנד, אוסטריה, איטליה ועוד. בצרפת קיימת מעורבות רבה של הממשלה, שמעניקה תנאים אופטימליים במרכזים אזוריים לכל ענפי הספורט, אך במרבית מדינות אירופה הממשלה והרשויות המקומיות מקיימות מעקב ובקרה ובעיקר מסייעות ותומכות, אבל הן לא מנהלות את הספורט.
למועצה לספורט שהוקמה אין סיכוי רב להצליח. בדיוק כמו המועצה להסדר הימורים, גם המועצה לספורט מורכבת מאנשים מכובדים אך הפועלים בהתנדבות. רק יחידה מקצועית, המורכבת מאנשי מקצוע (בשכר), שתהווה זרוע מקצועית, תוכל להביא לתכנון מקצועי-ארגוני נכון. המועצה צריכה לדון בהמלצות), להתבסס עליהן ולהחליט.
במעבר שעשינו בשנות השמונים והתשעים לרמה שבה השגנו מדליות והצלחות בזירה הבין-לאומית, השתמשנו במומחים רבים מחו"ל. הם הנחו את המאמנים שבחרנו ואת אנשי מדעי העזר (בתחומי המתודיקה, הרפואה והספורט ביחידה ובאיגודים. כך קידמנו את הספורט בכלל ואת הספורטאים הצעירים בפרט. גם היום אנו נדרשים לאנשי מקצוע ומומחים מחו"ל. בלעדיהם נתקשה להכין תכניות אופטימליות, ונמשיך להיות עם גירעון גדול בידע ובניסיון.
יש לזכור שלכל תכנית דרושה סבלנות של כמה שנים כדי לקבל תוצאות. בשלב הראשון, אנשי המקצוע שיאותרו לצורך כך יהיו זקוקים למנטורים (בעיקר מחו"ל), ורק לאחר כמה שנים אפשר יהיה לדעת עד כמה הם מתאימים לכך. הדרך ארוכה אך צריך להתחילה בהקדם.
אישית , אין לי ספק שנצטרך להדגיש בתכנית את ההכשרה, קידום, מעמד ותנאי העסקת המאמנים, לשפר באופן משמעותי מאוד את מצב המועדונים ולקבוע עדיפויות לצורכי הישגים בינלאומיים ולצורכי הגדלת היקף הפעילות והפעילים בספורט התחרותי.
הכותב, קיבל תואר שלישי במדעי הספורט באוניברסיטת לייפציג בגרמניה, הקים וניהל את היחידה לספורט הישגי, הקים את האקדמיות בדרום אפריקה וניהל מערכות ספורט בדרום אפריקה וקניה