הגארדן בבוסטון זה אחד האולמות שהכי כיף לשחק בהם. בלי הילת הסלבריטאים של ניו יורק ולוס אנג'לס, נטו כדורסל. אוהדים שכבר ראו הכול הגיעו הלילה לגארדן כדי לעודד חבורת ילדים נחושה שאי אפשר שלא לאהוב את מה שהם עושים. הספורט בטהרתו מאפשר לאוהד לחזור להיות ילד, לשים בצד את מה שהוא יודע כדי להאמין בבלתי אפשרי, כמו באגדות ובסרטי הספורט. לכן הלילה היה מיוחד, הלילה נוצרה סימביוזה בין השחקנים חסרי הניסיון לאוהדים המנוסים, אלה באמת האמינו שהם מסוגלים להתמודד עם קליבלנד בסדרה הזאת ואלה התחברו לחלק שמוכן להאמין. אוהדים אוהבים במיוחד רגעים כאלה.
ואתם יודעים מי עוד אוהב רגעים כאלה? לברון ג'יימס. זה לא מקרה שההצגות הגדולות ביותר של קינג ג'יימס היו במשחקי חוץ, הוא ניזון מקהל עוין שמאמין שניתן לנצח אותו. הלילה, באולם בו שיחק את המשחק הטוב ביותר בקריירה שלו (45 הנקודות במשחק השישי ב-2012), לברון הגיע כדי להעביר שיעור בהשתלטות על משחק חוץ. בימים האחרונים היו כמה הצגות חוץ של כמה שחקנים גדולים במיוחד: טים דאנקן, דרק רוז, סטפן קרי. אבל אף אחד מהם לא מסוגל להשתלט על משחק בכל כך הרבה דרכים כמו לברון.
בלאט: "לא ראיתי סימני עצבנות על לאב מאז שהחל הפלייאוף, זה הדאיג רבים"
40 נקודות לסטפן קרי הובילו קאמבק ענק של גולדן סטייט
זה היה אחד מהימים האלה בהם לברון רואה הכול לפני כולם: את הנתיב לטבעת כשההגנה לא מוכנה, את השחקן הפנוי בפינה, את השחקן הפנוי של היריבה שצריך לסגור. זה היה, קודם כל, משחק ההגנה הטוב ביותר שלו השנה. הוא קרא מהלכי התקפה של הסלטיקס כדי להיות במקום הנכון לחטיפה, לחסימה, לריבאונד, לרוטציה ההגנתית, לעזרה. לברון בשיאו כשחקן הגנה כשהוא לא צריך להתמקד בשחקן בודד ויכול לעזור, בוסטון היא יריבה שמאפשרת לו לעשות זאת.
אך עוד יותר מהאלמנטים המקצועיים של המשחק שלו, הייתה התחושה הזו שהוא בשליטה כל הזמן. גם כשבוסטון חזרה למשחק פעם אחרי פעם אחרי פעם, גם כשבדקות האחרונות היה משחק צמוד, גם כשהוא החטיא כמה זריקות ואיבד כדור בחצי, גם כשהשחקנים והאוהדים של בוסטון סימנו אותו וניסו להיכנס לו לראש, הוא נראה בעיקר משועשע. בשיא המאני טיים, לאחר שחסם זריקה של אוון טרנר, הוא התפנה לדיון עם טרנר שנראה כמו שילוב של טראש טוק והסבר איך עושים את זה. זו הייתה דוגמה טובה למצב הרוח של לברון במשחק הזה, מצב רוח של מישהו שעבר מספיק סיבובים ראשונים מול יריבות שבאמת האמינו שהן מסוגלות לנצח.
שני הסקוררים הבולטים הנוספים של הסדרה היו הרבה פחות טובים ודומיננטיים הלילה. דיוויד בלאט ובראד סטיבנס הגיעו למסקנה דומה: שאין צורך לפחד מיכולת המסירה של הפוינט סקורר שבצד השני. שניהם דאגו להשאיר את השומרים של קיירי אירווינג ואיזיאה תומאס צמודים אליהם והביאו עזרה משמעותית יותר מהמשחקים הראשונים בידיעה שקיירי ואיזיאה יתקשו למצוא שחקנים פנויים בתוך הצפיפות. קיירי הגיב נכון למצב שכנראה יחזור בסדרות הבאות: הוא לא ניסה בכוח. במחצית הראשונה הוא בקושי זרק ובקושי חדר, אבל ההתמקדות בו עזרה למשחק ההתקפה של הקאבס לזרום בקלילות.
יכול להיות שסטיבנס החליט לבדוק אם קווין לאב וג'יי אר סמית' מסוגלים לנצח אותו, במקרה כזה הוא קיבל תשובה ברורה. לאב ממשיך בסדרה המוצלחת שלו, ממשיך לקחת על עצמו יותר מאשר בעונה הרגילה, ממשיך לנסות גם אחרי החטאות וטעויות. ג'יי אר עשה מה שבלאט אמר לו לעשות ופשוט המשיך לזרוק עד שהכדורים החלו להיכנס. שניהם לקחו בעיקר זריקות טובות שנבעו מהמשחק הקבוצתי.
דווקא משחק החוץ זה המשחק שבלאט יכול לצאת ממנו עם תחושה שהקבוצה שלו הייתה יכולה לנצח יותר בקלות. בוסטון אמנם שיחקה עם הרבה אנרגיות ואגרסיביות, אך לעומת המשחק השני זה בא על חשבון האחריות וקבלת ההחלטות בשני הצדדים, בעיקר בהגנה. יותר מדי עזרה שהשאירה קלעים מצוינים חופשיים, יותר מדי עבירות, יותר מדי פעמים שומר היה צמוד מדי לשחקן שלו ואפשר לו לעבור. קליבלנד סיימה את המחצית הראשונה עם 56 נקודות ובקלות הייתה יכולה להתקרב ל-70 אלמלא ריבוי החטאות עונשין וליי-אפים.
בלאט אמור להיות מוטרד יותר מההזדמנות השנייה לסגור את המשחק בפתיחת הרבע האחרון, בו העייפות שוב התחילה להשפיע על שחקני בוסטון שהתקשו לקלוע. אבל בדקות האלה גם ההתקפה של קליבלנד נעלמה. כפי שקרה יותר מדי פעמים במהלך העונה, הקאבס שמו בצד את משחק ההתקפה שהוביל ל-84 נקודות בשלושה רבעים ועברו לבידודים של לברון שהסתיימו בעיקר בזריקות שלו מחצי מרחק.
ניתן למצוא הסברים הגיוניים לכך: בתחילת הרבע לברון שיחק ללא קיירי ולאב בהרכב בו הוא היוצר העיקרי, הוא קלע את שתי הזריקות הראשונות והרגיש שאין לבוסטון שחקן שיכול למנוע ממנו זריקה נוחה, הסגנון הזה עוזר להאט את קצב המשחק ולהימנע מאיבודים ומירידה לא מסודרת להגנה, מה שטוב עבור קבוצה שמתחילה את הרבע האחרון ביתרון. אבל לברון, ואחריו קיירי שגם החל לקחת זריקות דומות, לא ידעו מתי להפסיק ולחזור לסטים ההתקפיים הרגילים שגם הם לא מורכבים במיוחד אבל הרבה יותר אפקטיביים.
גם במשחק הקודם לברון וקיירי עשו הכול ברבע האחרון, אבל אז זה היה בעיקר מתוך משחק ההתקפה הרגיל של קליבלנד. גם אז היו כמה מהלכי בידודים, אבל הם לא השתלטו לחלוטין על המשחק. אם יש נקודה שבלאט צריך לסמן לעצמו לקראת ההמשך, זו היכולת שלו לעצור את זה בזמן, כי אין ספק שזה לא מה שהוא היה רוצה שהשחקנים שלו יעשו. הוא יוכל לנצל את המשחק הלילה כדוגמה למשחק בו ההתקפה עבדה נהדר עד לרגע בו לברון לקח כדור והזיז את כולם הצידה.
לרבעים אחרונים במשחקי פלייאוף צמודים יש דינמיקה משלהם והנטייה לבידודים של הכוכבים גוברת, זה קרה ויקרה גם בקבוצות הרבה יותר שיטתיות, אבל בקליבלנד זה קורה יותר מדי. לא צריך הרבה יותר מפיק נ' רול בין השחקנים הנכונים כדי ליצור יתרון שישפר מאוד את סיכויי ההצלחה של המהלך, בטח עם רמת הכישרון שיש בקליבלנד. הלילה זה קרה רק בשלוש הדקות האחרונות (המהלך היעיל ביותר היה פיק נ' רול בין קיירי ללברון שגרר חילוף אוטומטי והשאיר את לברון עם שחקן נמוך), ובלאט החליט בצדק להשתמש מוקדם בטיים-אאוטים שלו כדי לפקס את השחקנים. מול יריבות חזקות יותר הוא יצטרך לעצור את הדקות ההתקפיות הרעות מוקדם יותר.