בשבוע האחרון קליבלנד שיחקה רק שני משחקים וניצחה בשניהם. הפסקות של יותר מיום אחד היטיבו עם הקאבס לכל אורך העונה, מה שמדגיש עד כמה שאלת הרעננות חשובה לקבוצה הזאת. לכן, זוהי בשורה חשובה עבור דיוויד בלאט שעם הניצחון על שיקגו ביום ראשון קליבלנד הבטיחה מעשית את המקום השני במזרח. הפער הוא של ארבעה משחקים, כאשר לקאבס יתרון בשובר השוויון, ונותרו חמישה משחקים בקופה. כדי שהבולס יבצעו מהפך, הם יצטרכו לנצח את כל המשחקים ושקליבלנד תפסיד את כל המשחקים שלה. שיקגו תתעניין הרבה יותר בטורונטו ובוושינגטון שנמצאות מתחתיה, ואני לא בטוח שאוהדי הקבוצה יתאבלו יותר מדי אם היא תרד למקום הרביעי ותנסה את מזלה מול אטלנטה חסרת הניסיון בסיבוב השני.
בכל מקרה, בלאט יוכל להתייחס לחמשת המשחקים שנותרו לו בשמונת הימים האחרונים של העונה הרגילה כפי שקבוצה גדולה מתייחסת למשחקים מהסוג הזה: לתת מנוחות לכוכבים בחלק מהם, לתת הרבה יותר דקות למחליפים, להשתמש בהרכבים משניים ובשחקנים כמו מייק מילר, שון מריון וקנדריק פרקינס שכדאי לבחון את הכושר שלהם לקראת הפלייאוף, ולא ממש להתעניין בתוצאות. שניים מהמשחקים יהיו מול בוסטון שנלחמת על מקום בפלייאוף, אבל את קליבלנד זה לא מעניין כרגע. השחקנים שישחקו ינסו לנצח, אך אלה לא יהיו בהכרח השחקנים הכי טובים שיש לבלאט. קווין לאב, למשל, לא צריך לראות יותר מ-24 דקות בשניים או שלושה מהמשחקים שנותרו. גם לברון ג'יימס צריך להתחיל לנוח.
חוסר המשמעות של התקופה הנוכחית מאפשר להמשיך לסכם את העונה. לאחר שבשבוע שעבר התמקדתי ביחס של התקשורת האמריקאית לבלאט, במה שהתברר כטיימינג נהדר לקראת הפודקסט של ביל סימונס עם בראיין ווינדהורסט שהציף את הנושא, הפעם אתחיל בסיכום העונה של בלאט עצמו ושל הקבוצה שלו.
מחכה לקליבלנד? ברוקלין גברה 96:106 על פורטלנד והתייצבה במקום ה-7 במזרח
ההצגה שהשאירה את דיוויד בלאט בפה פעור
יצא מלך: סיכום עונתו השישית של עומרי כספי בליגת ה-NBA
את סיכום העונה אפשר להתחיל משתי דוגמאות יחסית רלוונטיות. לאחר מספר שבועות שקטים יחסית מבחינה תקשורתית, בשבועיים האחרונים קליבלנד חזרה לכותרות. הסיפור הגדול לפני שבועיים היה קשור ליחסים בין לברון ללאב, בעקבות ראיון של לאב שניתן היה לראות בו ראיון של שחקן ממורמר שלא מוצא את מקומו בקבוצה. אך מיד לאחר התפוצצות הפרשה השבועית קליבלנד הגיעה למשחק קשה בממפיס וניצחה בקלות עם הצגה של לאב ושיתוף פעולה נהדר בינו לבין לברון. הפרשה של שבוע שעבר, עם שאלת מי מחליט על התרגילים, הגיעה לשיא רגע לפני משחק מול מיאמי, קליבלנד שיחקה ללא לאב הפצוע ובכל זאת הביסה את ההיט בקלילות.
הדוגמאות הללו מדגישות את המאפיין הבולט של המהפך הגדול של קליבלנד בחצי השני של העונה: לפני כל דבר אחר, הקבוצה של בלאט הפכה להיות חזקה מאוד מנטאלית. זה מפתיע במיוחד על רקע החולשה המנטאלית של החצי הראשון של העונה. זוכרים את ההתפרקויות הביתיות מול טורונטו, אטלנטה ודטרויט? אלה לא היו משחקים שניתן להסביר ברמה המקצועית, אלא קריסות של קבוצה חלשת אופי שנשברת בקלות. המשחקים האלה הם היסטוריה רחוקה עכשיו. מאז אמצע ינואר קליבלנד הפסידה רק פעמיים בהפרש דו ספרתי, בשני המקרים זה היה במשחק החוץ השני בבק-טו-בק וללא קווין לאב.
אי אפשר לבודד את החלק של דיוויד בלאט בשינוי. הצלחה של קבוצה, בין אם ברמה המקצועית או המנטאלית, מבוססת על עשרות גורמים קטנים שמתחברים. מהתנהלות ההנהלה והביטחון שהיא נותנת למאמן ולשחקנים, דרך היחסים בחדר ההלבשה ועד החיבור של השחקנים לקהילה שסביבם. השינוי המנטאלי הגיע לאחר שסגל השחקנים השתנה, לאחר שדיוויד גריפין נתן סיבה להאמין בו, לאחר שלברון ניקה את הראש, לאחר שמייק מילר הפסיק להיות שחקן רוטציה ועבר להתמקד בהשפעה חיובית בחדר ההלבשה (יחד עם קנדריק פרקינס, יש לבלאט את שניים משחקני חדר ההלבשה החשובים ב-NBA. זה לא משהו שכדאי לזלזל בו).
אי אפשר גם לדעת מה היה קורה אם במקום בלאט היה מאמן ראשי אחר. איך ג'ון קליפארי היה מסתדר עם המעבר משליטה מוחלטת על ילדים בני 19 לדינמיקה הלא פשוטה מול לברון ג'יימס? איך טיירון לו היה מסתדר עם המעבר מתפקיד העוזר חביב-השחקנים לדמות האחראית שצריכה לדעת גם להטיל מרות? האם אחד מהם, או מאמן NBA מנוסה, היה יכול להתחמק מהמשבר של החצי הראשון? למרות הסגל הדליל באותה תקופה ולמרות החולשה היחסית של לברון שהיה מוגבל פיזית, בהחלט ייתכן שמאמן אחר היה מזהה את הבעיות הפוטנציאליות מוקדם מספיק כדי למצוא פתרונות שהיו מונעים את הקריסה. אבל אולי זה לא היה מצב בר תיקון, אולי הפער בין הציפיות לאיכות הסגל באותו שלב היה מוביל בכל מקרה למשבר, אולי קליבלנד הייתה חייבת להגיע לתחתית כדי להתחיל לטפס לצמרת.
בלאט היה חלק מהקריסה. לקח לו זמן ללמוד את הניואנסים של ניהול משחק NBA וניהול עונת NBA, תקופה ארוכה הוא לא נראה כמו מישהו שיש לו השפעה אמיתית על השחקנים. הנוכחות של העוף הזר בתפקיד החשוב כל כך הגבירה את הלחץ, את השמועות ואת הקושי להתנתק מהרעש. בתקופה הקשה ההיא, כולם זכרו שבלאט מונה לתפקיד אחר לחלוטין, שהוא היה אמור לבנות קבוצה צעירה בתהליך ארוך טווח, ובכלל לא בטוח שקליבלנד הייתה מהמרת עליו אם הייתה יודעת שלברון מגיע. ב-NBA נוטים לתת זמן למאמנים, אבל לא בפרויקטים מהסוג הזה. האפשרות שהשחקן הטוב בעולם מבזבז את אחת משנות השיא שעוד נותרו לו על מאמן שלא בנוי להוביל קבוצה לאליפות אמורה להיות בלתי נסבלת.
אך בלאט היה גם חלק מהשיקום. קודם כל בזכות מה שהוא לא: עוד אגו שצריך להזין. בלאט הבין את המעמד שלו כמאמן של השחקן הכי דומיננטי בליגה, שחקן שיודע טוב יותר ממנו איך זוכים באליפות ב-NBA. ההחלטה העקרונית הטובה ביותר שבלאט קיבל היא לא להיות עקשן. הוא תכנן להטמיע שיטה מסוימת בהגנה ובהתקפה ובסופו של דבר נסוג משתיהן.
אחזור על הטענה משבוע שעבר: אם בלאט היה מתעקש על ה-motion offense שלו, את התוצאות היו רואים אולי בעוד שנתיים, וגם זה כנראה לא היה קורה בחמישייה שכוללת את קיירי אירווינג, ג'יי אר סמית' ולברון. כשצריך להביא תוצאות מידיות עם החמישייה המוכשרת ביותר בליגה, אך כזו שאינה בנויה לסגנון המתוכנן, התפקיד של המאמן הוא לשנות את התוכניות. על הצדדים המקצועיים אפרט בשבוע הבא, כאן אסתפק בלציין שבלאט משתמש בצורה נכונה מאוד בארבעה משחקני החמישייה שלו. לגבי החמישי, קווין לאב, אני עדיין חושב שהקשיים שלו השנה הם קודם כל פיזיים. מרבים לדבר על כך שקליבלנד לא משתמשת בו מספיק בפוסט, אך פעמים רבות תרגיל שאמור לספק לו כדור בפוסט נתקע כי הוא לא מצליח לתפוס עמדה, גם מול יריבים נמוכים וחלשים ממנו. ההימור שלי הוא שבשנה הבאה נראה לאב כשיר ומשודרג, השאלה היא אם זה יהיה בקליבלנד.
במובן מסוים, התפקיד שנדרש מבלאט כדי להוביל את קליבלנד להצלחה הוא כפוי טובה. הוא צריך לוותר על הסגנון שהוא תכנן, הוא צריך לתת לשחקני החוץ שלו להשתולל מדי פעם כי ככה הם משחקים, הוא צריך לאפשר לכוכב שלו לפתח יחסים טובים עם העוזר שלו כי יש ביניהם שפה משותפת, הוא צריך לאפשר לוותיקים שבקצה הספסל לתת את הטון בחדר ההלבשה, הוא צריך לקחת את האשמה כשלא הולך. בלאט לא יהיה מועמד רציני למאמן העונה (יש רק שני מועמדים רציניים), מאמנים של קבוצות כוכבים כמעט אף פעם לא נספרים.
אבל התמורה שווה את הכול. התמורה היא העוצמה המנטאלית שהקבוצה שלו פיתחה, האופן בו שחקנים כמו קיירי וג'יי אר נותנים הכול בהגנה ונראים כמו שחקנים שאפשר לצאת איתם למלחמה, שמחת החיים של לברון ושל הקבוצה כיחידה. שום דבר מזה לא מובן מאליו, לא כל קבוצת כוכבים מתחברת בסופו של דבר. התמורה היא גם לאמן את אחת המועמדות החזקות ביותר לאליפות, את אחת השלישיות המוכשרות ביותר אי פעם, את לברון ג'יימס.
טענה שחזרה לא מעט במהלך העונה הייתה שעדיף היה לבלאט לבנות את עצמו לאט, להיות עוזר בגולדן סטייט או לאמן את קליבלנד המקורית שהוא היה אמור לקבל עם קיירי ואנדרו וויגינס. אבל עכשיו, אחרי שהוא שרד את המשבר, אני לא חושב שבלאט היה רוצה להיות במקום אחר. יכול להיות שזה גם מה שהכי מתאים לו. לכל אורך הקריירה התכונה שאפיינה אותו היא היכולת למצוא דרך להביא את הקבוצה לשיא בזמן הנכון ולנצח, גם כנגד הסיכויים וגם במצבים שכבר נראו אבודים. בכלל לא בטוח שיש ב-NBA יותר מדי מאמנים שיודעים להכין קבוצה למשחק גדול יותר טוב ממנו. אבל את זה נראה כבר בפלייאוף.
