הטוב, הרע והמכוער: אותה בנאליות, אותה שמרנות, אותו גוטמן

האם אלירן עטר יכול היה לשנות משהו נגד ויילס? כל אחד יכול לחשוב אחרת. הרבה יותר הגיוני שבמשחק תקוע, כדורגלנים שעושים יש מאין היו יכולים לשחרר את הנצרה בנבחרת העצורה של גוטמן. ראינו את זה במספיק משחקים של מכבי חיפה. אבל זה לא באמת חשוב. וגם לא בטוח שזה היה עוזר.

אבל עטר הוא סמל. הוא סמל למאמן מקובע שלא יודע להריח שחקנים בכושר ושומר אמונים לשחקנים שכבר הרבה זמן נמצאים בירידה. אופיר מרציאנו זו רק דוגמה אחת. טל בן חיים זו דוגמה נוספת. ואיתן טיבי, לו מגיע פרק מיוחד. השמרנות של גוטמן הפכה מאמצעי למטרה. מלקח חשוב מהקמפיין הקודם לחזות הכול. במקום להכין שלד בסיסי ועליו ולתת לשחקנים במומנטום את הרוח הגבית לפרוח, גוטמן הוכיח עוד הרבה לפני המשחק איך אותם חסרונות ישנים ימשיכו ללוות את קריירת האימון ההפכפכה שלו.

כמה ירדו כאן, בבירת הכדורגל העולמית, על כריס קולמן. עד שמישהו שכח לשאול את יריבו הנערץ גוטמן: תגיד, ומה אתה הכנת לשיטת הלחץ של ויילס? כל כך הרבה שאלות בנאליות, חנפניות, ואף לא בירור מעמיק אחד באמת: האם המאמן הלאומי שלנו, שסיפר לנו כמה הוא מוכן לויילס מהיום שאחרי בוסניה, באמת חקר אותה? האם הוא תרגל את הנבחרת שלו למשחק הלחץ הוולשי? לצפיפות שזה יוצר לקבוצה היריבה, ומוציא לה את העוקץ מהנעת הכדור. לא כל מה שעבד מול בוסניה, מתאים למשימה החדשה.

5 דקות בתוך המשחק, וכבר היה ברור שלא. גוטמן בא לשחק כמו גוטמן, לא משנה כמה זה לא מתאים לסגנון של קולמן. המאמן המושמץ של ויילס פשוט הביך את המאמן שלנו. קולמן הוריד לנבחרת שלנו את הביטחון מהרגע הראשון כאשר לא נתן להם להניע כדור. וגוטמן? אפילו לא חילוף במחצית. אפילו לא שיטה שונה במחצית השנייה. אותה בנאליות, אותה שמרנות, אותה שיטה. שום לחץ על היריבה, שום ניסיון אחר לייצר מצבים בצורה שונה. אותו גוטמן. אולי עכשיו, אחרי לא מעט משחקים בהם נהנינו ממזל והצלות שוער לא שגרתיות, משהו בפולחן האישיות של המאמן הזה יסתיים והוא יתחיל להכיר את השיטות של היריבות שלו בבית. כולל אלו שלא קיבלו שער מבלגיה ובוסניה.

העונה הלא מספיק טובה של בלם מכבי תל אביב קיבלה חותמת סופית בהשפלה מול ויילס. טעות אחר טעות, קלות דעת אחרי קלות דעת. על הספסל של גוטמן חיכה אחד הבלמים הכי טובים שיש העונה בליגה הבלגית, רמי גרשון, אבל מאמן הנבחרת מקדש את השיטה שלו לפני המשחק עצמו. לא רחוק היום שבו ישוו בין האדום של טיבי לבין האדום של חיים רביבו מול דנמרק. אותה שאננות, אותה השפלה ואותו אדום מרתיח.