התגובה של רונאלדו לשער של גארת' בייל השבוע הייתה קיצונית, גם בסטנדרטים שלו. זה היה במשחק מול לבנטה, כשרונאלדו כמעט כבש במספרת. הכדור נהדף מהקו, בייל כבש את הריבאונד, וכריסטיאנו הניף יד בכעס, בתסכול, אפילו לא חייך. נדמה שהוא היה ממש עצבני. ראוי להזכיר שזה היה שער די חשוב לריאל מדריד, שעוברת תקופה לחוצה מאוד. אפשר להזכיר שכך או כך זה די מקובל ששחקן חוגג שער לקבוצתו, אפילו אם לא הוא כבש אותו. כדאי גם להזכיר שזה היה שער ראשון של בייל אחרי תקופה ארוכה, ונחמד היה אם רונאלדו היה שמח בשמחתו של חברו לקבוצה, וגם אם לא שמח, לפחות שיימנע מתנועות ביטול עצבניות.
אבל כבר מזמן למדנו שאת רונאלדו מעניין רק רונאלדו. אולי בראיונות אחרי משחק הוא יודע להגיד את הדברים הנכונים ואומר שכדורגל זה משחק קבוצתי ושלא מעניין אותו תארים אישיים, אבל במהלך המשחק עצמו, בלהט האירועים, כשהוא מלא באדרנלין ולא מצליח להשתלט על עצמו, האמת יוצאת. וכשהאמת יוצאת, היא לא תמיד נעימה. במיוחד כשגם הוא בתקופה לא טובה ורק מת להבקיע. כולם רואים שברגעים כאלה לא אכפת לו כלום מלבד עצמו, ולעזאזל הקבוצה. כל מה שעובר לו בראש זה רק איך לקחו לי את המספרת הזאת, ינעל העולם. זה כל כך חזק ממנו, שאין לו אפילו את היכולת להתנהג בצביעות. לתת חיוך קטן כי יודעים שמצלמים אותו. לפחות ליצור מראית עין של אכפתיות.
טבעי שיהיה לספורטאים אגו גדול. אין בעיה עם זה. זו הציפייה מהם, שיהיה להם ביטחון עצמי, גאווה עצמית, אמונה עצמית, תחושת גדלות. הרי רק ככה אפשר לתפקד במצבים המלחיצים האלה. רק עם אופי חזק, יוצא דופן, אפשר לקלוע עונשין שנייה לסיום מבלי שהידיים ירעדו, לבעוט פנדל בקור רוח בגמר מונדיאל, להיות במיטבך ברגע האמת. איך לא יהיה להם אגו? ההמון מריע להם, קורא בשמם, הקהל מעריץ אותם. תמיד עוטפים אותם באהבה, רוצים בקרבתם, מנפחים להם את תחושת החשיבות העצמית. משלמים להם מיליונים, שמים אותם בפרסומות, הכל צפוי וברור ומוכר. כבר שנתיים רצוף רונאלדו שחקן השנה בעולם, יש לו אגו בצדק. זה מבוסס על מספרים והישגים, זה לא סתם איזה משיגנע באגו טריפ.
ועדיין, יש פה סטנדרטים אחרים. לי אישית לא זכור ספורטאי שכל כך מרוכז בעצמו, בכזו רמה חולנית. ראינו כבר ספורטאים גדולים שאמרו עליהם שהיו נקמנים ותחרותיים עד כדי אימה (ג'ורדן), ראינו רברבנים ושחצנים שמהללים את עצמם בגוף שלישי (עלי, זלאטן), ראינו ספורטאים מלוקקים שמשקיעים יותר מדי אנרגיות בטיפוח חיצוני (ובגודל החבילה בפסל שלו), אפילו בישראל ראינו שחקנים שנופפו בידיים כל הזמן וגערו בחבריהם כשלא מסרו (נמני) או כאלה שהתעסקו רק בעצמם (ברקוביץ') ולא הצליחו להסתיר את זה עד לרמת בכיינות (ברקוביץ'). אבל רונאלדו זה רמה אחרת לגמרי. אני לא פסיכולוג, אבל לנוכח ההערכה העצמית הגבוהה, העיסוק העצמי האובססיבי והשאפתנות האדירה, וכשכל זה בא יחד עם זלזול באחרים, חוסר פרגון לחבריו ויהירות, אפשר להניח, בזהירות, שהוא לוקה בחלק מהסימפטומים של הפרעת אישיות נרקסיסטית.
מי שמנסה לדמיין איך התחושה לשחק לצד רונאלדו ולהיות חלק מהקבוצה שלו, יכול לקבל טעימה קטנה דרך הדברים שאמרה עליו אירינה שייק, החברה שלו לשעבר, שאחרי הפרידה סיפרה בראיון שהוא גרם לה "להרגיש מכוערת וחסרת ביטחון". איך אפשר לגרום לדוגמנית היפהפייה הזו להרגיש מכוערת? כנראה שבעזרת הרבה נפנופי ידיים (מטאפוריים). איך אפשר לגרום לאישה המצליחה הזאת להרגיש חוסר ביטחון? באמצעות חוסר פרגון להצלחה שלה, פרצוף נרגן וכעוס, תחושת חשיבות עצמית, והיעדר יכולת לאמפתיה. לפחות בדמיוני, יותר מדי פעמים בזוגיות הזאת היא הרגישה כמו גארת' בייל, שכבש ושמח, הביט הצדה, וראה את מי שאמור להיות חברו הטוב מרוכז רק בעצמו.
הצרה של ריאל מדריד ושל אנצ'לוטי היא שהבעיות האלה עמוקות מדי. זה מאוחר מדי, וספק אם יש זמן (או דרך) לטפל בהן. אבל ה"בעיה" האמיתית היא שרונאלדו פשוט טוב מדי. לא כדאי להם להרגיז אותו, לא טוב להתעמת איתו, אי אפשר להתעמת איתו. אי אפשר להוריד אותו לספסל, בטח שלא להחליף אותו. למכור את מכונת הכסף הזאת ודאי שלא בא בחשבון.
בריאל יודעים שהפתרון היחיד הוא לרצות אותו, להרגיע אותו, ללטף אותו. הדבר הכי חשוב זה שהוא יחזור לעצמו, הדרך פחות חשובה. כי למרות כל החסרונות שלו, היתרונות שלו מאפילים עליהם. הוא כזה עילוי ספורטיבי, כזה כדורגלן מעולה, שהם מוכנים לספוג הכל. אז מה אם הוא נעלב כי גילה שיש כדורגלנים שמרוויחים יותר ממנו. אז מה אם יש לו דרישות מיוחדות ליחס מועדף. העיקר שיהיה מבסוט. כי כשהוא מבסוט ופורח ובשיאו, אי אפשר לעצור אותו, וריאל הופכת מקבוצה טובה לקבוצה אדירה.
זו התנגשות קלאסית בין טובת היחיד לטובת הקבוצה. זו דוגמה קלאסית לאתגר בשילוב האינדיבידואליזם במרקם קבוצתי. זו תזכורת נוספת לדרישות הפסיכולוגיות שמאמן נדרש להתמודד איתן. דמיינו את אימון ריאל למחרת המשחק, אחרי שכל הקבוצה ראתה את האירוע בטלוויזיה, אחרי שהעיתונים והרשתות החברתיות מלגלגים על התגובה של רונאלדו, וכולם באימון מתעלמים מהפיל, ממשיכים כרגיל. סביר להניח שגם לאנצ'לוטי יש סלידה מהמצב אליו נקלע, אבל כולם בולעים את הרוק, כולם יודעים שהוא ילד מיוחד, רק מקווים שזה יסתדר, שהוא ייתן גול ויירגע.
