בראיונות שהעניק לאחר הניצחון המרשים בגמר הגביע סיפק גיא גודס שתי אמירות בלתי שגרתיות. בראשונה, שזכתה לתשומת לב, סיפר שקיבל טיפים כתובים מדייויד בלאט לפני המשחק. בלאט, סיפר גודס, עזר לו בניסוח הנאום מול השחקנים בחדר ההלבשה. האמירה השנייה לא זכתה להתייחסות ציבורית, אבל היא מרשימה לא פחות. במענה לשאלה אודות טיבה של מכבי תל אביב מודל 2014/15, ענה המאמן הצהוב, בכנות טיפוסית, שהסגל של העונה הזאת מוכשר יותר מזה של העונה שעברה. נחזור שוב: גיא גודס אמר מבלי להתבלבל שהקבוצה שלו טובה יותר, ולו פוטנציאלית, מהחבורה שזכתה בעונה שעברה ביורוליג.
המאמן הישראלי הטיפוסי, כדורסל או כדורגל, לעולם ינמיך ציפיות. יסביר על ויפרט את הקשיים והבעיות של הקבוצה שלו. יתלונן, יתבכיין ויקטר על כל מיני גורמים עלומים שמפריעים לו (אבל רק אחרי שיפתח ויגיד שהוא לא נוהג להשתמש בתירוצים). יברח מאחריות ויאשים, ככה בקטנה, את החטאות העונשין-חוסר הריכוז-בעיות החשק של השחקנים שלו בכלל והזרים שלו בפרט. ידאג לקחת קרדיט באופן מרומז. אחרי ניצחון יחמיא לשחקנים שמילאו אחר ההוראות הטקטיות. שלו. שעמדו בתכנית המשחק. שלו. שעבדו קשה כל השבוע. בזכותו. ואף פעם לא יספר כמה שהסגל שלו טוב. מקסימום? יאמר שלמרות הכל, הוא אוהב מאוד את הבחורים. אתם יודעים, למרות שאין להם מושג.
לא רק שגיא גודס הודה, בלי למצמץ, שהוא מסתייע במאמנים אחרים, אלא שהוא כלל לא היסס להגיד את האמת לגבי הסגל שלו. גם אם המשמעות עלולה ביום מן הימים לשמש חומר בידי ההנהלה/ התקשורת כנגדו. הרי אם חומר השחקנים שלך טוב יותר מזה שלקח את היורוליג בעונה שעברה, אתה מצופה לעמוד ברף הישגים גבוה במיוחד.
כאשר מונה גודס לתפקיד, התחושה הכללית הייתה שמכבי מינתה אותו בלית ברירה. הוא הרי היה חייל נאמן כל כך הרבה שנים, אז אי אפשר שלא לתת לו את העבודה. לחילופין, הסבירו רבים שזו דרכה של ההנהלה לשתול בג'וב אדם שלא יפריע לה לקבל את כל ההחלטות. הרי גיא גודס הוא מאמן בינוני ואישיות אפורה ולא כריזמטית. איפה הוא ואיפה הדייויד בלאטים או הפיני גרשונים של העולם. מוקדם עוד להתנבא לגבי היכולת של גודס להצליח מקצועית במכבי לאורך זמן. בעניין הזה, מטבע הדברים, רק ימים ושנים יגידו. מה שכן אפשר להגיד, כבר עכשיו, הוא שגיא גודס מאמן מצוין. כזה שנכנס לסיטואציה בלתי אפשרית, בתזמון בלתי אפשרי ולנעליים בלתי אפשריות והחזיק מעמד.
קנה המידה הטוב ביותר לבחינת עבודתו של מאמן נעוץ ביכולת שלו להביא לגרף שיפור בקבוצה שלו. מכבי תל אביב נראית היום, קטגורית, טוב בהרבה מאיך שנראתה לפני חודשיים. היא מתקיפה טוב יותר, אבל בעיקר שומרת טוב בהרבה. יש לה מאפיינים מקצועיים ברורים והיא יודעת מה היא רוצה מעצמה, בדרך כלל. והיא אוחזת במאזן כמעט בלתי הגיוני של ניצחונות במשחקים צמודים. על כל אלה מגיע קרדיט גדול לקואץ' גודס וגם על מערכת היחסים המרגשת (בלי גרם של ציניות) שנרקמת לנגד עינינו עם פיני גרשון כעוזר/ חונך/ חבר/ מנטור.
אמנם קשה להתנבא לגבי היכולת של גודס להצליח במכבי לאורך זמן, אבל קל מאוד לקבוע כבר עכשיו איזה מין אדם הוא. במשך שנים על גבי שנים לוהקו האנשים המובילים בצהוב כ"באד גאיז" האולטימטיביים. כאלה שאהובים מאוד ביד אליהו, אבל הרבה פחות בחוץ. פיני גרשון למשל. צביקה שרף למשל. אפילו דייויד בלאט, לפני שנמשח רשמית למלך, קיסר, מצביא ונשיא ישראל. קשה לי לראות מי יכול שלא לאהוב את גיא גודס. ומי שלא אהב אותו עד עכשיו, שיקרא שוב את הפסקה הפותחת של הטקסט הזה.
אלה בדיוק המאמנים והאנשים שהכדורסל הישראלי רוצה וצריך. אנשים של עבודה קשה. שמפגינים נאמנות למערכת בה הם עובדים. שלא נותנים לאגו שלהם להכתיב עבורם אג'נדה. שלא מתביישים לשאול וללמוד. שלא מדקלמים דפי מסרים מכובסים ומחורבנים ברגע שנדלקת המצלמה מולם. שלא מפחדים לומר את האמת. וכל זאת מבלי לשעמם. אגב, בנוסף לכל, גילינו השנה שגודס הוא גם אישיות טלוויזיונית מעניינת ואטרקטיבית.
יכול להיות שאת כל זה היינו צריכים לדעת מראש, אם רק היינו עוברים על הביוגרפיה של הילד שהגיע מחיפה לעיר הגדולה. דרך הקריירה המיוחדת שלו כשחקן כדורסל. דרך הפציעות האכזריות ששיבשו לו את מהלך הקריירה. גיא גודס, ויסלחו לי הגולשים חובבי הפוליטיקלי קורקט, הוא בעיקר אחלה גבר.