ההגנות הגדולות בתולדות ליגת האלופות

בואו לדבר על כדורגל עם עידן ויניצקי בטוויטר

"התקפה מביאה ניצחונות, הגנה מביאה תארים". זו אומנם אחת הקלישאות השחוקות ביותר בספר, אבל מה לעשות שכמו כל הקלישאות, גם היא נולדה בעקבות מקרים אמיתיים? קשה למצוא יותר מדי אנשים שנותנים צ'אנס למונאקו במפגש הכפול שלה מול ארסנל בשמינית גמר ליגת האלופות. קשה עוד יותר יהיה למצוא מישהו שיהמר על הקבוצה מהנסיכות כמי שמסוגלת ללכת רחוק העונה במפעל. אלא שההגנה של מונאקו משאירה אותה כל הזמן בתמונה ואם להסתמך על העבר, יכולה לחולל עבורה קסמים.

את שלב הבתים העונה, בו שיחקה מול לברקוזן, זניט סנט פטרסבורג ובנפיקה, סיימה מונאקו ראשונה ועם 11 נקודות. יחס השערים שלה עמד על 1:4. כן, היא ספגה רק פעם אחת, בהפסד החוץ הדרמטי בפורטוגל. חושבים שזה מקרי? במחזור הקודם בליגה הקבוצה הפסידה 1:0 לגנגאן. השער שספג הקרואטי דניאל סובאשיץ' באותו משחק קטע עבורו רצף של 842 דקות בלי כדור ברשת במשחק ליגה. הוא לא ספג במשך שמונה מחזורים במהלך הרצף הזה, שעזר למונאקו לקפוץ מהמקום העשירי לחמישי. אז לכבוד הקבוצה ההגנתית המצוינת שהעמיד המאמן לאונרדו ז'ארדים, בדקנו את ההגנות הטובות ביותר בתולדות ליגת האלופות. המסקנה: יכול להיות שלמונאקו יש מקום לקצת אופטימיות.

פאולו מאלדיני, דמטריו אלברטיני, אלסנדרו קוסטקורטה, פרנקו בארזי, מאורו טאסוטי. אי אפשר היה להכניס סיכה דרך ההגנה של הרוסונרי בעונת הבכורה של ליגת האלופות. הקבוצה של פאביו קאפלו, שבהתקפה הציגה שמות כמו מרקו ואן באסטן, ז'אן פייר פאפן, רוד חוליט ופרנק רייקארד, סיימה את 1992/93 עם אליפות בסרייה A והופעה בגמר ליגת האלופות, הראשונה מבין שלוש הופעות רצופות. בשלב הבתים, אותו סיימה במאזן מושלם, היא ספגה רק שער אחד, מרומאריו הגדול בניצחון החוץ 1:2 על פ.ס.וו איינדהובן. בגמר מילאן הפסידה 1:0 למארסיי, לה כבש דווקא הבלם, באזיל בולי.

גם ב-1993/94 אי אפשר היה להכניע את הרוסונרי, שצירפו את כריסטיאן פאנוצ'י הלוחמני. את שלב הבתים הם שוב סיימו בלי הפסד (אבל רק עם שני ניצחונות משישה משחקים), כאשר הם סופגים רק מול ורדר ברמן, שער אחד בכל משחק (אחד מהשערים היה בפנדל). בחצי הגמר, מרסל דסאיי, עוד אחד שהגיע לחזק את החלק האחורי באותה עונה, כבש ב-0:3 על מונאקו, כשגם אלברטיני מוצא את הרשת ואז? אז הגיע הרביעייה המדהימה על הראש של הדרים-טים של ברצלונה ויוהאן קרויף, כולל עוד אחד של דסאיי. לא בטוח שנראה שוב קבוצת הגנה כמו זו שהייתה למילאן באותן שנים.

בעונה שלאחר הזכייה שלה בצ'מפיונס, מילאן הפסידה בגמר ומשם החלה הירידה בכוחה. מי שניצחה אותה הייתה האימפריה העולה של אותן שנים, אייאקס. חבורת הילדים התוססת של לואי ואן חאל היממה את היבשת, לקחה צמד אליפויות בהולנד והראתה שגם היא יודעת לשלב בין התקפה יפהפייה להגנת ברזל. לאייאקס של אותן שנים היו את פטריק קלויברט, יארי ליטמאנן, פינידי ג'ורג', רייקארד שהגיע ממילאן ומארק אוברמארס, אבל גם את אדווין ואן דר סאר בין הקורות, דני בלינד ופרנק דה בור במרכז ההגנה ורונלד דה בור, אדגר דווידס וקלרנס סיידורף, שהרכיבו קישור בלתי חדיר.

טקס חילופי המשמרות החל כבר במחזור הראשון של שלב הבתים, עם 0:2 ביתי מול מילאן. אייאקס סיימה את שלב הבתים עם ארבעה ניצחונות ושתי תוצאות תיקו ועם שני שערי חובה. ברבע הגמר היא עברה במפגש כפול את היידוק ספליט (0:3) ובחצי, אחרי 0:0 מול באיירן, הפציצה 2:5 בגומלין. בגמר, שוב מול מילאן, קלויברט ניצח עם 0:1 בדקה ה-85. לאחר הגמר ההוא, שהפגיש בין הקבוצה העשירה והשבעה של סילביו ברלוסקוני לקבוצה הצעירה, תוצרת בית של אייאקס (שבהגנה שלה רק בלינד היה בן יותר מ-26) אמר מאמן ריאל מדריד דאז, חורחה ולדאנו, את המשפט המפורסם: "אייאקס היא לא רק הקבוצה של הניינטיז. היא גם מתקרבת לשחק כדורגל אוטופי. הם גם היפה וגם החיה".

עונה עברה, רייקארד פרש, סיידורף עזב, אבל ההגנה נשארה ולא יותר מדי השתנה. שלב הבתים היה כמעט מושלם והסתיים עם 16 נקודות מ-18 ויחס שערים 1:15, כולל שני ניצחונות חלקים על ריאל מדריד. שער החובה היחיד היה גם הוא מפנדל, מול פרנצווארוש ההונגרית. ברבע הגמר זה היה 0:3 חלק מול דורטמונד ובחצי, אחרי הפסד 1:0 ביתי מדהים לפנאתינייקוס, אייאקס ניצחה 0:3 בגומלין ביוון. בגמר, מול יובנטוס, פבריציו רבאנלי הכניע אותה, ליטמאנן השווה והביאנקונרי ניצחו בפנדלים. זו הייתה גם האות לתחילת הנטישה הגדולה ותוך כמה שנים, כל כוכבי אותה קבוצה מצאו את עצמם ברחבי אירופה, רובם במילאן או ברצלונה. אייאקס לא באמת התאוששה עד היום.

זו הייתה עונה הגנתית במיוחד בליגת האלופות, מה שאיפשר לתותחנים להפתיע ולהגיע לגמר, שם הפסידו לברצלונה, שבעצמה הוציאה רק חמישה כדורים מהרשת לאורך העונה. והן לא היו היחידות. ויאריאל המרגשת, שנשארה מחוץ לגמר רק בגלל הפנדל המוחמץ של ריקלמה בדקה ה-90 נגד ארסנל בגומלין, סיימה את שלב הבתים עם יחס שערים של 1:3, כאשר באותו בית ד', ממנו עפה מנצ'סטר יונייטד מהמקום האחרון, נכבשים רק 12 שערים ב-12 משחקים ונרשמות חמש תוצאות 0:0 (ליל סיימה שלישית, עם יחס שערים 2:1). גם ליברפול וצ'לסי, שהודחו בשמינית, ספגו שער בודד לכל אורך שלב הבתים.

אולם כאמור, מי שהצליחה לנצל כמעט עד תום את ההגנה החזקה שלה הייתה ארסנל, דווקא בתחילת שנות הדעיכה הגדולה תחת ונגר. בעונה שלפני, מרטין קיאון וריי פארלור הוותיקים עזבו ואל ההגנה הצטרפו עמנואל אבואה והשוער הספרדי, מנואל אלמוניה. באותה עונה קסומה, האחרונה שלה בהייבורי המיתולוגי, ארסנל לא ביצעה רכש בחלק האחורי, אבל הייתה קרובה ללכת כל הדרך. היא ספגה שער בכל אחד משני המחזורים הראשונים, מול תון ואייאקס, כאשר אלמוניה פותח כשוער. לאחר מכן, החלה רוטציה בין הספרדי ליינס להמן, עד שהגרמני השתלט על העמדה החל מהנוקאאוט. בארבעת המחזורים האחרונים של שלב הבתים ארסנל לא ספגה והיא המשיכה לשמור על רשת נקייה גם בשמינית (0:1 על ריאל מדריד בסיכום), ברבע (0:2 על יובנטוס) ובחצי (0:1 על ויאריאל). בגמר, להמן הורחק בדקה ה-18, אלמוניה נכנס ובסופו של דבר, אחרי שיא ליגת האלופות שמחזיק עד היום ועומד על 995 דקות רצופות בלי ספיגה (648 דקות ללהמן, 347 לאלמוניה), סמואל אטו מצא את הרשת של התותחנים בדקה ה-76. ארבע דקות לאחר מכן, ז'וליאנו בלטי קבע מהפך ושלח את הגביע לקטלוניה.

ממש כמו אצל ארסנל, עוד מקרה של הגנה קשוחה שהביאה קבוצה אנגלית קצת אחרי ימי הזוהר שלה עד להפסד בגמר מול ברצלונה. השדים האדומים, שבהתקפה שלהם באותה עונה "כיכבו" לצד ויין רוני גם דימיטאר ברבאטוב וצ'יצ'ריטו הרננדס, נעזרו בהגנה שנהנתה מרגעי תהילה אחרונים. בין הקורות ניצב אדווין ואן דר סאר, שחוזר אלינו לסיבוב שני בהפרש של עשור וחצי מאותה אייאקס גדולה. את החולייה האחורית הרכיבו נמניה וידיץ' בשיאו, ריו פרדיננד הפצוע, פטריס אברה ולצדם, כל מיני שמות מדכאים כמו פאביו, ג'ון אושיי וכריס סמולינג. על החגיגה ניצח כמובן סר אלכס פרגוסון, שהבין שאם אין התקפה, פשוט לא כדאי לספוג יותר מדי.

השער היחיד לחובת יונייטד בשלב המוקדם היה ב-1:1 הביתי מול ולנסיה במחזור האחרון. היא סיימה את הבית במקום הראשון ועם יחס שערים של 1:7. בשמינית הגמר עברו האנגלים את מארסיי עם 1:2 ביתי אחרי 0:0 בחוץ במשחק הראשון. ברבע הגמר הם ניצחו את צ'לסי 0:1 בחוץ ו-1:2 בבית. בחצי גברו על שאלקה 0:2 בגרמניה ו-1:4 באולד טראפורד. בגמר בוומבלי זה כבר היה טו מאץ' ולמרות שוויון זמני של רוני, שערים של פדרו, מסי (מטעות של ואן דר סאר) וגולאסו של וייה נתנו לבארסה הדורסנית 1:3. למרות ההפסד, יונייטד נכנסה לספר השיאים של המפעל באותה עונה בשתי דרכים: היא שמרה על רשת נקייה לזמן שיא של 481 דקות מתחילת הקמפיין ועד לשער הראשון שספגה בו והיא הקבוצה היחידה בתולדות הצ'מפיונס שלא ספגה באף אחד מששת משחקי החוץ שלה בעונה בודדת.

הדוגמה האחרונה והטרייה מכולן. המספרים לא עושים חסד עם הקולצ'ונרוס, שהיו רחוקים דקה וחצי מלסיים את המפעל עם שישה שערי חובה ב-13 משחקים וחשוב מכך, עם התואר הסנסציוני. אלא שאז הגיעה הנגיחה של סרחיו ראמוס לרשת של טיבו קורטואה וההתפרקות בהארכה מול ריאל בגמר והשאר, היסטוריה. אתלטיקו העמידה קבוצת הגנה חלומית, תחת הנהגתו של סימאונה. מלבד קורטואה היו לה גם את צמד הבלמים דייגו גודין ומירנדה, שהעונה מתקשים לשמור על יציבות. את אגף ימין נעל חואנפראן ובצד שמאל בלט פיליפה לואיז. החמישייה הזו, יחד עם מרכז קישור שכלל את טיאגו וגבי, סגרה את השער כמעט הרמטית ואפשרה להתקפה בראשות קוקה ודייגו קוסטה לעשות את מלאכתה.

בליגה, אתלטיקו זכתה באליפות אדירה על חשבון בארסה וריאל, כשהיא סופגת רק 26 שערים ב-38 מחזורים. בצ'מפיונס היא ספגה רק שלושה שערים בשלב הבתים (וכבשה 15), אותו סיימה ראשונה עם 16 נקודות וביתרון של עשר נקודות על פני השנייה פורטו. בשמינית הגמר ניצחה 0:1 בחוץ את מילאן והוסיפה 1:4 ענק בבית. ברבע, שוב ספגה רק פעם אחת ב-180 דקות, כשהיא משתקת כמעט לחלוטין את ברצלונה ועוברת אותה עם 1:2 בסיכום שני המפגשים. בחצי, אחרי 0:0 ביתי מול צ'לסי ולמרות פיגור בגומלין בסטמפורד ברידג', אתלטיקו שוב התעלתה והשיגה 1:3. בגמר, גודין כבש את השער שכמעט, כמעט, כמעט הביא לה את גביע אירופה. רק כמעט.