המיתוסים המופרכים של הטופ 16

בשנים האחרונות עולה וחוזרת הטענה כי הטופ 16 הוא השלב שמפריד בין הגברים לילדים. הוא קשה יותר, והסיכוי שנראה קבוצות קטנות עושות הישג מרשים ועולות לשלב ההצלבה מהטופ 16 הוא קטן. הנתונים לא מפריכים לגמרי את הטענה הזאת, אבל מעמידים אותה בסימן שאלה, במיוחד לאור השינוי שנעשה במבנה היורוליג בעונת 2011/12, שינוי שהגדיל את מספר המשחקים בטופ 16 משישה בלבד ל-14.

את השלב המוקדם ביורוליג צלחו בשנים האחרונות קבוצות שהשיגו לרוב 40 אחוזי הצלחה, קרי ארבעה ניצחונות ומעלה מעשרה משחקים. בארבעה מקרים בשש השנים האחרונות עשו זאת גם קבוצות עם 30 אחוזי הצלחה, מה שמלמד על כך שהשלב הראשון באמת לא קשה מדי לצליחה. אלא שמבט על מי שהודח בשנים האחרונות בשלב הראשון, מלמד שלפעמים המשימה כן קשה: צסק"א מוסקבה ב-2011, פנרבחצ'ה/אולקר שנה קודם לכן, קאזאן העונה, קאחה לבוראל ב-2012 ומילאנו מספר רב של פעמים. כל אלה היו קבוצות עם יומרות לאזור הפיינל פור, שנעצרו כבר בשלב המוקדם.

אז מהם אחוזי ההצלחה שנדרשים בטופ 16? 50 הספיקו בעבר במבנה החדש, קרי שבעה ניצחונות מ-14 משחקים, אך לרוב קבוצות צריכות להשיג שמונה ניצחונות (57 אחוזים). במבנה הישן של הטופ 16 הספיקו לרוב שלושה ניצחונות בשישה משחקים (50 אחוזים) כדי לעלות, אבל זה היה תלוי לא מעט בהפרש הניצחונות במשחקים הפנימיים. ארבעה ניצחונות בשישה משחקים (66 אחוזי הצלחה) הספיקו למעט פעם אחת. ומי הודח בשלב הזה? במבנה החדש פנרבחצ'ה/אולקר פעמיים, אנדולו אפס פעם אחת ולבוראל ויטוריה פעם נוספת מבין הקבוצות הגדולות. ובמבנה הישן? פנאתינייקוס, סיינה וריאל מדריד פעם אחת, פנרבחצ'ה ואפס אנדולו יותר מפעם אחת, וכל זה בראייה של שלוש שנים לאחור בלבד.

"צריך לקחת בחשבון את מספר המשחקים", אומר העיתונאי הטורקי עומאר סרילאן, "העובדה שיש יותר משחקים נותנת לקבוצות הגדולות מרווח לעשות טעויות ולהפיל משחקים. בטופ 16 קטן של שישה משחקים, הפסדת משחק שאתה לא אמור להפסיד ואתה בסכנה ממשית של ללכת הביתה. במבנה הנוכחי, לדעתי, אין הרבה הבדל ברמת הקושי להעפלה בין הטופ 16 לסיבוב המוקדם, אולי רק בסיכוי לתפוס ביתיות".

כמו קודם, גם כאן מדובר במיתוס שנכון רק חלקית. בשנים האחרונות שלוש הקבוצות העשירות ביבשת הן ללא ספק ברצלונה, ריאל מדריד וצסק"א מוסקבה, ולמעט נפילות של שתי האחרונות במקרים בודדים, הן גם מגיעות דרך קבע לפחות לשלב ההצלבה, אם לא לפיינל פור. אלא שכפי שניתן לראות בשלוש הזכיות האחרונות במפעל - פעמיים אולימפיאקוס ופעם נוספת מכבי תל אביב, שהן בסביבות המקום השמיני עד עשירי מבחינת תקציב ביורוליג, הצליחו אף הן לעשות את זה. מנגד, הקבוצות שנמצאת במקומות 4-7 מבחינת תקציב ויותר קרובות לראשונות, כמו פנרבחצ'ה/אולקר, אפס אנדולו איסטנבול וגם הנציגות הרוסיות, פשוט לא מגיעות רחוק ביורוליג.

"במשך שנים אולימפיאקוס החזיקה באחד התקציבים הגדולים באירופה והביאה את השחקנים הכי יקרים", אומר העיתונאי היווני אנטוניס גרטניס, "יחד עם זאת, היא לא הגיעה לשום הישג ממשי ביורוליג. דווקא כשהמצב הכלכלי הסתבך וסכומי הכסף הגדולים כבר לא שולמו, היא פתאום זכתה פעמיים ביורוליג. אז נכון שהיא לא הפכה בין רגע לאחת הקבוצות העניות ביבשת, אבל חלוקה נכונה של התקציב בין שחקנים טובים והמסורת של המועדון הפכו אותה לאלופת אירופה".

אין ספק, מלבד מקרים בודדים לאורך 20 השנים האחרונות, אלופות אירופה הן אותן קבוצות, כשהמסורת מאפיינת אותן יותר מכל. בצד השני של המטבע נמצאות הקבוצות העשירות, הטורקיות לרוב. "פנרבחצ'ה/אולקר היא לדעתי הקבוצה שנכשלה הכי הרבה פעמים בהיסטוריה של הכדורסל האירופי", אומר סרילאן הטורקי, "בכל שנה הציפיות הן בשמיים, ובכל שנה יש חוסר הצלחה. אז בסופו של דבר ההתמדה תוביל להצלחה, אבל התקציב הענק לא מחולק נכון, וקשה מאוד בעזרת קבוצה של כוכבים, שזה מה שמנסים לבנות כאן בכל שנה, להגיע רחוק. דווקא השנה בנו קבוצה יותר מאוזנת, האגו של השחקנים לא בשמיים".

הנה מנטרה שמכבי תל אביב מפתחת בשנים האחרונות. הפרשנים בישראל טוענים לא פעם, וגם ההיסטוריה מוכיחה את זה, שהחיזוק שאלופת אירופה מביאה במהלך העונות לא משדרג אותה ומתברר לרוב כפלופ. מקרים כמו מילאן מצ'באן, דרקו פלאניניץ', אנדאה ז'יז'יץ', אלטון בראון, די בראון, צ'ארלס גיינס, ודמונד מאלט הגיעו למכבי אחרי פתיחת העונה במטרה לחזק את הסגל, ולא היו קרובים לעשות כן. בימים אלה, כשמכבי מנסה להתחזק בעמדות הפנים והגארד, יש הטוענים שממילא אחוזי הפגיעה שלה נמוכים בחיזוק במהלך העונה, כך שמה שלא יביאו, לא ישדרג את הסגל הנוכחי.

כמו במקרים אחרים, הנתונים מלמדים אחרת, ואולי גם ילמדו את הצהובים לנהוג כך. בעונה שעברה מילאנו התחזקה בסיום שלב הבתים הראשון בדניאל האקט, שהיה מהשחקנים שהובילו אותה עד לשלב ההצלבה לראשונה מזה שנים רבות. שנתיים קודם לכן הגיעו אייסי לואו וג'ואי דורסי לאולימפיאקוס במהלך חודש ינואר, וביחד עם הסגל הקיים הובילו את הקבוצה לשתי אליפויות אירופה היסטוריות. מקרה זכור נוסף הגיע בעונת 2003/4, כשהפועל ירושלים צירפה במהלך העונה את קלי מקארתי ממכבי ראשון לציון וזה נגמר עם זכייה ביול"ב קאפ. אפילו מכבי תל אביב רשמה חיזוק מוצלח אחרי פתיחת העונה, זה של מרכוס בראון שהגיע אחרי שנראה היה שהסגל הקיים פשוט לא מספיק טוב.

"הכול עניין של כסף בחיזוקים בתקופה הזאת", אומר גרטניס, "כמות המציאות שתמצא החל מחודש נובמבר, החודש שמתחילה עונת ה-NBA, ואני מדבר על שחקנים איכותיים מאוד, היא נמוכה, אלא אם אתה מוכן לשלם לשחקנים סכומי כסף משמעותיים. קבוצה שמביאה כל מיני גימיקים לא תצליח. כל השחקנים שהצליחו - דורסי, לואו, האקט - הם שחקנים שעלו הרבה כסף".

לאורך שנים היה נהוג לחשוב שהשחקנים שנמצאים ברמה השנייה של המפעלים האירופאיים, ובעיקר הזרים שמגיעים לשם, לרוב זולים יותר ופחות טובים מאלה שמשחקים ביורוליג. אבל מה שמשותף לג'מאל מקלין מאלבה ברלין, אנדרו גאודלוק מפנרבחצ'ה/אולקר, ארטיום פרחוסקי וטיילור רוצ'סטי מניז'ני נובוגרוד היא העובדה שכולם היו שחקנים מובילים ביורוקאפ בעונה שעברה. מלבד רוצ'סטי, לאף אחד מהם אין ניסיון ביורוליג, והעונה הם מדורגים ב-20 השחקנים הראשונים במדד האיכות. לרשימה הזאת אפשר לצרף את דווין סמית', שלפני הגעתו למכבי תל אביב בעונת 2011/12 רשם עונה מאכזבת אחת ביורוליג במדי פנרבחצ'ה/אולקר, אך הצטיין שנתיים ברציפות ביורוקאפ.

אל התופעה המעניינת הזאת ניתן לצרף את הנדידה הברורה של חלק משחקני היורוליג היותר טובים מהעונה שעברה אל היורוקאפ. מלקולם דילייני מבאיירן מינכן, דרק בראון וריצ'ארד הנדריקס מלוקומוטיב קובאן, ג'ופרי לוברנייה מפרטיזן בלגרד וכמובן, טייריס רייס ממכבי תל אביב, היו משחקני העלית של היורוליג בעונה שעברה, גם במספרים וגם בהישגים, והיום כולם מככבים ביורוקאפ. במקרה של השחקנים מקובאן הם המשיכו עם קבוצתם למפעל המשני, אך שלושת האחרים פשוט בחרו לעשות את הצעד המוזר וללכת למפעל הפחות איכותי, כביכול.

"אולי הכסף לא מביא תארים, אבל הוא בהחלט מביא אליך שחקנים איכותיים", אומר העיתונאי הגרמני מוריץ קורפף, "דילייני קיבל הצעה יפה להמשיך בבאיירן מינכן, אבל מה אפשר לעשות כשבאה קבוצה ומציעה סכום כסף גדול פי 2?". אין ספק הגבולות הברורים שהיו בין המפעלים לפני כעשור, בתקופה בה הפועל ירושלים זכתה ביורוקאפ כשעד המפגש נגד ריאל מדריד לא פגשה שחקני עלית באירופה, כבר כמעט ולא קיימים, והיום לא מעט שחקני יורוקאפ הם יותר מלגיטימיים לקבוצות הצמרת של היורוליג.

לאורך שנים רבות קבוצות היורוליג השונות היו מאוד מיושנות בהתייחסות שלהם כלפי הזרים האמריקאים, מלבד מכבי תל אביב, כשמספר האמריקאים באלופות היורוליג מלבד הצהובים היה מזערי. בקינדר בולוניה של 2001 היה רק את רשארד גריפית', בפנאתינייקוס של 2002 את דריל מידלטון וג'וני רוג'רס, ברצלונה ב-2003 שיחקה ללא אמריקאים. ב-2006, צסק"א מוסקבה כבר החזיקה שני אמריקאים בולטים, גם בשל ההצלחה של הצהובים שנתיים קודם לכן, עם ג'יי אר הולדן וטרז'אן לנגדון, כשלזכייה שנתיים לאחר מכן מצטרף גם מרכוס גורי. ב-2007 פנאתינייקוס כבר קיבלה תרומה ממייק באטיסט, אליו הצטרף שנתיים לאחר מכן דרו ניקולאס.

ניצני השינוי החלו בברצלונה בשנת 2010. הקבוצה הייתה מבוססת לאורך שנים על זרים אירופאים ולפתע החתימה שני אמריקאים בכירים, פיט מייקל וטרנס מוריס. השיא הגיע בשלוש השנים האחרונות, עם ההצלחה של אולימפיאקוס ומכבי תל אביב, קבוצות שהחזיקו בסגל שלושה אמריקאים ויותר. העונה אפילו ז'ליקו אוברדוביץ', שסולד מכוכבים אמריקאים לאורך השנים, התרצה ונתן את ניהול המשחק שלו לשני אמריקאים, ריקי היקמן ואנדרו גאודלוק. "קבוצות לא יכולות לברוח מהמציאות", מסכם סרילאן, "האירופאים הבכירים ביותר משחקים ב-NBA, קל יותר להביא אמריקאים בכירים טובים. מאמנים יצאו מהשבלונה שלהם, ואין ספק שההצלחה של מכבי תל אביב גורמת להם לנסות להתחדש".