פאולו סוזה הפסיד את המקום המובטח בפודיום רק בגלל שעלה לשמינית הגמר לאחר סגירת הגיליון הנוכחי של "הפודיום", אבל מדליית זהב נשיאותית תישלח ללשכתו בבאזל. ברשותכם, נתקדם לשלושת הסיפורים שכן נכנסו.
הטור השבועי מוקדש לגברת לימור לבנת. אחרי הכול, אף אחד בעולם לא טיפס על פודיום מהר יותר ממך.
משוגעים על ספורט? לעמוד הפייסבוק של אורן יוסיפוביץ
למעקב בטוויטר
מדליית זהב: מחאת הספורטאים האמריקאים
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
11 פעמים שחרר אריק גארנר את המילים "I can't breathe". את הפעם ה-12 לא הצליח להוציא מהפה. שעה לאחר מכן, בבית חולים בסטאטן איילנד, ניו יורק, הוכרז כמת.
נחזור שעה אחורה.
ב-17 ביולי הגיעו כמה שוטרים (לבנים) של NYPD לשכונת טומפקינסוויל שבסטאטן איילנד, והקיפו את גארנר (השחור). אחד השוטרים, ג'סטין דאמיקו, הודיע לאיש הכבד בן ה-43 שהוא (שוב) חשוד במכירת סיגריות בודדות. זו לא היתה הפעם הראשונה. תיק ההרשעות של גארנר גדול כמעט כמו ממדי גופו - 160 ק"ג, 1.91 מ'; הוא נעצר או נחשד בעבר על מכירת סיגריות, החזקת מריחואנה, התנגדות למעצר, תקיפה והצתה. ועדיין - גארנר, נשוי ואב לשישה ילדים, נחשב בשכונה ל"ענק עדין ושקט", ל"עבריין קטן", ל"דובון".
בכל מקרה, הפעם הוא החליט להתנגד. "נמאס מההטרדות האלה", אמר לשוטרים שהקיפו אותו, התחנן שיעזבוהו לנפשו. אחד מהם, דניאל פנטלאו, ניסה להשתלט על הענק מאחור. הוא כרך זרועותיו סביב צווארו של גארנר - אחיזת החנק אסורה במשטרת ניו יורק - ובצוותא עם שוטרים נוספים, החשוד הופל ארצה. חנוק, חבוט, רמוס. גופו הכבד הוטח באספלט, ראשו גם. החבר'ה מ-NYPD לא ידעו שגארנר אסמטי, שסובל מבעיות לב ותסביכים נוספים. "אני לא יכול לנשום", צווח עד שבאמת לא יכול היה יותר, והסרטון שהנציח את הרגע הנורא יבעט לכם בתוך הבטן.
הסיפור הזה צורף לשני מקרים נוספים של הריגת שחורים בידי שוטרים לבנים - הירי במארק בראון בפרגוסון, באוגוסט; והירי בטאמיר רייס, ילד בן 12 שהחזיק אקדח צעצוע, בסוף נובמבר בקליבלנד. ואז, ב-3 בדצמבר קבע חבר מושבעים שהשוטר שחנק את גארנר, פנטלאו, לא יועמד לדין על מעשיו. העניין ייחקר במוסדות גבוהים יותר, אבל ההפגנות במדינה התרבו והתלקחו. אלפים יצאו לרחובות ניו יורק, וושינגטון, סנט לואיס וערים נוספות.
ואז הספורטאים נכנסו לתמונה.
זה התחיל עם חמישה שחקני סנט לואיס ראמס, שב-30 בנובמבר עלו להצגת השחקנים עם ידיים מורמות. "ידיים למעלה, אל תירו", היה המשפט האחרון שאמר בראון לפני שנורה, כך לפי עדי ראייה. בשבת האחרונה דרק רוז אימץ את הקטע. לחימום לפני המשחק מול גולדן סטייט, הגארד של שיקגו עלה עם חולצה שהדליקה את אש המרד מחדש. "I can't breathe", מילותיו האחרונות של גארנר, הופיעו על חולצת האימונים של רוז. בראשון עשו זאת כמה שחקני פוטבול.
בלילה שבין שני לשלישי, הסערה התגברה. כשהחבר'ה של דיוויד בלאט עלו לחימום בברוקלין, לברון ג'יימס הופיע עם החולצה, והקהל השתגע. גם קיירי אירווינג. גם קווין גארנט וג'ארט ג'ק ודרון וויליאמס מהנטס. גם ג'יי זי. וכל זה בערב שבו נכחו הנסיך וויליאם וקייט מידלטון ביציע, וגם הקומישנר אדם סילבר. כל זה בזמן שמחוץ לאולם נערכה הפגנה בת מאות אנשים.
ג'יימס נשאל האם זה עניין של קליבלנד, וענה בנחרצות: "זה עניין עולמי".
עוד אמר: "זה מסר למשפחה. שאני מצטער על האבדן שלהם. אני מצטער בשביל אישתו. זה מסר לחברה כולה".
רוז, שהתחיל את הגל, הסביר את האג'נדה: "גדלתי לתוך זה. ראיתי את זה קורה בכל יום. אני מנסה לשנות את הגישה של הילדים ברחבי המדינה. זה מתחיל כאן
אני שמח שכל כך הרבה אנשים שמו לב לזה. בדרך כלל אני משתדל להשאיר את הפוליטיקה בצד. אני לא אומר שכל השוטרים הם רעים, אני רק אומר שמה שקורה בימים האחרונים הוא נוראי. אם רק היו מחכים קצת, שואלים עוד כמה שאלות, כל המקרים האחרונים היו נמנעים. זה פוגע בהרבה אנשים. אני לא רוצה שהבן שלי יגדל לעולם שבו הוא מפחד ממשטרה, או שיהיה טמון בו הפחד שדבר כזה יכול לקרות גם לו".
והנה, שחקנים נוספים המשיכו בעניין, כולל קובי בריאנט, הלילה. מיד לאחר שהמחאות צברו תאוצה, המחשבות החלו לנדוד להשלכות. הרי בליגה של היום, עם הנהלים של היום - שחקנים נקנסים בעשרות אלפי דולרים על גרב ירוק או משפט לא במקום. תזכורת: רק ב-2005 נכנס קוד הלבוש הקפדני לליגה, תחת שלטון סטרן, ואחד הרצונות היו 'לסלק את תרבות ההיפ הופ'. אירוני בהתחשב במחאה של ימים אלה. ויש את הנקודה הכלכלית. לפי החוזה הנוכחי עם הליגה, על השחקנים ללבוש אך ורק מוצרים של אדידס. רוז והחבר'ה עברו על החוקים הללו, אך נראה שבליגה הבינו הפעם את המקרה המורכב, וכמו הנשיא אובמה, העדיפו להיות קורקטיים ולתת לעסק לעבור.
"אני מכבד את רוז ואת כל שאר השחקנים שהשמיעו קול בנושאים החשובים הללו, אבל ההעדפה שלי היא ששחקנים יצייתו לנהלי הלבוש", אמר סילבר. לפי הדיווחים, השחקנים לא ייקנסו.
אולי זה הכוח של לברון, או הרוח של הקומישינר, או הפיאסקו הגזעני שיצר דונלד סטרלינג. אבל השינוי מורגש. "סילבר מנסה ללכת על הקו הדק שבין להגן על האינטרסים העיסקיים של הליגה לבין לא להיות זה שמשתיק את הכוכבים שלו", נכתב בניו יורק טיימס.
זה עוד מקרה מייצג של דור הזהב של הליגה, לפחות מבחינת דעתנות ונקיטת עמדה - בין אם אתם מסכימים עם הדעה ובין אם לאו (ד"ש לג'ואי בארטון). "זה הכוח של הרשתות החברתיות", נימק ג'יימס. לא עוד ספורטאים שבורחים מהאש בשביל עוד כמה מכירות של עוד כמה נעליים. בלאט תמך בכוכבים שלו, גם המאמן היריב ליונל הולינס. "הם צריכים להיות פוליטים", אמר. "הם צריכים להיות עם עירנות חברתית. כדורסל זה חלק קטן מהחיים. אם הם חושבים שמשהו לא צודק, הם צריכים לצאת במחאה. זו הזכות שלהם כאזרחי אמריקה, ואין לי שום בעיה עם זה".
העיתונאי כריס היינס כתב: "תמיד היו אומרים 'אתה כדורסלן, לא אקטיביסט. אין לך כישורי דיבור'. אבל השתיקה הזו מתאיידת לה אט אט. המחאה הזו של האפריקאים-אמריקאים הצעירים היא הדבר הכי כוחני מאז 'ההצדעה השחורה' באולימפיאדת 1968".
ג'יימס הוסיף: "כחברה, אנחנו חייבים להשתפר. אנחנו חייבים להיות טובים יותר, האחד לשני. לא משנה מאיזה גזע אתה".
מזה חמישה חודשים שגארנר נמצא מתחת לאדמה. הוא לא קיים, קולו נדם, הוא לא יכול לנשום. אבל כשהספורטאי הכי מפורסם באמריקה לובש את המשפט האחרון שלו על החזה, קולו של גארנר בכל זאת נשמע. לפחות עוד פעם אחת.
מדליית כסף: עכשיו זה איגייבור, ומי הבא בתור?
לצערנו, נישאר באיזור הגזעני, לכאורה.
ניצמד לעובדות:
- נוסא איגייבור הגיע למכבי תל אביב בקיץ, וישתכר, כולל הפרמיות והתוספות, מעל ל-600 אלף יורו ברוטו; שכר שמעמיד אותו במקום הרביעי בקבוצה.
- איגייבור לא סיפק את הסחורה בתחילת דרכו בצהוב. עד המחזור החמישי לא שיחק בליגה, באירופה היה פושר ומטה.
- בחמשת מחזורי הליגה האחרונים הוא שיחק 90 דקות מלאות.
- חלק מאוהדי מכבי תל אביב ממש לא מסמפט את נוסא איגייבור.
- במשחקים האחרונים איגייבור מציג יכולת טובה יותר, והסטטיסטיקה תומכת בתיאוריה. הוא קרוב ל-90% דיוק במסירות, מאבד פחות ומחלץ הרבה יותר.
- במחזור שעבר נרשם עימות בין איגייבור לאוהדים.
- במשחק מול בית"ר, בתוספת הזמן, מתח איגייבור שריר ונפל ארצה. מכבי איבדה את הכדור, ואצילי עשה 1:1 נהדר. כל החום בער לעבר איגייבור.
- לאחר המשחק נרשם עימות גדול, במהלכו שלף איגייבור אצבע משולשת לעבר כ-20 מקניטים. בסיום המשחק אמר: "הם עשו את זה בגלל שאני שחור וזו הדרך הטובה להגיב".
הדבר בעייתי מאוד, פעמיים.
ראשית, איגייבור לא צריך להגיב כך - לא משנה מה אוהדים עושים לו. כמו על הדשא, כך גם ההתנהגות שלו - עדיין לא מושחזת, עדיין ילדותית. הנאום שלו היה מצוין ובועט, אבל האצבע השלישית היתה צריכה להישאר בתוך היד. אין לרגע הצדקה לקריאות גזעניות, ומי ייתן - אם איגייבור צודק - שאותם גזענים ייתפסו במוקדם או במאוחר, וייענשו. אבל אין שום סיכוי שמכבי תל אביב הנוכחית שלמה עם התגובה של נוסא. אם כן, זה חמור עוד יותר.
שנית, כמעט מבלי לשים לב, זה השחקן השלישי של מכבי תל אביב שעומד תחת מתקפת אוהדיה העונה. היה את מהראן ראדי, על רקע לאומני. היה את בן רייכרט, על רקע סטטוסי. ועכשיו זהו איגייבור. ברור שאלו רק חלקים מהקהל וברור שמקרים כאלה קורים. אבל שלושה מקרים שונים בחצי שנה זה דבר שקשה לטאטא, ובמכבי תל אביב צריכים לשאול לאן העסק הזה הולך.
בין אם העימותים נבעו מגזענות ובין אם מחוסר שביעות רצון, קשה למצוא תירוצים לטמטום הזה. הרי מכבי תל אביב זה המועדון הבכיר בישראל כרגע, וזה שמנוהל בדרך הכי מתקדמת (מכבי חיפה איתם בטופ). בנוסף, על הדשא הסיפוקים לא מפסיקים להגיע והחגיגות כמעט ולא פוסקות. אז למה? האם זהו מנגנון השמדה עצמי, זה שלוחץ על כל קבוצה ישראלית? כמו המחנאות במכבי אחרי האליפות בעשור הקודם, או הגאידמק בבית"ר או הטביב בהפועל, או ה'אליפות-בלי-מאמן' של חיפה?
עד כה, תחת שלטון קרויף, מכבי תל אביב הראתה שהיא עשויה מחומר אחר. ובגלל זה יהיה מעניין לראות כיצד הצהובים ינהגו בפרשה הנוכחית, איך ישתיקו/יפתרו אותה, האם יעמידו את איגייבור לדין פנימי כפי שביקש תובע ההתאחדות, והכי חשוב - איך ימנעו את הבעיה הבאה. מיטש גולדהאר תמיד אמר שלפני הכול, הוא מחפש לבנות פה תרבות אחרת. פורסם שהעימותים בין האוהדים לראדי הפריעו לו. איך יגיב הפעם?
מדליית ארד: המיקרופון כבר לא יציל את CM פאנק
לכל אלה שמתלוננים על כך שמתאבקי ה-WWE הם לא ספורטאים - הנה (עוד) אחד שינסה להוכיח לכם אחרת.
רק לפני כמה ימים חתך CM פאנק, אלוף WWE עד לא מזמן, את ארגון ההיאבקות הבידורית של וינס מקמהן. "חשבתי שאני אוהב את מה שעשיתי, אבל זה רק הפך אותי לאומלל", אמר פאנק, ששמו המקורי הוא פיל ברוקס. "כל הזמן הייתי אומלל, ואם אני אומלל, אז לעזאזל עם זה. ה-WWE זה מקום עבודה דפוק, הם לא שילמו לי אפילו קרוב למה שהגיע לי".
כיום, אם אתה אצל מקמהן, אין לאן להתקדם בתחום. זה הטופ של הטופ - ברייטינג ובכסף. אבל תמיד יש את אלה שחושבים שמגיע להם יותר, ופאנק היה כזה, כנראה שבצדק. הוא משך את הארגון במשך שנים, ולא משנה אם גילם דמות רעה או טובה, תמיד היה אהוב הקהל. גם בשל הסגנון בתוך הזירה, אבל בעיקר בגלל יכולות המיקרופון שלו. "הקול של חסרי הקול", כונה, והקהל אהב אותו עוד יותר. מכל הרגעים שלו בתעשייה, הכי זכור הוא הנאום מיוני 2011. אז פאנק תקף את מקמהן, והבדייה והמציאות התערבבו להן.
אז עכשיו אין תירוצים ואין מבוים. פאנק חתם השבוע על חוזה ב-UFC, וזה, כידוע, אמיתי לגמרי וכואב הרבה יותר. לפי ההערכות, ברוקס יילחם במשקל בינוני והקרב הראשון שלו יהיה ב-2015. המעבר קורץ לפאנק, שהודה שזו כנראה ההזדמנות האחרונה לעשות משהו בתחום הזה, אך גם לארגון. ה-UFC חווה תקופה קשה מבחינת מזומנים ורייטינג. ההיעדרויות של כוכבים כאנדרסון סילבה וג'ורג' סנט פייר גם לא מוסיפות, והשמועות דיברו על טאלנט חדש שיערוק מ-WWE.
אותו באזז שפאנק ידע למשוך יעזור למקום העבודה החדש שלו, אבל לא יעזור לו. באוקטגון אין הצגות - ופאנק יגלה זאת על בשרו.
"ראיתי מה הוא מסוגל לעשות, וראיתי אנשים כאלה שנכנסו לאוקטגון בעבר, ואני לא מת על זה", אמר פרשן ה-MMA של ESPN, ברט אוקאמטו. "זה בחור שלא הוכשר לכך ואתה נותן לו להילחם בבמה הגדולה ביותר? פאנק, ברוקס, לא יודע איך תקראו לו. כאוהד של הספורט אני לא אוהב את זה. אני לא תמים, ואני יודע שהאינטרסים כלכליים. מהבחינה הזו אי אפשר להאשים את UFC". בשידור נשאל אוקאמטו מה הוא מצפה לראות מהטאלנט החדש, וענה: "מעט מאוד. אני מאמין לו שייקח את זה ברצינות ושהוא לא סתם רוצה שיכסחו לו את התחת. אבל אני יודע כמה זה קשה להיכנס לכלוב הזה ולהילחם".
גם ב-UFC וגם פאנק חושבים על תקדים ברוק לסנר. אלוף ה-WWE ב-2004 רק לחיים האמיתיים, וב-2008 זכה באליפות ה-UFC במשקל כבד (אחרי שני הפסדים פרש, חזר ל-WWE וכעת הוא שוב האלוף המכהן שם). הפיות של כולם נסתמו, המעבר הושלם. לסנר גם הביא מיליונים של צופים חדשים לתעשייה, והרייטינג עלה וגם הכסף. גם בובי לאשלי חצה את הכביש, ומאזנו 2-12 נאה. גם דייב באטיסטה התנסה, והוא על 1 מ-1. לכולם ברור - מקצועית, פאנק זה לא לסנר. בעוד לסנר התאבק במכללה והיה אלוף, פאנק מגיע כרוקי. "אני מתאמן כבר תקופה בג'יו ג'יטסו", אמר, אבל ברור שזה לא מספיק. פאנק הרגיע: "זו הקריירה שלי עכשיו, 100 אחוז. אני הולך על זה בכל הכוח".
עכשיו נחכה לקרב הראשון, ונראה עד כמה המציאות רחוקה מהדמיון.
משוגעים על ספורט? לעמוד הפייסבוק של אורן יוסיפוביץ
למעקב בטוויטר
orenjos@walla.co.il