טלמיטו האיום: על טלמו סארה, שיאן שערי הליגה הספרדית

"גווול! גברותיי ורבותיי, סארה הבקיע שער נהדר עבור נבחרת ספרד. זה היה מהלך מהיר. אלונסו יצא מההגנה ושלח כדור ארוך לגאינסה, שהמשיך בראשו לסארה, והחלוץ המרכזי של ספרד כבש!"

ב-2 ביולי 1950 נצמדה כל ספרד לרדיו כדי לשמוע את מילותיו של השדר המפורסם מתיאס פראטס מדווח מהמונדיאל בברזיל הרחוקה. היה זה המשחק האחרון הגורלי בשלב הבתים, בו היו הספרדים זקוקים לתיקו מול אנגליה כדי להעפיל לארבע הגדולות. השער של טלמו סארה לרשתו של ברט "החתול" וויליאמס העניק ללה-רוחה ניצחון 0:1, והשידור נחרת בזיכרון הקולקטיבי. אחרי שריקת הסיום התקשר נשיא ההתאחדות ארמנדו מוניוס קאלרו לגנרל פרנקו ודיווח: "כבודו, הבסנו את האנגלים".

ב"בית הגמר" ליקטה ספרד נקודה אחת בלבד מול אורוגוואי, הפסידה לברזיל ולשבדיה וסיימה במקום הרביעי, אבל במשך 60 שנה היה זה ההישג הגדול ביותר שלה בגביע העולם. כאשר לה-רוחה התכוננה לרבע הגמר מול פרגוואי בדרום אפריקה, ציינו במדינה שישה עשורים לאירוע המיתולוגי, והשער של סארה היווה לשחקנים השראה. הניצחון אפשר להם להיות שוב בין ארבע הנבחרות הגדולות בתבל, ואז הגיע אנדרס אינייסטה עם הרגע הקסום שלו בגמר מול הולנד והוריד את השער של סארה למקום השני.

בשבת עשוי הסקורר האגדי לאבד שיא נוסף – לליאו מסי חסר שער אחד כדי להשתוות אליו כמלך השערים של הליגה הספרדית בכל הזמנים. צמד בקלאסיקו יעלה אותו לפסגה, ואין זמן מתאים יותר כדי להיזכר בקריירה המדהימה של סארה, נער צועני שהיה ועודנו הכובש הספרדי הגדול ביותר אי פעם. לפני ראול, לפני אמיליו בוטראגניו. 251 שערים ב-271 משחקי ליגה הבקיע סארה במדי אתלטיק בילבאו, ועוד 81 שערים ב-74 משחקי גביע בלבד. בסך הכול עומד מאזנו בשורות הבאסקים על 335 כיבושים, והכל החל כדי טלמו סראוננדיה מונטויה – זהו שמו המלא – רדף בילדותו אחרי אוטובוס השחקנים של בילבאו אותם העריץ.

סארה היה ילד שביעי מתוך עשרה למשפחה של מנהל תחנת רכבת לא הרחק מבילבאו. שניים מאחיו הגדולים בחרו בכדורגל כמקצוע, ואחד מהם, תומאס, היה שוער נהדר שהוכתר למצטיין בליגה הספרדית בעונת 1930/31. האב, שלא סמפט את המשחק, התנגד נחרצות לכך שגם שילד נוסף ילך בדרכם, אבל התשוקה של טלמו לכדורגל היתה עצומה, והוא בילה כל רגע פנוי מתרוצץ עם הכדור בשכונה. בגיל 13 הוא כבר לאחת מקבוצות החובבים באיזור, וכישורי ההבקעה שלו גרמו לחבריו להדביק לו את הכינוי טלמיטו האיום.

סוף שנות ה-30 היו קשות מנשוא עבור ספרד. תומאס ואח נוסף היו בין קורבנות מלחמת האזרחים האכזרית, ואז הגיעה מלחמת העולם השנייה, אשר היוותה סכנה קיומית גדולה במיוחד עבור בני משפחת סראוננדיה בשל מוצאם הצועני. על אף התקופה המזעזעת, הצליח טלמו הצעיר לקדם את הקריירה שלו כי היכולת שלו היתה מזהירה. בגיל 17 הוא הוחתם בליגה השנייה, בגיל 19 התקדם לאתלטיק שבנתה מחדש את הקבוצה שכמעט התפרקה במהלך מלחמת האזרחים. משחק הבכורה שלו בפסי אדום-לבן התקיים בספטמבר 1940, וסארה הבקיע צמד בתיקו 2:2 מול ולנסיה. מאז הוא לא הסתכל לאחור.

בילבאו היתה קבוצה מלהיבה באותם ימים. לסארה הצטרפו ברביעייה הקדמית האימתנית פירו גאינסה, פאניסו ואיריאונדו, וההבנה ביניהם הזניקה את הקבוצה לצמרת הגבוהה. שיתוף הפעולה נקטע באופן זמני כאשר סארה נפצע פעמיים, ואז גויס לצבא ונשלח לסאוטה, מובלעת ספרדית במרוקו. כאשר חזר, הוא החל לקרוע רשתות בקצב מסחררת, ועונת 1942/43 היתה מזהירה במיוחד – סארה הפציץ 25 שערים ב-25 משחקים בכל המסגרות וסייע לבילבאו לזכות בדאבל. בגמר הגביע מול ריאל מדריד הוא היה זה שהבקיע את השער היחיד בהארכה, והשחקנים נשאו אותו על כתפיהם. גם בשנים שלאחר מכן נהנו הבאסקים מהצלחה עצומה בגביע בזכותו – הם הניפו אותו שוב ב-1944 וב-1945, וסארה היה בין הכובשים בשני הגמרים נגד ולנסיה.

סארה לא היה שחקן טכני במיוחד. "הכדור שורף לי את הרגליים", הוא נהג לומר, ולכן ניסה להסתפק במספר נגיעות מצומצם ככל הניתן. הוא בסך הכול ידע להיות במקום הנכון בזמן הנכון כדי לשלוח את הכדורים הלוהטים האלה לרשת, מעין קודמו הספרדי של גרד מולר, רק עם מבנה פיזי חסון הרבה יותר. ככל שחלפו השנים, הוא רק שיפר את הסיומת, והפך לבלתי ניתן לעצירה. ב-1945 הוא הוכתר לראשונה למלך השערים של הליגה הספרדית, וזכה בתואר הזה חמש פעמים נוספות כדי לקבוע שיא שלא נשבר עד היום. בעונת 1946/47 הבקיע סארה 33 שערי ליגה ב-24 משחקים, בעונת 1950/51 קבע שיא מופלא של 38 כיבושים ב-30 משחקים – רק הוגו סאנצ'ס השווה אותו ב-1990, ורק כריסטיאנו רונאלדו ומסי שברו אותו לבסוף. ב-1950 הוא גם הבקיע רביעייה בגמר הגביע, ה-1:4 על ויאדוליד בהארכה.

האוהדים בחבל הבאסקים העריצו אותו, אבל סארה התפרסם לא רק בזכות יכולתו מול השער אלא גם בשל אופיו הצנוע והרוח הספורטיבית שאפיינה אותו בכל משחק. את המחמאות על הכיבושים הוא העדיף לחלק לחבריו, ובמיוחד לגאינסה, אתו הגיע להבנה עיוורת. "היו לנו סימנים סודיים לפיהם ידענו לאן כל אחד מאיתנו ירוץ או ימסור. בכדורים החופשיים ובקרנות שהוא ביצע, תמיד ידעתי בדיוק איפה לפגוש את הכדור", סיפר סארה. סמלי שהיה זה גאינסה שבישל לו את השער ההוא מול אנגליה.

לא רק חבריו זכו ממנו ליחס מיוחד. מלאגה העניקה לו פעם מגן הוקרה על כך שסירב להבקיע לרשת חשופה כאשר שוערה נפצע, ובעט את הכדור החוצה. הוא עשה זאת גם במשחק מול לה קורוניה כאשר ראה את בלם היריבה סובל מכאבים. ההגינות שלו הייתה ידועה לכל, ולכן היה זה אירוע חריג כאשר סארה ספג כרטיס אדום ביזארי במיוחד בגמר ב-1945, בגין דריכה על שחקן על שחקן ולנסיה. "אלבארו נפל לדשא, ואחד החברים שלי אמר לי: 'תדרוך עליו'. הייתי טיפש, והנחתי עליו בצחוק את רגלי. השופט לא הבין את הבדיחה והרחיק אותי", תיאר החלוץ את התקרית.

"אני מעדיף להיפצע ולא לפצוע אף אחד", אמר סארה, ועמד במילתו. ב-1951, במהלך ניצחון 3:7 על אתלטיקו מדריד של המאמן הצעיר הלניו הררה, ראה החלוץ את השוער מנואל מונטס יוצא מולו במאבק על כדור אבוד. הבאסקי עשה הכול כדי להימנע מפגיעה בשוער, ונפגע בעצמו – מונטס נפל עליו ושבר את ידו. סארה נזקק לניתוח, החמיץ את כל העונה, ובילבאו פספסה הזדמנות לזכות באליפות אותה איבדה לברצלונה.

כאשר חזר למגרשים בעונת 1952/53 כבש סארה 29 שערים נוספים, אבל הפציעות היו מנת חלקו במשך כל הקריירה. שחקני היריב מעולם לא ריחמו עליו, והכדורגל בעידן ההוא, ללא מצלמות כלל, היה פיזי ואלים הרבה יותר בהשוואה למשחק של ימינו. אף אחד לא יודע לאיזה מאזן היה מגיע סארה אלמלא בילה פעמים רבות על שולחן הטיפולים של רופאים, עם קרע ברצועות ברכו, שבר ברגלו ופגיעות ראש. פעם הוא אפילו שיחק במשך שבועות ארוכים עם שבר בעצם הבריח. אף אחד לא יודע לאיזה הישגים היה מצעיד את ספרד אלמלא היה שיא פריחתו במהלך המלחמה ומיד אחריה. את הקריירה בנבחרת סיים הצועני הבאסקי עם 20 שערים ב-20 משחקים, כולל שישה בשתי הופעותיו האחרונות – רביעיה לרשת שבדיה וצמד מול בלגיה.

את בילבאו הוא עזב ב-1955, כאשר היה בן 34, אחרי שחינך וטיפח את יורשו, אנקו ארייטה – כוכב על שהבקיע 170 שערי ליגה בעצמו וראוי לכתבה נפרדת. כעבור שנתיים בליגות הנמוכות תלה סופית את הנעליים. סארה המשיך לשחק במשחקי ראווה למטרות צדקה, וגם אחרי פרישתו היה הדמות האהובה ביותר על האוהדים בחבל. כאשר הלך לעולמו ב-2006, בגיל 85, ערכו באצטדיון סן מאמס טקס מיוחד לזכרו וניגנו את המנון המועדון בפסנתר.

מסי ישבור את השיא של סארה בקלאסיקו, או שבוע-שבועיים מאוחר יותר, אבל שמו יישאר לתמיד בספרי ההיסטוריה, ומבחינת ממוצע הכיבושים עדיין מקדים הצועני הבאסקי את הפרעוש הארגנטיני.