בדיקה מקצועית שטחית של מכבי תל אביב וגלאטסראיי מגלה נקודות השקה רבות בין המועדונים. לשתיהן סגל שחקנים שמבוסס על שכירי חרב זרים; הזרים הבכירים של שתי הקבוצות מגיעים מאמריקה, או לפחות כאלו שקיבלו חינוך כדורסל אמריקאי; מבחינת DNA מקצועי, שתיהן אתלטיות מאוד, אוהבות לרוץ ולזרוק מבחוץ. לכן אין זה מפתיע שבגלאטסראיי התקבצו כמה וכמה אקסים צהובים (ארויו, מצ'באן, מנסה-בונסו), או שחקנים שמכבי שקלה להחתים בעבר (זוראן ארצג, מאליק היירסטון וג'אמונט גורדון שכעת פצוע).
כל השחקנים הללו מצוינים לכשעצמם; חבר'ה שניתן לכנותם "שחקני יורוליג לגיטימיים" - בלי היסוס. אפשר להרחיק ולטעון שמבחינת כישרון גולמי, החבורה הזו הופכת את גלאטסראיי נטולת המסורת והניסיון (זו רק עונת היורוליג השנייה בהיסטוריה של המועדון) לקבוצת טופ-8 לגיטימית במפעל.
יש לדעתי סיבה מסוימת ביותר לכך שאותה חבורה שהוזכרה לעיל נפלטה ממכבי, או שלא שיחקה במדיה לבסוף. אותה סיבה שבגללה אף קבוצה טורקית לא העפילה לפיינל פור היורוליג ב-13 השנים האחרונות - חרף השקעה מצטברת של מאות מיליוני דולרים. אותה סיבה שבגינה מכבי תל אביב מסתובבת בכל עונה - ללא קשר לאיכות הטהורה של הסגל, ללא קשר לשאלת התקציב - באזור החיוג של הפיינל פור.
במילה אחת: מחויבות. ובשתי מלים: מחויבות לניצחון.
ראוי לשאול מהי מחויבות. במקום לנסות ולהסביר בצורה מופשטת את המושג, ניתן להמחישו. על שחקן כמו דיוויד בלו אפשר לומר בכנות שהוא מחויב: ברמה האישית, ממוסר העבודה הייחודי שלו ניתן להבין שבלו רואה את עצמו מחויב לתחזוק גופו; ומסגנון המשחק שאימץ בשנים האחרונות - שכולל השקעת מאמצים ניכרים בצד ההגנתי, בריבאונד ובחסימות לאחרים בהתקפה, כמו גם עבירות גסות לרוב וטראש-טוק בו משתמש כדי להוציא יריבים מאיזון, ניתן להבין שבלו רואה את עצמו מחויב למטרה הקבוצתית - שהיא ניצחון. ובקיצור, דיוויד בלו הוא ספורטאי מחויב.
למכבי יש בעמדה מספר 4 את דיוויד בלו ולגלאטסראי יש בעמדה הזו את זוראן ארצג - שחקן מגוון, קלע שלשות יוצא מן הכלל ושם שכאמור היה בעבר ברשימות של מכבי.
מדוע ארצג מעולם לא חתם במכבי? משום שכשמסתכלים על הכדורסל שלו, על הסגנון שלו, המילה האחרונה שעולה לראש היא מחויבות. ב-32 דקות אמש קלע ארצג 12 נקודות, אבל למרות יתרון הגובה על בלו (2.11 לעומת 2.01) הוריד רק חמישה ריבאונדים והגיע לקו פעם אחת.
9 מתוך אותן 12 נקודות השיג ארצג בזריקות מבחוץ. בכל פעם שניסה להתקרב לטבעת נתקל בגוף הגדול של בלו, שלמרות הנחיתות בגובה דחק אותו מאזור הצבע. משחק פוסט-אפ מבוסס, בראש ובראשונה, על אלמנט של אגרסיביות ורצון. ברבע האחרון, כשגלאטסראיי הייתה בתנופה, קיבל ארצג את הכדור בסמוך לפינה הימנית של קשת השלוש, בחלק המגרש של מכבי. בלו התנפל עליו ופשוט גרם לארצג לצאת לאאוט עם הכדור. לו הייתה קטגוריה סטטיסטית שכימתה מהלכים שקשורים למחויבות, בלו היה מביס את ארצג ללא תנאי.
בכלל, לכדורסל של גלאטסראיי כקבוצה יש הרבה מאפיינים - אבל מחויבות היא לא אחד מהם. בתוכניתנו "משחק מקדים" דיברנו על השדרוג ההתקפי שחוותה גלא בטופ-16 בהשוואה לשלב הראשון, אבל גם לרגרסיה ההגנתית שלה. עמוק ברבע השלישי עמדה מכבי על למעלה מ-70% קליעה מ-2 - זאת למרות שסופו שחורציאניטיס שיחק פחות מעשר דקות במצטבר עד לשלב הזה, ובפועל הייתה מכבי נטולת משחק-פנים. במלים אחרות, קבוצת הגמדים של מכבי קלעה מתוך הקשת ללא הפרעה מול הנפילים של הטורקים. אין לכך שום הסבר מקצועי פרט לעובדה שגלאטסראיי שיחקה עם אפס מחויבות בהגנה.
לגלאטסראיי יש יותר כישרון בהתקפה ממכבי. למרות ההגנה הסופר-מחויבת של מכבי גלא קלעה מולה 81 נקודות. זו מנה שהייתה צריכה להספיק לה לו הראתה עשירית מהמחויבות ההגנתית שהראתה מכבי. אבל גלאטסראיי משחקת כדורסל של סאמר-ליג.
אחרי פתיחה הגנתית מהוססת לקח דיוויד בלאט פסק זמן. הוא הזכיר לשחקנים שלו שהם נלחמים על החיים שלהם. לא שמעתי את פסקי הזמן של ארגין עתמאן מגלאטסראיי אבל אני מוכן לשים את מיטב כספי על כך שעתמאן לא מדבר ולא דיבר עם השחקנים שלו במושגים של חיים ומוות. מכל מקום, מאותו שלב הידקה מכבי את ההגנה וברבע השלישי כבר הובילה ב-25 נקודות הפרש.
אם יש משהו שבלאט מסמל, יותר מכל דבר אחר, זה מחויבות. סגנון העבודה שלו והצורה בה הוא מנהל את המשחק מאלצים את השחקנים להשקיע את כל כולם בכל פוזשן. לאימונים האגרסיביים יש מן הסתם חלק בשחיקה הגופנית של שחקני מכבי שמביאה לפציעות - אבל הם יוצרים תלכיד מנצח.
מה יוצר קבוצה מחויבת? האם אלו השחקנים שמביאים איתם כל אחד באופן אישי את המעלה הזו שיוצרת קבוצה מנצחת, או שמא זו המערכת שמצליחה להפוך את השחקנים למחויבים? זו גם שאלה מעניינת. המילון העברי השלם של ראובן אלקלעי מבאר מחויבות כך: מוכרח, נאלץ. יש כאן אלמנט אקטיבי - אדם מרגיש את עצמו מוכרח לעשות X; ויש כאן אלמנט פאסיבי - אדם נאלץ לעשות X.
אפשר שבתחום הספורט יש מקום לשני הפירושים גם יחד. זאת אומרת, ספורטאי אינו יכול להפוך למחויב אם אין בו את היכולת והרצון הבסיסיים לרתום את עצמו למטרות הקבוצה. אך מנגד אין משמעות לרצון אינדיבידואלי שכזה כל עוד לא מאלצת המערכת - שמורכבת מהנהלה, ממאמן, מאוהדים, ממסורת - את כלל השחקנים לבטא את רצון והיכולת הנ"ל בפועל.
ניתן לראות איך כל זה בא לידי ביטוי אצל שחקן כמו אנדראה ז'יז'יץ'. אין ספק שמדובר בספורטאי מחויב מבחינה קבוצתית; הוא מבין היטב את דרישות המערכת ממנו. אבל אלמלא אותן דרישות לא היינו רואים אותו נלחם בהגנה בחירוף נפש עבור קבוצה שמראש חתם במדיה לשלושה חודשים בלבד.
גם שחורציאניטיס מחויב. ולכן במכבי החליטו באופן עקרוני להמשיך עם סופו גם בעונה הבאה. לכן גם החליטו במכבי לדבוק בדווין סמית', אפילו שהוא אמור לעבור בקיץ ניתוח בברכיים. שון ג'יימס, לעומתו, לא צפוי להמשיך - למרות שהוא מחזיק בחוזה. ולכן במכבי מאוד-מאוד-מאוד רוצים לראות את דיוויד בלו ממשיך לעונה נוספת.
המחויבות מבטאת את תחושת הדחיפות שעוטפת בכל עונה את מכבי: היא חייבת להצליח. באירופה, בליגה. וזה מחלחל, בדרך כלל, לרוב השחקנים, ברוב העונות. בשנים שבהן זה לא קרה מכבי הפסידה אליפויות בארץ או נאלצה להזיע כדי להשיג אותן מול יריבות שהחזיקו בתקציב קטן ב-90% ממנה (כמו למשל גליל עליון בשנת 93').
ואם מותר לי לשוב לרגע למשחק מול הפועל ירושלים, הרי שגם בו - כמו במשחק מול גלא - התבטא הפער בין הקבוצות ברמת המחויבות: ירושלים אולי מוכשרת מאוד, אבל הרבה פחות מחויבת לרעיון הניצחון מאשר מכבי. גם השחקנים כבודדים וגם הקבוצה ברמת המערכת. במכבי הצליחו להדביק את שכירי החרב שלהם בתחושת הדחיפות הקבוצתית. בירושלים לא מספיק. ולכן אולי זה לא מפתיע שבירושלים מככבים יותם הלפרין וליאור אליהו, שמסמלים הרבה דברים, אבל בהחלט לא דחיפות ומחויבות.
תחושת הדחיפות שיוצרת מחויבות היא הדבר שמבדיל את מכבי, ועוד מספר מועט של קבוצות כמו צסק"א וריאל מדריד, מיתר הקבוצות באירופה. ריאל תמיד בנתה קבוצות מוכשרות בשל התקציב האדיר שלה, אבל לא הצליחה בכל השנים שבהן שיחקה כדורסל בלתי-מחויב ונטול תחושת דחיפות.
מסורת משפיעה בוודאי על תחושת הדחיפות. אבל היא גם נוצרת בזכותה. עד שלא הגיעה הנהלה מחויבת באמת למכבי תל אביב בשנת 1969, הקבוצה הזו הייתה שווה להפועל תל אביב.
לכן אי-אפשר ללמוד דבר ממשחקים מול קבוצות בלתי-מחויבות כמו גלאטסראיי או קובאן. התמזל מזלה של מכבי שאת ריאל וצסק"א היא פוגשת כעת ולא בסיבוב הבא, על הכרטיס לפיינל פור - לא בגלל האיכות המקצועית שלהן אלא בגלל תחושת הדחיפות שקיימת גם במועדונים הללו. זהו אולי אחד מפניו של המכביזם: מי שראה בשבוע שעבר את אטורה מסינה נכנס בטירוף לתוך המגרש בדקה ה-37, כששחקניו מובילים על מכבי ב-30 נקודות הפרש, מבין שהרוסים לא פחות מכביסטים ממכבי.
בבית המקביל יש שלושה מועדונים ומאמן אחד שגם הם מחויבים לא פחות ממכבי: ברצלונה, אולימפיאקוס, פנאתינייקוס וז'ליקו אוברדוביץ' (מאמן פנרבחצ'ה-אולקר). אם אני צריך להמר, לפחות שלושה מהם יהיו בשלב הבא. אינני יודע מי תנצח, אם וכאשר תיפגש מכבי עם מי מהן, אבל ברור שזה יהיה קרב גדול, קרב אמיתי, משום שהוא יפגיש בין מועדונים מחויבים באמת, מועדונים שמכורים לניצחון.
ohad@walla.net.il