נושאים חמים

שושלת הברברת: על הפרשנות של פיני גרשון ביורובאסקט

פיני גרשון הגיע ליורובאסקט עם רזומה עשיר בכדורסל וכריזמה גדושה מול המיקרופון, אבל מההבטחה הזו נשארו רק משפטים מגומגמים ואמירות ריקות מתוכן. גם אחרי עזיבת צביקה שרף, החור שהשאיר עופר שלח בכס הפרשן בערוץ הספורט מסרב להיסגר

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
צילום: אור שקדי, עריכה: מיכאל ברגמן

במהלך שנות ה-90 זומן מאמן כדורגל בכיר לראיון בתכנית אירוח. הקבוצה שלו קרטעה ולמאמן, שחטף אז מכל כיוון אפשרי, נמאס מהביקורות. "פרשן צריך להיות שחקן או מאמן עבר", סיפק טענה שבהתרשמות ראשונית נראית מגוחכת, אבל יש בה לא מעט היגיון. בארצות הברית לוקחים רק אנשי מקצוע לעמדה, גם באירופה מרבים לעשות זאת. ההנחה הבסיסית היא שרק אם חווית ונשמת את המגרש, אתה יודע בדיוק מה עובר לשחקנים בראש, מהו מד הלחץ בפסקי הזמן ואיך לעצב תרגיל במהלך המכריע של ההתמודדות.

האמירה הזו, שהוכחה כבר מזמן כסדוקה, עומדת למבחן יומיומי בזירת הכדורסל החל משלהי 2012, אז עזב עופר שלח סופית את כס פרשן הספורט (יחד עם עוד כמה כסאות פרשן אחרים) ועבר לפוליטיקה. אפשר להתווכח על הידע של שלח, ובאם אתם אנשי כדורסל מעמיקים (מה שכותב שורות אלו אינו, יש להודות), בוודאי תמצאו דקויות שאינכם מסכימים עימן. על דבר אחד קשה לערער – הוא מבין את המדיום ויודע שהוא צריך לשרת את הצופה. הרהיטות והחדות שלו מעצימים את החוויה, בדיוק כפי שלראות משחק שאותו מפרשן ג'ף ואן גנדי יותר מעניין ממשחק... ובכן, שאותו לא מפרשן ג'ף ואן גנדי.

פרשן הכדורסל עפר שלח (ימין) והשדר ניב רסקין (שמאל) (ברני ארדוב)
רסקין בוודאי מתגעגע לפרטנר הזה (צילום: ברני ארדוב)

מלחמת המעמדות בנבחרת ישראל נחשפת

שיבק מסביר: למה בניתי על עומרי כספי

מי יהיה המאמן הבא של נבחרת ישראל?

את החור שהשאיר שלח ניסו בשנה האחרונה למלא שני טאלנטים בעלי רזומה עשיר באימון. עד לחודש שעבר היה זה צביקה שרף שפרשן את משחקי מכבי תל אביב ביורוליג ואת המשחקים המרכזיים בליגת העל. הדבר האחרון שאפשר להגיד על שרף הוא שאינו מבין בכדורסל, אולם זה היה הרושם שהשאיר על כל מי ששמע את הפרשנות שלו. שרף לא נתן שום תובנה נחרצת, הרבה לשתוק במהלכים ולא סיפק את מה שהצופה בבית צריך – הכוונה קלה למה שהוא רואה במגרש, הסבר תיאורטי לפעולות מעשיות. אולי חולשתו כפרשן היא הסיבה העיקרית להדחתו, אולי המשנית ואולי בכלל לא, אבל רגע לפני היורובאסקט שרף הוחלף בפיני גרשון.

גרשון היה הבאנקר של ערוץ הספורט בטורניר. את היכולות הוורבאליות שלו כולנו מכירים עוד לפני הכרזות הדובדבן והקצפת מהאליפות של גליל עליון ונאום המוקה המשוקץ. כמרואיין הוא תמיד סיפק את הכותרת, גם כמראיין הוא הוכיח את עצמו כשעשה זאת ב-ONE. למעשה, הפוטש המוצדק שארגן עם ניב רסקין לאריק שיבק לאחר ההפסד לאוקראינה הוכיח כמה גרשון בנוי לראיונות, איך הוא יכול לנשוך איפה שכואב, לגרום לאיש שבצד הנגדי להתגונן בחוסר נוחות ובעיקר לשאול בתקיפות את השאלות הנכונות.

אלא שבשביל להגיע לראיונות צריך לראות קודם משחק כדורסל שלם. ושם ההימור על גרשון הופך לנפילה כואבת.

***

פיני גרשון המנהל המקצועי של הפועל חולון (ברני ארדוב)
הימור שהיה אמור להיות באנקר והפך לכישלון חרוץ. פיני גרשון (צילום: ברני ארדוב)

***

"בוא". מילת הציווי המוכרת הפכה לנשק העיקרי של גרשון ביורובאסקט. "ועכשיו בוא נכניס את זה... בוא נשים שתיים... בוא נצא למתפרצת". למעשה, "בוא" של פיני היא לא מתפרצת, היא יותר התקפת מעבר שנהדפת בקלות. בכל פעם שאין לו מה להגיד, וברוב המקרים אין לו מה להגיד, הוא משתמש בציווי הילדותי הזה שנועד, כביכול, לטשטש את מה שאנחנו רואים: שכמו קודמו, גם פיני הגדול, הלהגן חסר המעצורים, קופא על המסך ולא מסוגל לספק אפילו תובנה מקצועית ראויה אחת. הוא לא מנתח חמישיות, לא מספר איזה תרגיל יעשו כעת הבלגים, לא עושה את מה שפרשן צריך לעשות – לשמש תחנה להמרת מידע מהמגרש לצופה בבית. לתת לפר גינטר את שם הרפרנס "גינטר נצר" זה נחמד בפעם הראשונה, לא מצחיק בפעם השנייה, מאוס בשלישית ובעיקר מעיד על דבר אחד: שגרשון לא התכונן כראוי למשחק. הוא לא יודע מיהו אותו גינטר ומהי ההיסטוריה שלו ומנסה להסוות את זה דרך משחק מלים קלוש.

לא ברור מה גורם למאמנים שעשו דבר או שניים בכדורסל לאבד, לכאורה, את כל המידע שיש להם בדרך בין הפה למיקרופון ומדוע גרשון מאבד את מרבית הקסם שלו ברגע שהמצלמה מפנה את גבה אליו. אם לשפוט על פי היורובאסקט, גרשון אינו תחליף ראוי לשרף. לאלי סהר יש חסרונות (הגדול שבהם – השימוש המוגזם בקריאת ה"לא מאמין לך", שמשום מה רק אנשי כדורסל מתענגים עליה), אבל הוא מגיע מוכן לשידור, עם הרבה מאוד ידע על שחקנים ובעיקר עם תשוקה בוערת לספר ולהסביר. יש לא מעט אנשי תקשורת שכמו סהר מסוגלים בזמן אמת לנפק אמירות שלא תשמעו מגרשון או שרף, אבל לא צריך ללכת רחוק מדי – יש גם אנשי כדורסל שיודעים לתת למידע לזרום החוצה, אף על פי שהאפיל שלהם נחות מזה של גרשון.

האם הגענו לשלב שבו יכולותיו של הפרשן ידלגו בסדר העדיפויות מעל ההילה של שמו? כרגע אנחנו לא שם, אבל הציבור נראה שבע מפרשנויות עילגות כמו זו של שלמה שרף, חולמניות כמו זו של צביקה שרף או חלולות כמו זו של גרשון. נראה שפוזת ה"פרשן שלא דופק חשבון" מתחילה למצות את עצמה, משום שאם פעם זה עוד היה מיוחד, היום כבר כולם כאלה בעולם שבו קולניות ובוטות הפכו לתנאי קבלה. כעת נותר רק לתת לגרשון זמן, לקוות שישתפר ולתהות מה יקרה אם לא.

שחקן העבר איל ברקוביץ' במסיבת עיתונאים (ברני ארדוב)
כשכל פרשן עוטה את מסכת ה"לא דופק חשבון", הפוזה מתחילה למצות את עצמה (צילום: ברני ארדוב)