במרץ 2004 נפגשו ריאל מדריד וריאל סראגוסה בגמר גביע המלך הספרדי. הקבוצה מאראגון אמנם הדיחה את ברצלונה ברבע הגמר, אבל עדיין שימשה אנדרדוג מובהק. הרי מולה התייצבו הגלאקטיקוס הרעבים, שהיו נחושים להוכיח שהם עומדים בציפיות עם זכייה בתואר. שערים של דיוויד בקהאם ורוברטו קרלוס מול כאלו של דני ושל דויד וייה בפנדל קבעו 2:2 בתום המועד החוקי, ובמשך רגעים ארוכים נראה היה שההכרעה תגיע רק אחרי דו קרב פנדלים. ואז הגיעה הדקה ה-110.
20 דקות בתוך ההארכה, לוסיאנו גאלטי קיבל את הכדור כ-23 מטרים מהשער של ריאל מדריד וכמעט בלי לזוז שיגר בעיטה חזקה בחצי גובה, שקפצה פעם אחת על הדשא ונחתה בפינה הימנית התחתונה של ססאר. סראגוסה ניצחה 2:3 וזכתה בגביע על חשבון לואיס פיגו, זינדין זידאן ושות'.
הקריירה של "הואסו" ("העצם", כפי שהוא מכונה בארגנטינה) גאלטי נראתה אז על המסלול הנכון. השחקן המבטיח שב-1999 זכה עם ארגנטינה באליפות דרום אמריקה לנבחרות צעירות תוך שהוא מסיים את הטורניר כמלך השערים, החל לקיים. הוא צבר ניסיון בליגה הספרדית, זכה להערכה רבה ממאמן נבחרת ארגנטינה חוסה פקרמן ובקיץ 2005 נרכש על ידי אתלטיקו מדריד תמורת כארבעה מיליון יורו. שנתיים בינוניות בויסנטה קלדרון הספיקו לקשר הימני הארגנטינאי ולקבוצה מהבירה בשביל לקבל החלטה הדדית על פרידה ובתום עונת 2006-7 הוא נחת באולימפיאקוס.
ביוון גאלטי גילה ליגה עתירה בכוכבים, אבל כזו שקטנה על מידותיו. בעונה הראשונה שלו הוא כבש שלושה שערים ובישל 15 נוספים בליגה והבקיע שלוש פעמים בליגת האלופות, אחת מהן שוב נגד ריאל מדריד. את העונה השנייה באתונה סיים עם 18 שערים ו-12 בישולים ב-40 הופעות בכל המסגרות. באותן שנתיים אף זכה עם אולימפיאקוס בשתי אליפויות ובשני גביעים.
השנתיים בפיראוס הספיקו ל"הואסו" בשביל להפוך לאחד מהשחקנים האהובים באצטדיון גאורגיוס קראיסאקיס. הוא קיבל אהבה בכל פינה ואוהדי הכדורגל ביוון העריצו והעריכו אותו ואת היכולות שלו. הוא מצא את מקומו ביוון וגם תכנן שם את עתידו המקצועי עם חתימה על חוזה עד קיץ 2013, אלא שהחדשות הרעות כבר המתינו מעבר לפינה.
הקרואטי אלן פאמיץ' השתוקק לחזור למגרש - ושילם בחייו
ב-1999, אותה שנה בה הבריק באליפות דרום אמריקה לנבחרות צעירות, התגלה בגופו של גאלטי וירוס שפוגע בשתי הכליות שלו. כך קרה שלצד ההתקדמות היפה של הקריירה שלו, מצבו הבריאותי הלך והחמיר. השנים חלפו, הארגנטינאי שיחק ברמות הגבוהות ביותר וגרף תארים, אבל חודשיים לפני שמלאו לו 30, הרופאים אבחנו שהוא סובל מאי ספיקת כליות. שמונה חודשים לפני כן עוד חגג דאבל שני ברציפות עם אולימפיאקוס, אבל כעת היה עליו להתמקד במאבק מסוג שונה לגמרי.
"הואסו" הפסיק להתאמן והתמקד אך ורק במצבו הבריאותי שאכן הלך והשתפר, אבל בקיץ הודיע על פרישה: "לצערי אם אמשיך לשחק, אני אסכן את עצמי. אם הייתי אנוכי לא הייתי פורש, אבל יש לי משפחה וחברים. עכשיו מתחילה תקופה חדשה", הצהיר, אבל לא הצליח לשים סוף לגעגועים.
הפרידה מהכדורגל בגיל 30 הייתה קשה. במרץ 2011 גאלטי הגיע ללה רומארדה וזכה לתשואות רמות ומרגשות מאוהדי סראגוסה, שבע שנים אחרי שחגג איתם גביע. כמה דקות לאחר מכן הקבוצה המקומית פצחה בפסטיבל שהסתיים ב-0:4 על ולנסיה והארגנטינאי הפך לסיפור ישן. הוא הרגיש שמחיאות הכפיים והשאגות אחרי שער או ניצחון גדול חסרות לו. את העידוד שנועד לכבד אותו כשחקן עבר הוא לא אהב.
רובן הוראסיו גאלטי היה קשר ימני מצליח. הוא זכה באליפות עם ריבר פלייט ב-1979 וחזר על ההישג ב-1982 עם הקבוצה איתה הוא מזוהה עד היום, אסטודיאנטס. כשב-2012 הרופאים בישרו לבנו שמצב הכליות שלו הולך ומחמיר, הוא התייצב בבית החולים ביחד עם אשתו כדי לבדוק התאמה לתרומה. שניהם נמצאו מתאימים, אבל רובן הכריז שהוא יעשה זאת.
בספטמבר 2012 אחת מהכליות של האב הושתלה בגופו של בנו. "אבא שלי הוא אדם גדול ואני לא יכול להביע כמה אני גאה להיות הבן שלו", אמר לוסיאנו לפני הניתוח והוסיף שהוא מקווה שלאחר מכן הוא יוכל לחזור לכדורגל. מעטים האמינו שזה יקרה, אחת מהרופאות אף הציעה שהוא יתמקד בתחרויות ספורט מיוחדות לאנשים שעברו השתלות איברים, אבל כחודש וחצי אחרי הניתוח הוא התייצב במתקן האימונים של אסטודיאנטס.
כשבוע אחרי שחזר להתאמן, גאלטי החל לסבול מחום גבוה ובבדיקות התגלה שהוא איבד כמות גדולה של תאי דם לבנים. הרופאים ייעצו לו לוותר, אבל הוא סירב בשם האהבה לענף, או חוסר היכולת להיות מנותק ממנו. בגיל 33, שלוש שנים אחרי שהודיע על פרישה מאונס, לוסיאנו חלם לחזור לעונה או שתיים באסטודיאנטס הקבוצה שאיתה הוא ואביו מזוהים אבל שם חשבו אחרת ולמרות שאפשרו לו להתאמן עם הקבוצה, לא הציעו לו חוזה. בלית ברירה גאלטי עזב את ביתו הראשון ופנה לזה השני: יוון.
לפני כמה ימים התאספו מאות אוהדים נלהבים של אופי כרתים בתוך ומחוץ לנמל התעופה בהרקליון כדי לקבל את פניו של שחקנה החדש של הקבוצה, לוסיאנו גאלטי. הם ידעו שאחרי כל כך הרבה זמן בלי כדורגל הוא לא יהיה שוב אותו שחקן מהולל מאולימפיאקוס, הם הבינו שמצבו הבריאותי עלול להפוך את החוויה הזו לקצרה מהצפוי, אבל הם חגגו את האפשרות להרפתקה משותפת איתו וקיבלו אותו בשירים וריקודים.
שנה ותשעה ימים אחרי שכבש שער ניצחון בגמר גביע המלך הספרדי, "הואסו" עשה זאת שוב. נבחרת ארגנטינה יצאה אז ללה פאס כשהיא מלווה בפחד הגבהים הקבוע שלה. האלביסלטה ניצחו בבירת בוליביה רק פעמיים בעבר במוקדמות הגביע העולמי והפעם האחרונה בה הם עשו זאת, הייתה אי שם ב-1973, כשהם יצאה לחוחוי שעל הגבול הארגנטינאי-בוליביאני 75 יום לפני המשחק כדי ללמוד להתמודד עם החמצן המועט בגבהי היבשת.
גם הפעם נראה היה שהרוח נושבת בכיוון הנבחרת המקומית שטיפסה ל-0:1 בדקה ה-49, אבל כעבור שמונה דקות בלבד לוצ'ו פיגרואה השווה. שש דקות נוספות חלפו, ההגנה התכולה-לבנה חילצה בחלק המגרש שלה, אלדו דוצ'ר אסף את הכדור ושלח אותו קדימה לגאלטי. הקשר נכנס לרחבה בתנועה אלכסונית, התייצב מול השוער לאונרדו פרננדס ושלח את הכדור פנימה. 1:2 לארגנטינה, תוצאה שלא השתנתה עד הסיום.
מאז ועד היום האלביסלסטה לא חזרו לנצח בלה פאס. שתי תוצאות תיקו ותבוסה אחת בלתי נשכחת 6:1 עם דייגו מראדונה על הקווים. במילים אחרות, לוסיאנו גאלטי חתום על השער שהעניק לארגנטינה את הניצחון היחיד שלה מאז 1973 במשחק מוקדמות גביע עולמי בבוליביה.
אחרי שאביו שהבין יותר טוב מכל אחד אחר את הגעגועים של בנו לכר הדשא - תרם לו כליה, אחרי שהוא התעלם מהעצות של חלק מהרופאים, אחרי ששב למגרשים בגיל בו אחרים מתחילים לתכנן את חייהם השניים, לוסיאנו גאלטי חזר לשחק כדורגל. רק תנו לו עוד שער ניצחון אחד.
