נוק אאוט למדינה שלמה: אדווין ואלרו, הגיבור הטראגי של ונצואלה

אדווין אנטוניו ואלרו בן 11. ג'ניפר רוסלין ואלרו בת 8. בשבוע שעבר - בדיוק שלוש שנים אחרי שאביהם רצח את אימם ואז התאבד בעצמו - פורסם בוונצואלה כי כל אותן רשויות שהבטיחו לסייע כלכלית ונפשית בהתגברות על הטרגדיה, נעלמו מפני השטח. חייהם של שני הילדים של אחד המתאגרפים המסקרנים בעולם בשנות האלפיים הם לא ממש חיים. השניים גרים עם סבא וסבתא ומספר דודים במרידה, במערב המדינה, אולם ביורוקרטיה משפטית מונעת מהם וממשפחתם לנצל את שתי הדירות ושבעת כלי הרכב שהוריש אדווין ואלרו לשני ילדיו. המשפחה לא ממהרת לספר להם הכל על אביהם - טיפוס סבוך, שבקונסטלציה מסוימת יכול היה להיות אחד המתאגרפים המפורסמים ביותר בעולם, אחד האנשים העשירים ביותר בוונצואלה.

אבל בקונסטלציה הנוכחית הוא אבא שלהם: האלכוהוליסט, המסומם, זה שדקר את אמא ואז תלה את עצמו בתא המאסר ארבעה חודשים אחרי יום הולדתו ה-28.

בהלוויה של אדווין ואלרו, סיפרה חמותו כי החל להשתמש בקוקאין כבר בגיל 12. מספר מקורות אחרים אישרו כי אלה השנים בהן החל לגור לבדו, ברחובות, בנפרד מהוריו הגרושים. הוא חי מהיד אל הפה, מהיד אל הפרצוף של האנשים שאיימו עליו, עורך קרבות הישרדות עם עצמו ועם הסביבה. "לא היתה לו ילדות. הוא סיפר לי שלפעמים היה צריך לגנוב כדי לאכול", אמר מי שלימים יהיה מנהלו, חוסה קסטיו. ואלרו מצא מחסה ומפלט מסוים בזירה, ובילה את שנות נעוריו כמתאגרף חובב. את האגרסיות העצומות שהיו חבויות בו תיעל אל תוך זוג כפפות, שאפשרו לו להשיג מאזן של 6:86 כחובבן, כולל 45 נוק-אאוטים, שלוש זכיות רצופות באליפות ונצואלה לחובבים וזכיה באליפות מרכז ודרום אמריקה למשקל נוצה בשנת 2000. לכולם היה ברור שואלרו מוכן לקפיצת המדרגה, ואת קפיצות המדרגה שלהם, ספורטאים מדרום ומרכז אמריקה נוהגים לעשות במקום עיקרי אחד: ארצות הברית.

אלא שארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות לא ממש ששה לקבלו. ב-5 בפברואר 2001 היה מעורב ואלרו בתאונת אופנוע קטלנית שכללה סדק בגולגולת ודימום תוך-מוחי. אחרי התאוששות בת שנה הוא קיבל אישור מחודש לשוב ולהתחרות בגבולות ונצואלה וכך גם במדינות אחרות, אך לא בארצות הברית - שם, התברר, הסטנדרטיים הרפואיים היו מעט גבוהים יותר, ואנשי מקצוע העדיפו שלא לאפשר לבחור בן 21 עם נזק מוחי לספוג מכות בראש על בסיס יומי. במרוצת השנים, הביע ואלרו תסכול וכעס רב על האיסור הגורף, וטען כי ליחסיו הקרובים עם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס, לא בדיוק בן הברית המושלם של ארצות הברית, יש משקל רב בהחלטה של הרשויות האמריקאיות. על חזהו של המתאגרף קעקוע של הנשיא האהוב, שהגדירו לא פעם כ"גיבור לאומי", והזמינו לאירועים פרטיים רבים. תזכרו את הקשר הזה. נחזור אליו בהמשך הסיפור.

אי קבלת הויזה מארצות הברית לא הכניעה את ואלרו. להיפך, ייתכן שהאירועים דווקא החדירו בו מוטיבציה נוספת. הוא מצא מפלט בפנמה, צרפת, מקסיקו, ארגנטינה ויפן, שם למארגני קרבות לא היה אכפת מתיקו הרפואי או מהאבקה הלבנה שמצאה דרכה לנחיריו, והחל בסדרת נצחונות היסטורית: לא פחות מ-18 רצופים שהושגו בנוק-אאוט בסיבוב הראשון הביאו אותו עד ספר השיאים של גינס, לאחר שניפץ את השיא הקודם שנקבע ב-1906. סגנונו ההתקפי, חסר הפחד והפרוע הקנה לו שלל כינויים – בעיקר El Inca (על שם לוחם אינדיאני עתיק), אך גם “הדינמיט", “המחסל" ו"המפרק", כינויים שבדרך כלל לא ניתנים למתאגרפים הגנתיים. אם מוסיפים לכך את העובדה שמרבית הקרבות שערך לא שודרו בארצות הברית, ניתן להתחיל להבין את המעמד המיתולוגי ממנו נהנה בשלהי שנות האלפיים. רק במרץ 2006 הצליח מתאגרף מקסיקני בשם חנארו טרזאנקוס לגרור את ואלרו לסיבוב השני, וגם אז זה לא הספיק לו בכדי להכניע את הוונצואליאני הדומיננטי. בהמשך אותה שנה ניצח את ויסנטה מוסקורה וזכה בתואר אלוף העולם במשקל נוצה - תואר עליו שמר למשך שנתיים, לפני שהחליט ב-2008 לעבור לקבוצת משקל גבוהה יותר. פחות או יותר באותו שלב קיבל סוף סוף אישור מארצות הברית להתחרות בטקסס (אותה מדינה בה נתפס נוהג בשכרות, דבר שלא סייע בקבלת הויזה), וב-2009 הוכתר כאלוף העולם במשקל קל לאחר שהכניע את אנטוניו פיטואלה בשני סיבובים. כששמר על התואר מול הקטור ולאסקס (שבעה סיבובים) ואנטוניו דמארקו (תשעה סיבובים), לאף אחד כבר לא היה ספק: לא מדובר פה בגימיק. גימיק לא מרביץ ככה.

באותו זמן, הקולות שקראו לקרב בין ואלרו ומני פאקיאו - אחד המתאגרפים הגדולים אי פעם, ובלי ספק המתאגרף הטוב ביותר של שנות האלפיים - גברו. "זה הקרב שכל העולם רוצה לראות", אמר ואלרו בעצמו. ריץ' קאפיילו, שארגן לא מעט קרבות בארצות הברית, נאלץ לקבוע בדיעבד כי "אדווין היכה כל כך חזק, שהוא בלי ספק יכול היה להכניע את פאקיאו בכל לילה נתון. ואלרו לא נחשב לגדול משום שהוא מעולם לא התאגרף מול הטובים ביותר. אם היו נותנים לו צ'אנס, הוא היה מוכיח את הגדולה שלו". מארגן הקרבות בוב ארום, מהדמויות החזקות ביותר בענף, אישר בשלהי 2008 כי ניסה להכניס את שני הענקים לזירה אחת, ואמר אז: "אני לא יודע אם זה יהיה הקרב הכי קשה של מני, אבל זה בלי ספק יהיה הקרב הכי מסוכן שלו". פרדי רואץ', המאמן שנכנס להיכל התהילה של האגרוף, צוטט במרץ 2010 כאומר: "לאדווין מותר להילחם בטקסס. אם נצליח לסדר את הקרב הזה, נמכור את כל הכרטיסים. הוא המתאגרף הכי אטרקטיבי כרגע, והייתי רוצה לראות אותו מול פאקיאו".

חודש לאחר מכן, אדווין ואלרו כבר לא היה בן החיים.

האם היתה קורלציה בין ההצלחה של ואלרו, הפופולאריות ההולכת וגוברת שלו עם עלייתו המטאורית של יו-טיוב, שאפשר לכל זב חוטם בתבל לצפות בקרבות שלו, והתרסקותו הבלתי נמנעת? קשה לדעת. העובדות היבשות מראות שבחודשים האחרונים של חייו, היה המתאגרף אלים מתמיד מחוץ לזירה. ב-25 במרץ, 2010 תקף ואלרו את אשתו, ג'ניפר ויירה דה ואלרו בת ה-24. בבית החולים, שם גילו כי מספר מצלעותיה נשברו וריאתה מחוררת, תקף אחד האנשים המפורסמים והאהובים בוונצואלה את הרופא והאחות שטיפלו באשתו. על ג'ניפר, שכבר היתה קורבן להתנהגות האלימה של בעלה לא פעם נאסר לדבר, ותוך זמן קצר היא טענה כי הפציעות - וכאן, נזכיר שוב: מספר צלעות שבורות, חור בריאה - נגרמו מנפילה במדרגות. זו לא היתה הפעם הראשונה שג'ניפר ואלרו השתמשה בתירוץ המדרגות כנסיון להסביר את החבולות שעל גופה. התובע המחוזי דרש לשלוח את בעלה לכלא, אולם השופט שחרר את המתאגרף לחופשי, בתנאי שיתייצב בבית המשפט כל שלושה חודשים. גם כאשר נגזר עליו לבלות חצי שנה בבית חולים פסיכיאטרי, ואלרו הצליח להשתחרר תוך תשעה ימים בלבד. הקשר ההדוק עם הוגו צ'אבס אפשר לו לרחף מעל החוק, לעשות ככל העולה על רוחו.

ובאותם ימים, מה שעלה על רוחו היה כמויות גדולות של קוקאין ואלכוהול. “הוא לא אוכל, לא ישן, רק משתמש בסמים כל יום ונהיה יותר ויותר אלים", אמרה ג'ניפר ואלרו למשפחתה בשבוע השני של אפריל 2010, מספר ימים לפני שנרצחה. ואז, ב-18 לחודש, נסעו הזוג ואלרו לבית מלון בוולנסיה, העיר השלישית בגודלה בונצואלה. אדווין ואלרו לא הפסיק לשתות ולהסניף קוקאין. על פי גרסתו, בשלב מסוים של הלילה, בחדר 624, הוא התרסק אל תוך שינה מתוקה. כשקם, ראה את גופת אשתו, מחוררת בשלושה פצעי דקירה. בבגדים מוכתמים בדם הוא ירד אל הלובי והודה בפני כוחות האבטחה כי רצח את ג'ניפר ואלרו. “אני מרגיש כל כך בודד", אמר לשוטרים שליוו אותו לתא המאסר. "אל תשאירו אותי לבד".

פחות מ-24 שעות אחרי שרצח את אשתו, תלה עצמו אדווין ואלרו בתא המאסר בעזרת מכנסיו. בין שיניו היתה טחובה תמונה של ג'ניפר ושני ילדיו.

רק בדיעבד, הסכימו האנשים הקרובים לאדווין ואלרו להודות כי לא עשו מספיק כדי למנוע את הטרגדיה. מנהלו, חוסה קסטיו, הפנה אצבע מאשימה לרשויות: "ביקשתי שלא ישחררו אותו. הוא היה זקוק לעזרה, הוא היה חולה בראש, אבל נתנו לו ללכת לחופשי. כולנו הפנינו את המבט". מארגן הקרבות בוב ארום נקט בגישה דומה ואמר: “במבט רטרוספקטיבי, ברור שהיו צריכים לאשפז אותו. לא הופתעתי ששמעתי על ההתאבדות שלו, כי הוא לא מסוג האנשים שהיו יכולים לשרוד בכלא".

אם כך, מדוע קסטיו, ארום ושאר אנשי המקצוע שהקיפו את אדווין ואלרו לא עשו דבר, לא אמרו את מה שחשבו כשעוד ניתן היה למנוע את האסון? פשוט מאוד: במקום לנסות ולטפל במחלה של המתאגרף שסיים את הקריירה עם מאזן מושלם של 27 נצחונות – כולם בנוק-אאוט - מארגנים, יחצנים ואינטרסנטים רק טיפחו אותה למען המניעים שלהם עצמם. אם היו כופים על ואלרו אשפוז במוסד פסיכיאטרי כזה או אחר על מנת לטפל בבעיות האלכוהול, הסמים והדיכאון שלו, היו מעמידים בסיכון את שובו לזירה, ובכך גם את ארנקיהם שלהם. כולם היו מודעים לנזק המוחי שנגרם לו באותו תאונת אופנוע ב-2001, ובכל זאת, על פי רוב, לא עשו דבר.

בשנת 2010 התאבדו לא פחות משלושה מתאגרפים. קשה להצביע כאן על ביצה ותרנגולת, אם כי סביר להניח שהאלימות לא מתחילה מרגע ההיכנסות לזירה: אנשים בעלי ייצר אלים במיוחד מראש לא נוהגים לבחור קריירה כרואי חשבון, נניח. במקרה של אדווין ואלרו, הרעל הפנימי היה המחלה והתרופה, חרב פיפיות שסייעה לו לפלס את דרכו ביער, הרחק מהעוני והפשע של רחובות ילדותו, עד מעמדו כאחד המתאגרפים המפורסמים בתבל, ועד ההתאבדות הבלתי נמנעת. למשך מרבית הדרך, הרבה יותר אנשים סייעו לו לטפח את ייצר האלימות הבלתי מתפשר שלו, מכאלה שהציעו טיפול נפשי. אפילו בהלוויה שלו, מאות אנשים בכו מול הארון וקראו: “אלוף, אלוף, אלוף”, משום שעבור חלקם, וביניהם, עדיין, הוגו צ'אבס, זה מה שהוא היה. אלוף. גיבור לאומי. כשיזכירו להם את אדווין ואלרו, הם יחשבו על המתאגרף הגדול, בשיא כוחו, מפרק בנוק-אאוט כל מה שזז בזירה.

רק אחר כך, אם בכלל, הם יחשבו על הדברים שפירק מחוצה לה, או על שני הילדים היתומים שהותיר אחריו.

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il