"תפקידו של השופט הוא לשמש 'פה למחוקק'. הוא חוזר על לשון החוק, לא יוצר כל נורמה חדשה... ביצירת הדין על השופט לשאוף להגשמתן של שתי מטרות מרכזיות. האחת, גישור על הפער בין המציאות החברתית לבין המשפט. עליו להתאים את המשפט למציאות החיים המשתנה. השנייה, הגנה על החוקה וערכיה. לשם כך עליו לפעול באובייקטיביות. עליו להיות רגיש להסכמה החברתית, עד כמה שזו קיימת. עליו לקיים את אמון הציבור בהגינותו" (אהרן ברק, "השופט בחברה הדמוקרטית")
כשקוראים כיצד נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק מגדיר את תפקידו של השופט, אילו משמעויות חברתיות הוא נותן לתפקיד ואילו ציפיות יש לו ממנו, קשה שלא לזהות את המרחק העצום בין ההגדרה האידילית של התפקיד לבין הביצוע המאכזב שלו בכל הנוגע לבית הדין של ההתאחדות לכדורגל. אומנם לא מדובר בשופטים אלא בדיינים, בסך הכל מדובר בעונשי רדיוס ועונשי הרחקה לשחקנים סוררים ולא בדיני נפשות חורצי גורלות, ובכל זאת, יש ציפיות. למשל, לפעול באובייקטיביות. למשל, להיות רגיש להסכמה חברתית. משום מה, לעתים דיינינו מתקשים לתפקד בפער בין שתי הציפיות הללו.
למשל, עלי חטיב. קשה לזכור מתי בפעם האחרונה כדורגלן בישראל ספג עונש של שמונה משחקי הרחקה על יריקה. אביחי ידין הורחק בזמנו מ-12 משחקים (הופחת לתשעה), אבל רק אחרי השתוללות שעל פי בית הדין כללה "אחיזה בשופט", העלבת שופט", ו"על סף פגיעה פיזית בשופט". זכורות לנו יריקות במגרשים (עידן ורד הורחק אשתקד לשני משחקים על עבירה דומה), וזה אכן אקט מכוער שראוי לגינוי ולענישה מחמירה מאחר שיש בו אלימות וזלזול, ועדיין, לא שמונה משחקים.
נדמה שכאן הדיין לקח עליו "להיות רגיש להסכמה החברתית", כדברי אהרן ברק, והבהיר לחטיב את הסלידה של הציבור מיריקה. אומנם על פניו זה רק פרץ של רוק מפיו של אדם, אולם הדיין, מתוקף "רגישותו החברתית", החליט שזה הרבה יותר מזה, שזו תוקפנות אלימה. "בנסיבות חומרת העבירה, גם לעברו המשמעתי היחסית נקי של הנאשם יש משקל נמוך", כתב הדיין עמנואל סלע בפסק הדין.
במקביל קיים עניין המידתיות. החליט הדיין, וזו זכותו, שהפעם עליו להחמיר. ספק אם בדו"ח השיפוט נכתב בפירוט איזו יריקה ירק חטיב, אבל סביר להניח שהדיין ראה את הצילומים בטלוויזיה, וזיהה שלא מדובר בסתם יריקה, אלא ביריקה בפרצוף, מקרוב. למעשה, למרבה הגועל, הייתה זו יריקה לתוך הפה. "מילא לירוק", ודאי אמר לעצמו הדיין, "אבל מוחטה לתוך הפה? הרי זה דוחה שבעתיים". וכך הוא פסק על השחקן עונש הרחקה של שמונה משחקים, למען יראו וייראו, למען יבינו שחקנינו שהדיין מתאים את המשפט למציאות החיים, ושהוא רגיש להסכמה חברתית כפי שדורש אהרן ברק, ושמבחינתו, ומבחינתנו, מוחטה לתוך הפה היא דבר חמור, ושאסור להשלים עם אלימות מכל סוג שהיא.
יום או יומיים אחרי זה, אותם דיינים, מאותו גוף שיפוטי, לקחו את עניין המידתיות לקצה אחר. אוהד פרץ למגרש, על ראשו של הקוון נזרק חפץ שגרם להפסקת המשחק, כל המדינה צפתה באירועים האלימים, אבל לפתע הדיינים המחמירים מחליטים להתחשב. זו כמובן זכותם האנושית להזדהות עם החרטה וההודאה של הנשאם ולקחת אותן כשיקול בהחלטתם. זו חובתם כדיינים להתאים את המשפט למציאות החיים. וכך, ואולי בצדק (הלא כולנו נגד עונשי משחקים ללא קהל) הם מחליטים להתחשב בבית"ר ירושלים. הפעם הם מחליטים שאין צורך אמיתי להיות קפדנים ונוקשים. הפעם הם מרגישים שלא נכון יהיה להפגין חוסר סבלנות כלפי החוטא. הפעם הם מרשים לעצמם להפגין רחמים, להיות קשובים כלפי הצד התוקפן, להבין את המגבלות שלו. מה הטעם בעונש חמור אם הובעה חרטה?
כאמור, אלו תכונות אנושיות לרחם או להחמיר, ותפקידו של השופט הוא לקרוא לעומק את הפרטים ולהחליט מתי הוא נצמד לצד המחמיר של החוק ומתי הוא בוחר להקל על הנאשם. ועדיין, זה לא מפתיע שעלי חטיב, מצד אחד, ובית"ר ירושלים, מצד שני, זכו לטיפול שונה. זה לא מקרי שעל הכדורגלן הערבי נגזר עונש קשה, בעוד הקבוצה של המדינה זכתה להקלה והתחשבות. למעשה, השופטים היו נאמנים להגדרותיו של אהרן ברק. הם "מתאימים את המשפט למציאות החיים", שבה ערבים הם אזרחים סוג ב'. הם "רגישים להסכמה החברתית", לפיה יש לדפוק את הערבי. הם בהחלט, לצערנו, בדיוק כפי שדורש השופט אהרן ברק, משמשים "פה למחוקק", לא יוצרים כל נורמה חדשה, ומקיימים את אמון הציבור כהלכתו.