הרבה יותר טובים ממה שחשבתם

אני יודע שאתם יודעים שאנדרו ביינום הוא שחקן כדורסל מעולה. אולי הייתם עדים לכל בניצחון ההוא של הלייקרס על סן אנטוניו, כאשר ביינום קלט 30 ריבאונדים, וייצר את המשחק ה-14 בלבד ב-27 השנים האחרונות, של 30 ריבאונד או יותר. וגם, כבר הפנמתם שהעונה ביינום התפתח לשחקן של 18.5 נקודות ו-12 ריבאונד, ושללא קובי התפוקה הסטטיסטית שלו רק הלכה ותפחה. אבל האם אתם כבר יודעים שביינום, העונה, הוא השחקן החשוב ביותר בלוס אנג'לס לייקרס, ושווה לסנטר הטוב בליגה?

איך אני מעז לספר לכם שביינום חשוב וטוב מבריאנט ופאו גאסול? תחילה, מספרים. עיון בסולם הסטטיסטי, מדד הPER, נוסחה לאומדן יעילות שנידונה בעבר במדור בהרחבה, מציגה באופן הברור ביותר את עליונותו של ביינום. יכולתו להוביל את הלייקרס במדד זה היא אולי הנתון הסטטיסטי המרשים ביותר שלו העונה. הסיבה לכך היא שלמדד הטיה ברורה לטובתם של קלעים – הוא שם דגש על קליעת הרבה נקודות ומקטין את חשיבותה של בחירת זריקות יעילה, קרי ממעיט בערך אחוז הקליעה. על אף שהמדד מלכתחילה מוטה לטובתו של קובי, ועל אף שנוספת הטיה נוספת בכך לקובי יש הזדמנויות רבות יותר לעלות במדד מכיוון שאחוז השימוש בו בהתקפה גבוה ב50% מזה של ביינום – ידו של הסנטר על העליונה. לכן, אני לא חייב לקשקש על מדדים אחרים, כמו "True Shoting" או "תרומה יחסית לדקה לניצחונות הקבוצה" (שבשניהם כמובן ביינום מוביל את הקבוצה), מכיוון שב-PER ביינום מביס את קובי במגרש שלו.

כך, מתוך מספר יבש מתגלה הסיפור העסיסי, הראשון, על העונה הגדולה של ביינום. הלייקרס התחילו את העונה שבורים – הם איבדו את כריס פול עוד טרם הגיע, ואת למאר אודום, שפשוט איבד את זה לגמרי. הם חיפשו לדוג טרייד, שיאפשר לרענן את הסגל, ויעניק להם סופרסטאר בשיאו. ולמזלם אף קבוצה לא נגסה בפיתיון. כי ללייקרס היה סופרסטאר בשיאו לפני שהעונה התחילה: ביינום לא המציא עצמו מחדש העונה, אלא הוא רק גרסה פעילה ובריאה יותר של ביינום - הוא קולע באחוזים דומים מכל הטווחים והריבאונד לדקה שלו זהה.

כי אם הקריטריון לגדולה ב-NBA הוא הצלחה לאורך זמן, ביינום כבר מזמן התחיל את המסע בדרך להיות שחקן גדול באמת; כי כאשר קובי וגאסול נשארו כשהיו – ומנפקים מספרים דומים פחות או יותר באותה יעילות, וכאשר הסגל של הלייקרס הצטמק והתגמד והחוויר, התגלה לו ביינום אחד ענק במלוא תפארתו.

אפשר להעז ולומר: אנדרו ביינום כבר לא נופל מדוויט האוורד בקרב על תואר הסנטר הטוב בליגה. גם כאן נתחיל במספרים. ישנה "התרומה היחסית לדקה לניצחונות הקבוצה", שזהה אצל השניים, וכן תרומה הגנתית דומה להפליא, אשר נמדדת, למשל, באחוז דומה של בלוקים מסך הזריקות של הקבוצה היריבה – שני אלו מאפשרים להשוות בין השחקנים; ומנגד, ביינום שחקן התקפה יעיל הרבה יותר, כפי שנמדד מאחוז הקליעה המשוקלל שלו ("True Shoting") המתחשב ביתרון המשמעותי של ביינום ביכולת העדיפה שלו לתרגם באחוזים גבוהים יותר את הכמות הרבה בה הוא מגיע לקו. אכן, עליונות. אך גם במקרה של שוויון יצא ביינום וידו על העליונה.

למה? מכיוון שהיתרון הברור של ביינום על פני האוורד כלל אינו נמצא על מגרש הכדורסל. כי האוורד, בחור מגודל וחביב, עשה בעונה אחת נזק בלתי הפיך לתדמית הציבורית שלו ושל המג'יק, תוך שהוא הופך את חדר ההלבשה לכיכר תחריר. באותו הזמן ביינום התבגר, השתפר וחיזק את גופו כדי שסוף סוף יצליח לשרוד עונה אחת שלמה. העונה ביינום התגלה כשטותניק, בזמן שהאוורד התגלה כדרמה קווין; השאיפה של הלייקרס בתחילת העונה להחליף בין השניים לא הייתה משפרת אותם במגרש, כמו שהייתה מאפשרת להאוורד להמחיז את הדרמה שלו בהוליווד, בירת הדרמה העולמית.

למזלם של הלייקרס, המג'יק בחרו לדחות את ההצעה הנדיבה שלהם על האוורד. הלייקרס נמנעו מלמשכן את העתיד שלהם בדמות ויתור על גאסול וביינום יחדיו וקליטת חוזים איומים, כפי שדרשו המג'יק. אמנם זה לא נראה כך, אבל כנראה שזה היה צעד נוסף אותה עשתה הנהלת הלייקרס בדרך להבין כמה נדיר האוצר שנמצא בידם – מפלצת התקפית גבוהה וצעירה להחריד, שלא נוטה להיפצע הרבה יותר משאר המפלצות בנות גובהה (ודרישת שלום לגב של האוורד).

הצעד הראשון במסע נעשה כבר בשנה שעברה, בוויתור הצודק על ההצעה המפתה להחליף את ביינום בכרמלו אנתוני. ייתכן מאוד, שכבר בשנה הבאה, מיץ' קופצ'אק יזכה להיגאל מן הרדיפה השטותית שלו אחר האוורד העונה, ובכך לנוע צעד נוסף אל עבר הארה שלמה ומוחלטת – כאשר יזכה לדחות את ההצעה של המג'יק להחלפה ישירה של דוויט האוורד באנדרו "הארי קרישנה" ביינום.

אני יודע שאתם יודעים שבוסטון של השנים האחרונות היא קבוצה לא רעה. אתם גם חושבים שאתם יודעים את כל הסיבות לכך – ואתם צודקים לגמרי. כי היא טובה כמעט רק בגלל שהצליחה פשוט להמשיך ולעשות את מה שהיא כל כך טובה בו.

זה מתחיל בהגנה. באורך פלאי, המעבר מהיותה אחת הקבוצות הגבוהות בליגה בשנה שעברה, עם סגל שכלל את שני אונילים ולפרקים אחד קנדריק פרקינס, עברה בוסטון להיות אחת הקבוצות הנמוכות בליגה. אז כן, בוסטון של השנה נותנת ליריבות שלה לקחת הרבה יותר ריבאונד בכלל, וריבאונד התקפה בפרט, ועדיין, בעזרת משמעת הגנתית גבוהה ביותר היא מצליחה לשמור על מיקומה בטופ שלוש הקבוצות המאפשרות את כמות הנקודות הנמוכה ביותר לקבוצה יריבה. כדי לשמור על הקיים, דוק ריברס נדרש להתאמות, וביצע אותן באופן מושלם – כאשר הוא מסיט את כובד ההגנה מן הגבוהים של קבוצתו לעבר הגארדים. ריברס גם מסתמך על עונה משופרת של רונדו שחזר לעצמו, ושל אייברי בראדלי, מיודענו, אליו נחזור עוד רגע.

היכולת לשמור על הקיים מתוך התאמת המצב הנוכחי באופן אופטימלי, ממשיכה גם בתפוקה אותה מצליח לסחוט ריברס מארבעת המופלאים שלו. זה התחיל ביכולת לחלק את התלות ההתקפית בין השחקנים, כאשר כל תקופה שחקן אחר לוקח עליו את הנטל ומאפשר לאחרים לנוח בעמידה. זה התחיל בגארנט שנשא על גבו את הקבוצה בתחילת העונה, כאשר פירס נעדר בשל פציעה, וממשיך לפרקים, ביכולת הפנומנאלית של פירס, ולפרקים, ברצף חייזרי של 23 משחקים עם מספר דו-ספרתי של אסיסטים מצד רונדו.

גם אם היכולת של פירס, בגילו המתקדם, ושל רונדו, על יכולותיו ההתקפיות המוגבלות – לסחוב את הקבוצה לבדם על גבם – נראית לכם מובנית מאליה, גם אז, לא תוכלו להישאר אדישים נוכח התצוגה הבלתי סבירה של גארנט מעמדת הסנטר. דווקא מעמדה מספר חמש, בה הוא נאלץ להילחם מול גופים כבדים יותר, החובטים בגופו המתבגר שוב ושוב, הצליח גארנט לא רק שלא להישחק, אלא אף לחזור שנים אחורה – התפוקה ההגנתית לדקה עלתה באורח פלא ובוסטון קיבלה חזרה את החתיכה הכי חשובה בפאזל של אותה קבוצה אלופה – את הגנת הברזל של גארנט.

אבל אלו לא כל הסיבות בגינן אכריז שהסלטיקס הם קונטנדרים רציניים במזרח; כי ריברס לא רק הצליח להעיר את המתים, ולהחזיר עטרה ליושנה, אלא הוא גם שלף מספר שפנים מהכובע. כפי שהעונה הזאת מוכיחה, הקבוצה האלופה של בוסטון לא התגעגעה רק לארבעת הגדולים שלה בשיא כושרם, אלא גם לספסל עמוק: הכרחי לריצה ארוכה בפליאוף ככלל, ובמקרה של בוסטון בפרט.

ושוב, איכשהו, ריברס התגלה כקוסם – מתוך הברוך שנקרא הזקנה של ריי אלן הצליח ריברס לחשוף לעולם איזה ילד אחד, שאומנם נראה אמריקאי, אבל כולנו יודעים שהוא ילד טוב ירושלים. ריברס הצליח להבריא את הספסל של בוסטון, שהעונה כבר לא נראה יותר כמו בית הבראה. הדוגמה המרשימה ביותר היא המהפך שהצליח לעבור בראדלי מעונתו הראשונה לשנייה בליגה. השנה הוא הצליח להפוך לכוח התקפי חשוב, כך שהוא מאפשר לריברס להעלות את ריי אלן ככוח אש מהספסל, וזאת מבלי לפגוע כמעט בשטף ההתקפי של החמישייה בירוק. אולם חשוב מכך בהרבה, הן היכולות ההגנתיות המרשימות ביותר שהפגין בראדלי, שהתגלה בעיקר כשומר אישי דגול. מכיוון שלצמיחה ביכולת משנה שעברה כנראה לא אחראי הספסל במלחה, לא ניתן אלא להכתיר פעם נוספת את ריברס כגאון. בראדלי אומנם אינו חוטף מחונן כמו טוני אלן (לא שזה סימן רע), אולם היכולת שלו להוציא את השחקן היריב מדעתו מעלה בבוסטון זיכרונות נעימים.

פילדלפיה 76' מודל 2011/12, הסיפור השלם:

1. חודש ינואר שכולו נמושות הליגה – והמהום עליה כסוג של קונטנדרית.

2. נחשף היעדר נוכחות התקפית בצבע, וחוסר יכולת למשחק קלאץ'.

3. לוח הזמנים התאזן.

4. קבוצה תלויה בין שמים לארץ – במקום האחרון המוביל אל הפלייאוף.

5. פילי מצליחה לחמוק אל הפלייאוף בכדי להיבעט ממנו החוצה בכל מיני דרכים וצורות?

6. נקווה שאלוהי הכדורסל לא יתנו לסעיף 5 להתקיים.

נכתב הרבה על אנדרו ביינום, ואפשר להוסיף עוד דבר אחד: הוא גם שטותניק.

חורחה לואיס בורחס, באסופת הסיפורים “גן השבילים המתפצלים”, מוסיף על דיון באחת מן המטאפורות היפות ביותר שידעה הספרות – סיפור "המפה המושלמת". בקטע קצרצר בשם "על הדיוק במדע", שב בורחס לרעיון שראשיתו בכתיבתו של לואיס קרול, ומגולל את סיפורה של אותה מפה שבשם הדייקנות שורטטה בקנה מידה של 1:1, כלומר, כמכילה בגודל טבעי את שהיא שואפת לייצג. בדיוק רב הוא מתאר את התרבות בה נולדה המפה, את התאוותנות הא-הישרדותית שהוליכה לכך שהמפות גדלו והשתפרו, עד שכאשר שורטטה לה כבר המפה המושלמת והמדויקת ביותר, כבר אבדה כליל הכמיהה אל אותה המפה. הוא מתאר את בואו של הדור הצעיר, זה שזיהה כיצד מחד העפילה המפה והסתירה את העולם אותה רצתה לתאר, ומאידך, עדין נכשלה להגיע לדיוק המושלם – בהיותה חסרה את התלת מימדיות. המדור הראשון של העונה הזכיר את גירץ והאחרון לעונה את בורחס, אבל בעצם שניהם מזהירים אותנו באופן זהה.

לכאורה בורחס כותב על מפות, אולם להלכה הוא מתעסק במלחמה הסטטיסטית התרחשת ב-NBA. עת הקרטוגרפים מחליפים סטטיסטיקאים, ומפות גדולות מוחלפות בנתונים גדולים בשם Advanced Stats. כך בורחס פונה אלינו: "השמרו מפני הייצוג מדויק, זאת שאיפה שסופה להסתיר את המשחק עצמו. יום אחד תגיע הנוסחה הסטטיסטית המושלמת, שתדמה בדיוק למשחק הכדורסל, ותציג אותו באופן ברור ומדויק יותר מאשר הוא במציאות. אולם סופו להיעלם במדבריות ובקרחונים כשם אותה מפה. אז ניאלץ כולנו פשוט לשבת ולצפות במשחקים, ולשמחתנו נגלה שגם הם בעצמם דומים בדיוק למשחק כדורסל. אמנות הקרטוגרפיה תישכח אולם אנחנו נמשיך להיות כאן, צופים ב-NBA, ואם אפשר, ב-HD".

איזור ה-NBA בוואלה! ספורט