כל ספורטאי שקלע בימיו סל ניצחון, כבש פנדל מכריע או חבט ווינר בנקודת משחק מכיר את הקלישאה: "עצמתי עיניים, התכנסתי בתוך עצמי, ניתקתי את עצמי מהסביבה והקהל וניסיתי לשמור על ריכוז". אבל יש רגעים גדולים יותר. רגעים מכריעים בהם הספורטאי לא מנתק את עצמו מהסביבה, אלא מספיק ווינר ומספיק בטוח בעצמו כדי לראות את כל הגורמים המלחיצים שמסביבו ובכל זאת לחייך חיוך קטן ולקחת על עצמו את הסיכון הכי גדול שיש כדי לנצח.
הרגע שכל חובב ספורט זוכר הוא כמובן סל הניצחון של מייקל ג'ורדן מול יוטה ג'אז במשחק מספר שש של סדרת גמר פלייאוף ה-NBA ב-1998. רגע שהפך למיתוס ממש כשהתרחש, כיוון שג'ורדן כבר היה בשלהי הקריירה שלו ואחרי הישגים רבים (חמש אליפויות, חמש פעמים MVP של סדרת הגמר וארבע פעמים MVP של העונה). לעומת זאת, בשנת הטניס הנוכחית חווינו רגע כזה, שוודאי יהפוך למיתוס ענק ככל שהקריירה של נובאק דג'וקוביץ' תלך ותתקדם והסרבי יתקרב לאזור 10 זכיות בתארי גרנד סלאם. למעשה, מדובר ברגע שיהפוך ל"ג'ורדן" של נולה. כמובן שמדובר באותה החזרה בפורהנד בחצי גמר אליפות ארצות הברית מול רוג'ר פדרר, שהוביל במערכה החמישית 4:5 ו-15:40, כלומר שתי נקודות הכרעה.
הקהל כולו עמד מאחורי RF וקם על הרגליים כדי לעודד את השוויצרי בנקודת ההכרעה אחרי משחק מותח, בו הצליח דג'וקוביץ' לחזור מפיגור שתי מערכות. אבל הסרבי לא עצם עיניים, לא התכנס בתוך עצמו. להפך. דג'וקוביץ' עצר לרגע, התבונן אל עבר היציעים ועשה מחוות פנים שאומרת: "אני מבין שאתם רוצים שאני אפסיד. אין בעיה. עכשיו דווקא אני אראה לכם מה אני שווה". נולה הימר על כך שפדרר יגיש סרב עם קיק אל עבר השוליים וחבט את אחד הווינרים הענקיים אי פעם, דווקא בצד הפחות חזק שלו (עד כמה שאפשר להגדיר אותו כך), הפורהנד.
זה היה מסוג הרגעים שנדמה לך שמה שלא יקרה, הכדור הזה יפגוש את הקו גם אם הוא יילך עוד 20 מטר שמאלה ונגד כל חוקי הפיזיקה. פשוט כי יש "מגיע" בספורט וה"מגיע" הזה חזק מכל פיזיקה. לאחר מכן, הג'וקר הסתובב אל עבר הקהל וביצע מחוות גוף שאומרת: "נו, מה דעתכם על זה? לא שווה מחיאות כפיים?". הקהל כולו היה בהלם וממש לא הבין איך להגיב, מה שגרר כמה שניות שקט לפני מחיאות הכפיים הסוערות. כמובן שלאחר מכן דג'וקוביץ' המשיך לשבירה בדרך לניצחון וזכייה באליפות ארצות הברית הפתוחה. ככה זה הרי באגדות.
אם אתם מחפשים רגע מכונן, מעורר השראה ומאפיין את השנה החלומית של נובאק דג'וקוביץ', אין ספק שזהו הרגע. אין ספק שזה רגע השנה בטניס העולמי, אולי אפילו בספורט העולמי. מעין משהו שמשחרר אצלך צעקת "ואוו" גם אם אתה לא מבין כלום בטניס. אפילו רוג'ר פדרר, מי שחווה כמה פסגות של ווינריות בקריירה שלו, לא הצליח להבין מה קרה שם והיה בהלם מוחלט על אף שמבחינתו זו הייתה שנה שנייה ברציפות בה הוא שומט יתרון של שתי נקודות משחק בחצי גמר אליפות ארצות הברית מול דג'וקוביץ'. "ממש מוזר לנסות להסביר את ההפסד הזה", הוא אמר מיד לאחר המשחק, "אני מרגיש שאני בכלל צריך לשבת במסיבת העיתונאים השנייה. אבל אני מניח שבגלל חבטות כאלו כולנו אוהבים ספורט, לא? באופן אישי, קשה לי מאוד להבין איך הוא הלך על חבטה כזו בנקודת משחק".
דג'וקוביץ' עצמו ניסה להסביר שהכל היה תחת שליטה. "אני תמיד מנסה ללכת על כאלה חבטות בנקודות הכרעה וכנראה שזה עובד", הסביר הסרבי, "כבר הייתי בדרך הביתה, אבל פתאום הצלחתי להכות את הפורהנד המדהים הזה שהחזיר אותי למשחק. קיבלתי אנרגיה מהקהל והרגשתי שאני חייב להדליק את הקהל כדי לחזור למשחק. הפורהנד הזה? אני לא יכול להסביר לכם אותו כי אין לי מושג איך זה קרה. כנראה שזה מה שקורה בשלבים כאלה כששני שחקנים מהטופ העולמי נפגשים".
לכבוד אותו אירוע מכונן, חזרנו לכמה חבטות ונקודות מדהימות, שגם שינו גורלות לשחקנים הגדולים בהיסטוריה.
סמפראס מול קורצ'ה, רבע גמר אליפות ארה"ב 1996
זה היה אולי הרגע בו הרצון, הנחישות, האופי והסיפור האנושי באמת ניצחו את כל חוקי הטבע. פיט סמפראס ואלכס קורצ'ה נפגשו ברבע גמר אליפות ארצות הברית וייצרו דרמה בלתי נשכחת של ארבע שעות ותשע דקות, במהלכן נראה האמריקני מותש לחלוטין מבחינה פיזית. סמפראס נשען על הרגליים אחרי כל נקודה, בקושי הצליח לזוז ואפילו הקיא על המגרש. כל אלה ואפילו אזהרה על משיכת זמן, לא מנעו ממנו לייצר אייס דווקא בהגשה השנייה ובמצב של 7:7 בשובר השוויון של המערכה החמישית בדרך ל-7:9 ולניצחון 6:7 (5), 7:5, 7:5, 4:6, 6:7 (7), לאחריו המשיך כל הדרך לזכייה בתואר.
לאחר סיום המותחן סמפראס דידה אל עבר בת זוגו דאז דליינה מלקאיי, ולחש לה: "הניצחון הזה הוא בשביל טים. הוא היה כאן במגרש איתי", כשהוא מתייחס למאמנו לשעבר שמת ארבעה חודשים לפני כן. פיסטול פיט זכה לטיפול רפואי ויצא מהמתחם כעבור שעה כשהוא מרכיב משקפי שמש בשעה 21:20 ומסרב לדבר על המשחק. מי שכן הסכים להתייחס למשחק היה פול אנאקון, מאמנו דאז והאיש שמלווה את רוג'ר פדרר היום. "הרבה אנשים ראו היום דברים שאחרים לא יראו כל החיים שלהם", אמר אנאקון הנרגש, "קורצ'ה ראוי לכל הקרדיט על מה שעשה. מה שפיט עשה? אין מילים כדי לתאר את זה. הוא בחור מיוחד מאוד ואנשים מיוחדים עושים דברים מיוחדים".
פדרר מול דג'וקוביץ', חצי גמר אליפות ארה"ב 2009
למעשה, הניצחון של נולה בחצי הגמר השנה היה במפגש השלישי ברציפות בין הענקים בחצי גמר אליפות ארצות הברית הפתוחה. המפגש הראשון ביניהם, בו ניצח פדרר 6:7 (3), 5:7, 5:7, הוליד את הנקודה הכי גדולה בקריירה של הפנומן השוויצרי והבזק גאונות שרואים רק מטניסאי כמוהו. זה קרה במשחקון האחרון, בו נולה נקלע לפיגור 30:0 על ההגשה שלו, עד שהגיעה הנקודה בה פדרר הגיע לדרופ שוט של הסרבי, רץ כל הדרך אחורה כדי להגיע ללוב והעביר אותו בין הרגליים כווינר מושלם. אחרי הרגע המכונן הזה, ריחף RF באוויר בחגיגת טירוף כמוה חגג פעמים מעטות עד ספורות בקריירה שלו. כנראה שגם הוא הבין מה הוא עשה באותו רגע.
הקהל בניו יורק לא ידע את נפשו ופשוט צרח בטירוף במשך זמן רב, כשדג'וקוביץ' עצמו נראה בהלם מוחלט ממה שקרה לו. "החבטה הזו שהוא היכה, איך אפשר להסביר אותה", אמר אחר כך נולה, "זה היה מצחיק. בחבטות כאלו אתה פשוט אומר: 'כל הכבוד, יותר מדי טוב בשבילי'. מה כבר אפשר לעשות?". גם פדרר עצמו, לא בדיוק הטיפוס שמרבה לצאת מגדרו, נשמע נרגש לאחר מכן: "זה לא ייאמן. זו הייתה החבטה הכי טובה שהיכיתי בחיי. הייתי במצב קשה מאוד, אבל אני מניח שהלכתי על זה כי לא היה לי מה להפסיד".
אגאסי מול קורצ'ה, סיבוב שני באליפות ארה"ב 1995
אין דבר מרשים יותר מלעשות את הדבר הכי לא צפוי בנסיבות הכי קשות. זה בדיוק מה שעשה אנדרה אגאסי בסיבוב השני של אליפות ארצות הברית הפתוחה 1995 מול אלכס קורצ'ה. האמריקני רץ לאזור הרשת על מנת להגיע לדרופ שוט וקיבל מיד לאחר מכן לוב, אליו הצליח להגיע בתזמון מצוין, ובמקום להסתובב סביב הכדור ולחבוט חבטה רגילה, אגאסי פשוט חבט סוג של הצלפת סמאש שאולי עשה פעם באימון, אבל בטח מעולם לא במשחק רשמי. אגאסי, שהגיע לטורניר כאלוף השנה שעברה, המשיך באליפות ארצות הברית עד לגמר, שם נעצר על ידי סמפראס.
בראיון שקיים עם סטיב טיגנור במגזין "TENNIS" בפברואר השנה, נשאל אגאסי אם יש איזו שהיא חבטה מהקריירה שלו שזכורה לו במיוחד. הוא כמובן לא היסס ומיד ענה: "אותה חבטה נגד קורצ'ה באליפות ארצות הברית, כשהוא חבט לוב מעלי והגיע לרשת. באותו שלב הוא חשב שאני אתן לכדור ליפול ואעשה משהו אחר. אני פשוט התנפלתי על הכדור מעל כתף שמאל שלי וחבטתי אותו כמו קליע של רובה. לא היה לו זמן להגיב לזה בכלל". אגב, לאחר החבטה, וכשהוא זוכה לקול תשואות אדיר מהקהל המקומי, אגאסי השתחווה באלגנטיות אופיינית.
קוארטן מול סמפראס, טורניר המאסטרס ליסבון 2000
הרבה ביקורות שמע גוסטבו קוארטן במהלך הקריירה הקצרה מדי שלו. רובן ככולן אמרו שהוא שחקן מוגבל שמסוגל לנצח את הגדולים רק על משטח החימר, ולא באמת ראוי להיות במקום הראשון בעולם. למעשה, שנת 2000, בה זכה בתואר רולאן גארוס השני בקריירה שלו, הייתה מבחינתו ההוכחה שהוא מסוגל וראוי להיות במקום הראשון בעולם לא רק מבחינת כריזמה.
בחצי גמר טורניר גמר הסבב (שאז עוד נקרא מאסטרס) מול פיט סמפראס וכשהוא מוביל 7:6 (5), 3:6, 4:5, נקלע גוגה לנקודת שבירה על ההגשה שלו. דווקא ברגע הזה הוא החליט לעלות לרשת, אולי כדי לנסות להדהים את פיסטול פיט בנשק שלו, וניצל כדור של האמריקני שפגע ברשת ועבר על מנת לייצר את אחת הזוויות המדהימות שנראו בטניס אי פעם. קוארטן המשיך משם לניצחון על סמפראס וזכייה בטורניר דרך סימון וי גם על המשוכה הגבוהה השנייה, אנדרה אגאסי. הזכייה בטורניר הבטיחה לו את המקום הראשון בעולם בסוף השנה (בכך הפך לטניסאי הדרום אמריקאי הראשון שעושה את זה אי פעם) ולא פחות חשוב: סתימת הרבה פיות.
הקטע המדובר ב-5:10
בקר מול לנדל, גמר המאסטרס 1988
מכל החבטות עד כה, אף אחת לא הייתה כל כך מזליסטית כמו זו שהייתה לבוריס בקר בנקודת ההכרעה של גמר המאסטרס ב-1988 מול איבן לנדל. הגרמני הוביל 7:5, 7:6, 3:6, 2:6, 6:6 (7:8) אחרי ארבע שעות ו-42 דקות של משחק, והתיש את יריבו בחבטות בלתי נגמרות מהקו האחורי עד שהחבטה ה-37 קפצה על הרשת ועברה במעט אל עבר הצד של לנדל, שנותר חסר אונים וראה את תואר המאסטרס הרביעי ברציפות והחמישי בסך הכל חומק לו מבין הידיים בגלל חוסר מזל.
עבור בקר, שהיה אז בן 21 בלבד, היה מדובר כבר בסוג של קאמבק כיוון ששנתיים לפני כן זכה בתואר ווימבלדון השני והאחרון שלו באותה התקופה והתקשה להתגבר על פציעה טורדנית. הריצה של האוהד הגרמני אל המשטח במדיסון סקוור גארדן בניו יורק ועטיפתו של בקר בדגל מערב גרמניה ללא ספק השלימו את הקאמבק. "אני בשלב בקריירה ובחיים שלי בו למדתי כבר כמה שיעורים", אמר אחר כך בום בום, "שום דבר טוב לא בא בקלות וזה היה המשחק הכי קשה ששיחקתי. זה הרגע הכי גדול שלי מאז הזכייה בווימבלדון ב-1986". על אותה נקודה הוסיף: "זה היה מזל, אבל בשלב הזה כבר לא ידעתי מה התוצאה כי הייתי עייף".
הקטע המדובר מ-1:40