עבור מרבית אוהדי הכדורגל ברחבי העולם, וולי דאונס וניל וורנוק הם שמות כמעט אלמוניים, אבל באנגליה כשמצרפים את השמות שלהם אחד לשני, המשמעות היא כמעט תמיד מלחמה. ההיסטוריה בין השניים הללו גולשת לשלהי 2006, אז נפגשו שפילד יונייטד של וורנוק ורדינג בה עבד דאונס בצוות האימון, ולעימות מילולי שכמעט גלש לחילופי מהלומות במנהרת השחקנים. כמה שבועות לאחר מכן הקבוצות שוב נפגשו ובדקה ה-55 שלח קית גילספי משפילד מרפק לפניו של סטיבן האנט מרדינג. הקשר הצפון אירי ראה אדום ישיר ונתן את האות למהומה שפרצה על הקווים ושבמסגרתו העימות בין וורנוק לדאונס כבר גלש לפסים פיזיים. את שארית המשחק שניהם ראו מהיציע.
בדיעבד ההתנגשות בין דאונס לוורנוק הייתה בלתי נמנעת. הרי שניהם אנשים מאותו סוג, אנשי כדורגל מהאסכולה הישנה שלא מאמינים בפוליטיקלי קורקט, מלאי אמוציות ולפעמים משולחי רסן, אלו שלא חוששים מעימותים בשם חוש הצדק שלהם ושגם בגיל מאוחר יחסית עדיין מתנהגים לעתים כמו כדורגלנים רעבים. בעוד מחוגי הזמן שלחו את וורנוק להלהיט את שחקניו בק.פ.ר מהצ'מפיונשיפ, דאונס עושה את זה לא רחוק, בווסטהאם. ומתברר שזה בדיוק מה שהפטישים היו צריכים.
***
וולי דאונס נולד בלונדון וגדל במחקת הנוער של ווימבלדון. הוא ערך למעלה מ-200 הופעות בקבוצה ושיחק איתה בכל אחת מארבע הליגות הראשונות, לפני שעבר לשפילד יונייטד וגמר את הקריירה בגיל 27 בלבד, אחרי פציעה קשה ברגל. למרות שלא הותיר חותם של ממש על כר הדשא ובגמר הגביע המפורסם בו ניצחה ווימבלדון 0:1 את ליברפול ב-1988 הוא כבר לא היה חלק מהדונס, ההיסטוריה סידרה לו תפקיד חשוב במהות הקבוצה.
למרות שבאנגליה ישנן טענות שהשם "קרייזי גאנג" נתפס לקראת סוף שנות ה-80, לדאונס היה חלק בכיר בכנופיה המשוגעת של ווימבלדון שנודעה בזכות מעשי הקונדס הקיצוניים שלה במגרש האימונים ולפעמים גם במשחקים. בחבורה שכללה בין היתר את דייב בסאנט, לורי סאנצ'ז, ויני ג'ונס ודניס וויז, דאונס תפס את תפקיד המצחיקן. הוא היה גוזר לשחקנים את כיסי הג'ינס כדי שהכסף ייפול להם, הנהיג מעשי זובור נגד חבריו לקבוצה ובתקופה שאיאן הולוואי נסע מלונדון לבריסטול אחרי כל אימון כדי לשהות לצד חברתו החולה בסרטן, הוא לא התבייש לגשת אליו ולשאול אותו: "אז איך זה לצאת עם ציפור קירחת?" (ולהתנצל בהמשך). אבל מעשי הקונדס והעקיצות לא היו הדברים היחידים שאפיינו את אותה ווימבלדון.
סמוך למגרש האימונים של הקבוצה ניצב פאב בו נהגו רוב השחקנים לבלות אחרי אימונים. הם הפכו ליחידה אחת ולמרות שהקבוצה שלהם הייתה ענייה בכישרון, את כוחם הם שאבו מאחדותם והעמידה אחד מאחורי השני. העקרונות שהוא רכש וגם הנחיל באותה ווימבלדון, המשיכו ללוות את דאונס גם אחרי הפרישה ואחרי שהחל לעבוד בצוות המקצועי בקריסטל פאלאס, הגיע סטיב קופל לקבוצה. בין השניים נרקם רומן ו-וולי המשיך את קופל גם לברנטפורד ומאוחר יותר להצלחה גדולה ברדינג.
כשרוי קין אימן את סנדרלנד ונכנס בכעס למשרדו של סטיב קופל אחרי משחק בין קבוצתו לבין רדינג, דאונס היה שם כדי לעצור אותו ולהשיב אש. כשאלכס פרגוסון זעם על השופט שהוסיף ארבע דקות למשחק בין מנצ'סטר יונייטד לאותה רדינג במדג'סקי סטדיום, דאונס ניגש אליו בעצבנות והחל לנהל איתו ויכוח עירני. גם אותם עימותים חריפים עם ניל וורנוק נבעו מההרגשה של עוזר המאמן שמישהו מנסה לפגוע בקבוצה שלו. הוא תמיד היה שם כדי לגבות והוא תמיד עשה את זה עם אותן נחישות ואמוציות. בווסטהאם מודל 2010/11 מסתבר שהיה ביקוש לאדם כזה.
***
ווסטהאם מחזיקה בסגל טוב מדי בשביל המקום בו היא נמצאת בטבלה, גם לפני הגעתם של רובי קין ודמבה בה ואפילו טרם ההחלמה של תומאס היצסלפרגר מפציעה ממושכת. אבל הצד השני של סגל כזה, כפי שמוכיחה ההיסטוריה, עלול להיות הקושי להפנים את הרעיון של קבוצת תחתית ואת חוסר היכולת לשחק ככזו. אברהם גרנט אמר לא פעם אחרי הפסדים שהקבוצה שלו דווקא שיחקה טוב, אמר וצדק, אבל כשההידרדרות בטבלה לא ידעה מעצורים, ווסטהאם הייתה זקוקה לניעור טוב.
זלייקו פטרוביץ', ששימש כעוזרו של גרנט מתחילת העונה, מעולם לא שיחק או אימן לפני כן באנגליה. מעבר לעובדה שהוא לא היה פופולארי במועדון מזרח לונדון, הוא בוודאי לא היה האיש שיכול לעשות את העבודה המנטאלית עם שחקנים שחרב הירידה הבלתי צפויה מונחת על צווארם. דאונס לעומת זאת קולני ודעתן, אנגלי מהדור הישן שחי ונושם מאבקים היה האיש הנכון לתפקיד.
אחרי שהתחיל את העונה כעוזרו של אלן פארדיו בסאות'המפטון ונשלח הביתה בשלב מוקדם עם כל הצוות המקצועי, דאונס הוצע לאברהם גרנט על ידי הבעלים דיוויד גולד ודיוויד סאליבן (באנגליה יש גם מי שיגיד שהוא הונחת עליו) ומונה למאמן ההגנה. הוא הביא איתו לאפטון פארק רזומה נאה, שחלק ממנו היותו מאמן ההגנה של רדינג שב-2005/6 בה עלתה לפרמיירליג, ספגה את כמות השערים השנייה הכי הנמוכה בכל הליגות באנגליה, אבל הוא לא התכוון להסתפק בעבודה עם הרביעייה האחורית באימונים.
עם ההגעה שלו, רגע לפני משחק התחתית נגד וויגאן, דאונס החליט לעשות את הדברים בדרך שלו. הוא ביקש מגרנט רשות לצעוק על השחקנים במהלך המשחק וקיבל אותה, ואחרי ה-1:3 ב"דיילי מייל" נכתב: "האוהדים קראו לאורך המשחק בשמו של פאולו די קאניו אותו הם רוצים לראות על הקווים, אבל הם היו צריכים לקרוא בשמו של וולי דאונס. בניגוד לגרנט, דאונס צעק על השחקנים, גער בהם, עודד ושיבח אותם". ההשפעה הייתה מיידית.
***
ימים אחרי אותו ניצחון חשוב על וויגאן בליגה, הגיע ה-0:4 על מנצ'סטר יונייטד בגביע הליגה והשחקנים הרבו לשבח את מאמן ההגנה החדש שלפתע מבעיר אותם מהקווים. "טוב לשמוע מישהו קולני מכיוון הספסל", אמר שחקן ההגנה דני גבידון והבלם ג'יימס טומקינס הוסיף: "וולי הביא לכאן תשוקה. אתה רואה אותו צורח ומשתולל על הקווים... הוא העיר אותנו לחיים. זה מה שהיינו צריכים".
העיתונאים באנגליה, גם אלו שמעריכים את גרנט, מרבים להתייחס לחזות המיוסרת שלו ולא אחת עלתה השאלה האם הוא האדם עם האופי הנכון להוציא שחקנים מובילים כמו רוברט גרין ומתיו אפסון מטראומת המונדיאל, או לתפוס מנהיגות בקבוצה של מארק נובל ובעיקר סקוט פארקר. לפיכך היו מי שהסתקרנו מאוד לראות איך דאונס האמוציונאלי יסתדר עם גרנט הקר והמחושב.
"אינטנסיבי, מופגן, ורבאלי. דאונס הוא כל מה שגרנט לא", כתב העיתונאי מייקל ווקר בדצמבר, והדגיש: "זה לא אומר שאחד מהם יותר חשוב מהשני. בווסטהאם צריכים לקוות שהפכים מתחברים ושתהיה ביניהם כימיה". בינתיים נראה שהמנג'ר ומאמן ההגנה משלימים אחד את השני בדברים שהם מקרינים על השחקנים, אבל אם לשפוט על דיווח ב"פיפל" לפני פחות מחודש, היחסים הישירים ביניהם מתוחים בעיקר בגלל שדאונס הונחת על גרנט ללא רצונו.
באותו דיווח נכתב שדאונס יעזוב את ווסטהאם בעתיד הקרוב, אבל למרות שלא מעט קבוצות לוטשות לעברו עיניים ובליגות הנמוכות יותר הוא אף יוכל להתמנות למאמן ראשי, בינתיים הוא עדיין באפטון פארק. אם יחליט ללכת, גרנט יעשה בחוכמה אם יבין את חשיבות הרוח וימנה לוחם בריטי בלתי מתפשר כמו שחקן העבר של ה"קרייזי גאנג". ואם יישאר? ק.פ.ר דוהרת בימים אלו ממש לכיוון הפרמיירליג. אם ווסטהאם גם תהיה שם בשנה הבאה, וולי דאונס וניל וורנוק שוב ייפגשו על הקווים.
