אברהם, אל תשלח ידך אל הנער

לפני 46 שנים בדיוק חלקתי בוומבלי את החוויה האנגלית האולטימטיבית עם עשרות אלפי חברים חדשים לגביי ממזרח לונדון. ווסטהאם זכתה בגביע האנגלי בפעם הראשונה, 41 שנים אחרי הגמר הקודם שלה נגד בולטון, שבו הפסידה 2:0. הגמר בשנת 1923 חנך את אצטדיון וומבלי, ולפי הדיווחים היותר אמינים צפו בו כמעט רבע מיליון בני אדם, שפרצו את השערים, הצטופפו ליד הקווים והתנהגו בסדר מופתי שאפשר למשחק להתקיים. על הסדר פיקח שוטר אחד שרכב של סוסו הלבן, פעל בשלווה סטואית שהפכה לאגדה באנגליה, והתנהג כמו מושל קולוניאלי באסיפת שבט גדולה בקניה או באוגנדה.

במשחק הגמר נגד פרסטון נורת'-אנד מהליגה השנייה נותרו רק אוהדים מעטים מהעידן הקסו?ם הזה בין שתי מלחמות, שבו האמינה כל אירופה שפשוט לא תיתכן מלחמת עולם נוספת. אבל גם ב-1964 לבשו רוב האוהדים חולצות לבנות וענדו עניבות, ורק צעיפי התכלת והבורדו הצביעו על זיקתם עתיקת היומין לנציגת מזרח לונדון בליגה הבכירה. המנג'ר רון גרינווד התראיין ביומון איבנינג סטאנדארד בערב המשחק, וסיפר שהמסר העיקרי שלו לשחקניו היה: "תציגו את הכדורגל היפה שלנו, ותנסו לנצח בהגינות". בדקות הארוכות שחלפו באיטיות רבה עד שריקת הפתיחה, שרו כל באי וומבלי את ההימנון הכנסייתי "אלוהים תהיה עימדי", ולרגע חששתי שלבי יבגוד בי דווקא ברגע הזה. השיר איחד את מאה אלף הצופים והפך אותם לרגע מרפרף, אבל מרגש לקהילה שיש בה צביון וייחוד, חרף האינטרסים המנוגדים מעצם הגדרתם במשחק הגמר.

מיד אחריו פצחו אוהדינו בשיר "בועות", שאין דומה לו במלנכוליות המתוקה, שמכינה את אוהדי ווסטהאם לא רק לחגיגת הניצחון אלא גם לתוגת ההפסד. הבועות שאנחנו אמורים להפריח לחלל האוויר עומדות לדהות ולהתאדות עד מהרה, "כמו חלומותינו". באתי ללונדון מהפועל ירושלים, ונשאתי עימי את הרוח הקולקטיבית של ימק"א וקטמון, והחגיגה הצבעונית בוומבלי הייתה באמת מפעימה. היא לא נגמרה בדמעות: בסופו של מאבק דרמטי ניצחנו 2:3 משער של הקשר רוני ב?ו?יס בדקה ה-90, ובובי מו?ר (לא, חס וחלילה, מו?ר) עלה לבמה כדי לקבל את הגביע.

כך החל הרומן שלי עם מור, שהיה מבוגר ממני בחודש ימים ומת כבר לפני 18 שנים ממחלת הסרטן. למזלי הגדול יצא לי לחזות בו במשך שלוש שנים רצופות, מטפס על המדרגות כדי לקבל גביעים יוקרתיים כקפטן: הגביע האנגלי בשנת 1964, גביע אירופה למחזיקות גביע בשנת 1965 והגביע העולמי בשנת 1966. האנגלים בדרך כלל אינם מאמינים לסיפור הזה ויש לי הרבה חוויות מסביבו. בשנת 1996 שידרתי מוומבלי את משחקה של אנגליה נגד סקוטלנד עבור הערוץ הראשון ושקעתי בשיחה נחמדה עם אחד הסדרנים על הכדורגל האנגלי. כאשר חלקתי עימו חוויות מהגמר בשנת 1966 (כל השערים הובקעו על ידי שחקנים שלנו ובובי מור היה הכוכב והקפטן) הוא החצין ספקנות קצת לגלגנית עד שהראיתי לו את הכרטיס למשחק, שהיה בארנק שלי בשלושים השנים שעברו. הוא התנצל ואף זכה בכרטיס למזכרת.

אין צורך לומר שכל אוהד אמיתי ממזרח לונדון מונ?ה את ניצחונה של אנגליה בגמר גביע העולם כאחד מהישגיה של ווסטהאם, ואני מציע לאברהם גרנט לזכור זאת היטב. בעבר שמחתי ששני שחקנים ישראלים אהובים עלי, איל ברקוביץ' ויוסי בניון, שיחקו אצלנו בהצטיינות ובזכותם ראיתי שידורים ישירים רבים של משחקיה החשובים של קבוצתי. אבל מינויו של גרנט, המאמן שאהבתי כל כך לשנוא, הוא מעמסה אמוציונאלית כמעט בלתי נסבלת, אולי אפילו צלם בהיכל. תמיד חששתי מהמינוי הזה ואיכשהו הפנמתי שהוא בלתי נמנע, ושהידיים הנעלמות הבוחשות כל הזמן בקריירה שלו יחדרו איכשהו גם לחלקת אלוהים הקטנה שלי, לקבוצה שאותה אני אוהב, בטוב וברע, כבר עשרות שנים. לידידי אליעזר לחנה אמרתי בשידור חי ברדיו שאני מרגיש כאילו איזה אורח בלתי קרוא ולא אהוב במיוחד חדר לסלון שלי, ונשאר שם בלי קשר לתחושות של בעל הבית.

זאב ז'בוטינסקי תירגם ברוב השראה את יצירתו האלמותית של אדגר אלן פו, "העורב", שבו חודר העוף מבשר הרע לביתו של המשורר, מתמקם בו ודוחה בבוז את כל מחאותיו. אחרי קריאות השבר האחרונות מתייאש המשורר, והעורב נשאר:

"ונשאר, נשאר נטוע
לא ינוע לא יזוע,
לא יסור מראש אתונה
ולנצח לא ימור
ומבט עיניו מביע
חלומות שטן מריע
והנר אותו מגיה
ומרתיע צל שחור,
ונפשי לאור וחופש מהצלם השחור
לא תקום אל-עד-אין דור"

יפה? את המחמאות תחלקו לז'בוטינסקי ולפו. לא נותר לי אלא לקוות, שגרנט הפיקח יבין שיש מסורת בווסטהאם, שמעדיפים שם כדורגל יפה על הסגנון הציני שאיפיין אותו כל השנים. אם הוא יבין את יפעתו של ההיכל שאליו הוזמן ולא ידרוס אותו ברגל גסה, ייתכן שהוא יפתיע לטובה. לפחות מבחינה מוראלית הוא עשה דברים יפים גם בפורטסמות, ולמזלו הוא נכנס לנעליו הקטנות של המאמן שקדם לו, ג'יאנפרנקו זולה, שחקן גדול שלא הצליח במיוחד כמאמן אבל נשאר איש שובה לב ואהוב על הכול.

כאשר ישבתי בוומבלי בשנת 1964 והדמעות בעיניי כמעט שעירפלו את המחזה מרומם הנפש של שחקני ווסטהאם משתוללים משמחה על כר הדשא, גרנט היה בחור צעיר בפתח תקווה, וביום הנפלא ביותר שלו בכל שנה זכה אולי לבקר בקולנוע "תל-אביב" ברחוב פינסקר. עתה הוא ישהה באפטון פארק, ואילו עלי יושת עונש קשה מנשוא: אאלץ להתפלל להצלחתו ממש בכל שבת. זוהי גם התשובה לעשרות האנשים ששאלו אותי לאחרונה אם אשאר אוהד ווסטהאם גם בעידן גרנט. הם לא מבינים שבשבילי אפטון פארק הוא בית, שאליו אני עולה לרגל בכל הזדמנות, נושא עימי ליציע גם את בובי מור, טרוור ברוקינג, ג'ף הארסט ואלאן דבונשייר. אני מקווה שגם הפעם, כמו בספר "בראשית", אברהם לא ישלח את ידו אל הנער, וילווה בפתיחות חדשה את החלומות של כל אוהדי ווסטהאם על כדורגל מבריק והתקפי ועל הגינות ספורטיבית, ויצליח לשמר את החגיגיות הרבה של חווית אפטון פארק.