וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שגיא נאור: הפרשן שגיא כהן מעורר זעם וטינה

5.4.2010 / 9:35

חלק משידורי ליגת האלופות יעברו אחרי רבעי הגמר לערוץ 10, מהלך שמביא איתו תקווה למאות אלפי ישראלים: אולי סופסוף שגיא כהן יניח לנו לנפשנו ויאפשר לנו ליהנות מכדורגל? גם וואלה! ספורט מקווה שמישהו שם ירים את הכפפה

ההתרגשות לקראת השלבים הסופיים של ליגת האלופות מבעבעת בקרב מאות מליונים סביב הפלנטה, אבל דומה שרק אצלנו, הישראלים חובבי הכדורגל, מדובר בשמחה של ממש, על גבול האופוריה. מסי? רוני? התינוקות של ונגר? למרבה הפלא, אף אחת מהדמויות האלה לא נמצאת במוקד התכונה. הצגת הכדורגל הטובה בתבל מגיעה לשיאה, אבל הצופה הישראלי ממוקד כולו בתקווה אחת: עכשיו, כשחלק משידורי ליגת האלופות עוברים מערוץ הספורט לערוץ 10, נוצר סיכוי ממשי לצפות בכמה משחקים גדולים בלי פרשנותו של שגיא כהן. רק שערוץ 10 ירים את הכפפה (מקורותינו מוסרים שיש סיכוי להפקה מקורית).

הזעם והטינה שמעורר כהן הם יוצאי דופן בתקשורת הספורט הישראלית. חלק מהתופעה יכול להיזקף דווקא לזכותו, בהיותו פרשן הטלויזיה היחיד כמעט שיכול לחלץ תגובה עניינית מציבור חובבי הכדורגל יודעי קרוא וכתוב. רוב עמיתיו למקצוע הם פרשנים רק על פי התואר המודפס בתלוש השכר שלהם, שכן אין שום מימד מחכים בלהג שהם מצרפים לשידור. מבחינה עניינית, אפשר היה לחבר את המיקרופונים שלהם לסדרן של מוניות קסטל או לרב עובדיה, מבלי שייגרע ידע כלשהו מהצופים. התפוקה של שגיא כהן היא בהחלט פרשנות - נסיון לשים תופעות בהקשר רחב ולטוות סביבן קורים של סיבה ותוצאה. הבעיה היא שהתוצאה, בדרך כלל, נשמעת כמו שילוב בין פסיכואנליזה לבין פרודיה על ביקורת ספרות.

אצל "פרשנים" כמו שרף וברקוביץ', האחריות לתכנים הירודים מוטלת על כתפי מעסיקיהם. אלה, במהלך ציני ומחושב, פותחים מיקרופון מול פיות המדברים באוטומט כדי לקצור את הרייטינג של הגיחוך. האם כהן הוא גירסה אקדמית של אותו מודל, בובה שמרקידים ברוני התקשורת מול פרצופו של הקהל שנהנה להתרגז? או שמא הוא פשוט נהנה לעצבן, מין ילד מנייק שמסרב להתבגר? היושר מחייב להעניק לאיש יותר קרדיט. להבדיל מרוב עמיתיו, שגיא כהן ניחן באינטליגנציה ובמודעות העצמית הנדרשות כדי להפנים ביקורת ולהפיק לקחים. מותר להאמין שאם הוא מתמיד במודל הפרשנות המוזר שלו, יש מאחורי הדברים מחשבה וכוונת תחילה.

***

כדי לנסות להבין את שגיא כהן, לא די למנות את מעשי האינוס שהוא מבצע במציאות; צריך לראות את העולם מן הזווית שלו, לנתח את הפרשנות שלו באותו אופן שהוא מדבר על כדורגל; להרחיב את היריעה כדי לחשוף את הסיפור החבוי מן העין, כשם שהוא מפליא לעשות מול כל כדור תועה או שחקן שמחליק על כתם בוץ.

כשמנסים לראות את פרשנות הכדורגל דרך עיניו, כתופעה תרבותית ולא סתם כבידור רגעי, מתגלה תמונה מבהילה: כמעט חמש מאות שנים אחרי פרוץ המהפכה המדעית, חותמה של זו בשיח הציבורי הולך ונעלם. הטכנולוגיה אמנם משגשגת, אבל בני אדם משתמשים בה כדי להפיץ את אותן הבורות והשטחיות שפרחו בימי הביניים. כמעט כל פרשנות הכדורגל הבוקעת מערוצי הטלויזיה בישראל נעדרת כל סממן של נאורות - לא חשיבה רציונלית, לא נסיון לאגד תופעות תחת מסגרת תיאורטית, לא מאמץ להבדיל בין עיקר לטפל.

במקרה הטוב, אם יש פרשן שטורח לציין את רגל שמאל של רונאלדו או את הפציעה של ואן ניסטלרוי, הרי שהוא עושה זאת ברפלקס מימי בית הספר היסודי - תלמיד נחשל שמוסר בוק-ריפורט ומשתדל להוכיח שפתח את הספר. על הבנה או רעיון מקורי, המורה ויתרה מזמן. בדרך כלל, הנוימנים והאוחנות לא מגיעים אפילו לרף הצנוע הזה. הם מסתפקים בדיברור של התמונות, בחזרה מכנית על מה שראו עיניהם, לאמור "תראו איזה הרמה", "תראו איזה בעיטה חזקה". הם משדרים את המשחק כפי שהם רואים את העולם - אוסף מבולבל של דברים שקרו לפני רגע.

על הרקע העגום הזה, קל להאמין ששגיא כהן תופס את עבודתו בתקשורת הספורט לא כבידור המוני, אלא כשליחות. בעיני עצמו, הוא הילד עם האצבע בסכר שעוצר את שטפון הטמטום, מגן בגופו על מורשתם של קופרניקוס, ניוטון ודקרט. התשובה שלו לרדידות היא אינטלקטואליזציה גורפת, טוטלית, של כל תג במציאות. מול הבורות המחפירה של עמיתיו, הוא מציב מארג אדיר מימדים של הקשרים תרבותיים. מול האקראיות המשתוללת, הוא הופך את הסיבתיות לערך. הכל קשור להכל, יד המקרה משותקת ויש תכנית אב גדולה מאחורי כל הוצאת חוץ. שחקני ברצלונה מתקשים לצאת לנבדל בחורף משום ששרוכי נעליהם עשויים מאריג קטלוני מסורתי שסופח מים, פרגוסון בונה את הקישור האחורי שלו לפי תבניות סטונהנג', מוריניו הורה לסמואל אטו לשחק 13 מטר מקו האורך הימני, בדיוק על הכתם העיוור של השוער, מה שמכריח את ההגנה להתכווץ ולפנות שטח אליו נכנס ווסלי סניידר שמנצל את המיס-מץ' עם רגל שמאל החלשה של מאלודה כדי לתסכל אותו על מנת שילקה בהתקף של תסמונת טורט ויספוג כרטיס צהוב שיוציא אותו ממשחק ה...

***

זאת אומרת, יש פה פרובלמה. ללא ספק. בלהיטותו להוות משקל נגד לכוחות האופל, הפך שגיא כהן את האינטלקט לדת שבשמה - כמנהגן של דתות - מותר לסלף ולאחז עיניים. כך קורה שכמעט בכל שידור, האיש מייצר גרסה אלטרנטיבית למציאות, כשהוא לש כראות עיניו את הגיאוגרפיה של גרמניה, האנטומיה של פויול והפסיכולוגיה של מוריניו.

מעבר להטעיית הציבור, לא בטוח שהפיכת האינטלקטואליות לקריקטורה, משרתת את האידיאל שבשמו יצא כהן לקרב. ייתכן מאד שדי בחשיפת קהל הצופים לשעתיים של ג'ימי טורק, כדי לשכנע אותם בנחיצותם של השכלה ורוחב אופקים. אלא שגם אם הביצוע כושל, אי אפשר להאשים את שגיא כהן בכוונה רעה. מבחינתו, הוא מקריב מדי שבוע את שמו הטוב למען מטרה נעלה. בסוף היום, אחרי עוד ערב של סיפורי בדים באולפן ליגת האלופות, הוא חש כמו גלילאו גלילי בשעתו, ענק המבוסס במדמנה של צרות מוחין. הוא קורא עוד טוקבק נזעם של צופה שנשבע לעבור לערוץ הספורט של רמאללה, מניד בראשו ומפטיר: "ואף על פי כן, נוע תנוע".

  • עוד באותו נושא:
  • שגיא כהן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully