1. יצא לי השנה להיתקל כמה פעמים בכת ישראלית סודית, כת מאנינג (אני מאמין שבחוקת הכת כתוב שכל ספורטאי אמריקאי שלובש חולצה מספר 18 מאומץ אוטומטית לדת היהודית). כת מוזרה, כת מאנינג זאת. היא לא נותנת לעובדות להתערב באליליה. עוד סעיף בחוקת הכת קובע שיש לירוק שלוש פעמים מעבר לכתף, לדפוק את הראש בעץ ועוד מיני תמהוניא בכל פעם שמוזכרים בסביבתם המילים: בריידי, פטריוטס, בליצ'יק, שושלת.
2. אני חושב שההפסד בבוקר יום שני הוא חלק מהאובססיה הזו. במשך שנים עינתה ניו אינגלנד את להקת מאנינג. הקולטס בנו שנה אחרי שנה קבוצות שיתאימו למשחק נגד הפטריוטס. כלום לא היה להם בראש חוץ מהפטריוטס. פטריוטס, בריידי, שלג, בליצי'ק, סינדרלה, גאונות. וכשסופסוף נבנתה שם הקבוצה שתוכל לפטריוטס, קרה המוזר מכל: אינדיאנפוליס הפסיקה להיתקל בניו אינגלנד (חוץ מעונה אחת שבה הקולטס זכו באליפות). פתאום היא קיבלה יריבות כמו פיטסבורג או סן דייגו או ניו אורלינס ולא ידעה מה לעשות מולן. אני לא מדבר כאן מקצועית. אני מדבר ברמה המנטלית: אינדיאנפוליס, במשחקי ההפסד שלה בפלייאוף, נראתה קבוצה כבויה. לא היה שם אלמנט פטריוטי שידליק אותה.
3. במהלך הפגנות הכת, הורמו שם שלטים שדרשו להציב את פייטון מאנינג בראש רשימת הקוורטרבקים הגדולים של כל הזמנים. אני מאמין שהם צודקים, מאנינג הוא הקוורטרבק הגדול בכל הזמנים של העונה הרגילה. השנה חל שיפור מסוים ומאנינג הצליח לשחק היטב גם בשני משחקי הפלייאוף (קצב התקדמות שמבהיר שב-2017 מאנינג ייתן סופרבול ממש טוב). מאנינג של הפלייאוף הוא ראי של המספרים שלו. כתבתי מוקדם יותר השנה שמאנינג לא ישחק יותר משני משחקים בפלייאוף הזה. באופן מוזר, צדקתי.
4. הסופרבול הציב פער משמעותי בין טום בריידי לבין פייטון מאנינג. עזבו את העונה הגדולה בהיסטוריה, שלוש האליפויות, אליפות אחת שנמנעה בגלל התפיסה הגדולה ביותר בתולדות הסופרבול. טום בריידי היה בחירת סיבוב שישי. הוא בכלל לא היה אמור לקחת חלק בויכוח הזה. פייטון מאנינג היה המיועד, הנסיך, הבחירה מספר אחת בדראפט. בריידי היה אמור להיות אחד מנושאי הכס בטקס המשיחה של המלך פייטון הראשון. אוניברסיטת טנסי לקחה אליפות שנה אחרי שפייטון מאנינג עזב ל-NFL, והמשחק הזה גורם לך לרצות לצעוק: הנסיך הוא עירום, הנסיך הוא עירום.
5. אני לא רוצה להישמע מתלהם מדי. פייטון מאנינג הוא קוורטרבק על (ואיש פרסומות מצחיק בטירוף), אבל הוא חלק, זרם ממערבולת ההייפ של הספורט האמריקאי. והמערבולת הזו קובעת שהטובים בהיסטוריה נקבעים בפלייאוף. פייטון מאנינג נתפס במערבולת הזו ונכון להיום היא שיקעה אותו במצולות.
6. אתמול התברר לי באופן מוחלט שהקונטקסט שבו משחקים בריידי ומאנינג הוא שונה בתכלית. עונת 2009 תיכנס לפנתיאון המאנינגי כעוד עונה. הארגון הרי היה יכול לתת לו לסיים עונה מושלמת ולא קירחת לחלוטין, אבל ההבדל הגדול הוא שחוץ מהרמה הכלכלית אני לא רואה את אותה המחויבות למאנינג כמו זו שהפטריוטס מפגינים כלפי בריידי. אפשר להתווכח עד לפתיחת השנה הבאה על השחצנות של בליצ'יק והדאון הרביעי שלו, אבל בעיטה מ-51 יארד? ללכת לג'וזף אדאי בדאון שלישי, דקה לסוף, על קו החמישה יארד? הריצות המגוחכות דרך האמצע בסוף המחצית? לא מגיע למאנינג משהו יותר טוב מצמד השמרנים שאימנו אותו בשנים האחרונות. לא מגיע לו מאמן התקפה שיוציא, פעם אחת לעזאזל, את כל מה שיש במאנינג?
עוד בוואלה!
7. שמעתי כמה קולות שהציעו את שון פייטון לתואר השחקן המצטיין של המשחק. פייטון יודע שלשחק קונבנציונלי נגד מאנינג זו התאבדות. הוא נתן תצוגת אימון מרשימה ופשוט החליט להתאבד בתנאים שלו. הוא נתן למאנינג לזרוק, נתן לקו ההתקפה שלו חצי שלם להוכיח לו שהם יכולים לתת לדרו בריס זמן ובחצי השני הוא נתן לבריס לתפור את הקולטס. הוא ערער פעם אחת על החלטת השופטים והרוויח שתי נקודות, וכמובן, בעיטת הצד בתחילת החצי השני. אבל אני חושב שפייטון קנה את הביטחון של הקבוצה שלו בסוף החצי הראשון. פייטון, בהחלטה השגויה היחידה שלו במשחק, נכשל בדאון הרביעי ואז הוא שיחק עם השעון בצורה מושלמת: מצד אחד הוא לא נתן למאנינג מספיק זמן להכות, מצד שני הוא התחיל לקרוא לפסקי זמן שאמרו לשחקנים שלו: ויתרתי על שלוש הנקודות על קו אחד היארד, כי ידעתי שאנחנו מסוגלים לשער שדה בכל מקרה. אני חושב ששם השתנה המומנטום של המשחק, קצת אחרי שההגנה של הקולטס עצרה את הסיינטס בדאון רביעי (ביחס לבעיטה, הבועט היה רוקי שמעולם לא בעט בעיטת צד במשחק רשמי וניסה בעיטת צד באימון בפעם הראשונה בחייו לפני פחות משבועיים. אפשר לקרוא למטה את התיאור המצוין של פיטר קינג על ההחלטה על בעיטת הצד ואיך הכדור התגלגל משם)
8. אבל פייטון הוא לא השחקן היעיל וגם לא דרו בריס, למרות המספרים המפלצתיים. כדי לקבוע את השחקן המצטיין אני שואל שאלה אחת: האם הסיינטס היו במשחק הזה בכלל בלי הרגל של גרט הארטלי ושוב ושוב אני מוצא את עצמי עונה שלא.
9. ועוד מילה טובה גם לג'ונתן וילמה. רגע נוסף שבו התהפך המומנטום הייתה החטאת ה-51 יארד של מאט סטובר, אבל וילמה היה האחראי הישיר לניסיון הזה. בדאון השני הוא עצר את אדאי מאחורי קו ההתנגשות ובדאון השלישי הוא ירד שלושים יארד במורד ההגנה כדי לסכל ניסיון מסירה של מאנינג.
10. ומילה טובה באופן כללי. אני שומע תלונות על איכות המשחק, על העובדה שלא היה פיצוץ, שההתקפות היו ככה. בפוסט החי אתמול קלטתי, קצת לפני הסוף, שראינו פוטבול מושלם כמעט, ועוד בסופרבול. כמעט בלי טעויות, כמעט בלי עבירות, בלי טעויות שיפוט.
עוד בוואלה!
11. במשך עונה שלמה נערך דיון על הגנת הריצה החלשה של אינדיאנפוליס. בשלושת משחקי הפלייאוף הקולטס עצרו את הריצה (פעמיים נגד קבוצות הריצה הכי טובות בליגה). זה דווקא קוורטרבק ברמה של בריס שהראה לקולטס איפה נקודת התורפה של ההגנה הזאת.
12. ונסיים בבריס. הסיפור של בריס סופר כבר מיליון פעמים (והחלק המספר ביותר בו הוא העובדה שפציעת הכתף החמורה שלו אירעה במשחק האחרון של 2005, משחק חסר חשיבות שבריס עדיין החליט לקפוץ בו על כדור אבוד). אבל מה שתפס אותי בבריס היה פריים שהבמאי של CBS השאיר על המסך שניות ארוכות, מלווה באלם מוחלט של השדרנים. בריס אחרי הזכייה, כל העולם מרוכז סביבו ועליו. הוא מחזיק את בנו בשתי ידיו, לאוזניו של הבן אוזניות ענקיות ושחורות שאמורות לשמור עליו מפני הרעש העצום. ובריס בוכה בלי שליטה. אחד הפריימים הכי יפים של ספורט ובכלל שראיתי בחיי.
עוד בוואלה!
