לברוח מהמציאות לשבועיים

לפני קצת יותר משנה הפסיד צביקה שרף בשני גמרים בטווח של חודש. הראשון היה לגיטימי: צסק"א מוסקבה היתה קבוצה טובה יותר ממכבי תל אביב, שמראש לא ממש היתה אמורה להגיע לגמר היורוליג. השני, הכל מלבד לגיטימי: סל ניצחון ענק של מאליק דיקסון גנז מהצהובים אליפות מקומית נוספת, ובכך גם את מקום עבודתו של שרף עצמו. אלא שדווקא אחרי הטראומות הללו, הצליח שרף להוציא את נבחרת ישראל מסיטואציה קשה במיוחד במוקדמות אליפות אירופה, ועם שני ניצחונות גדולים על בוסניה וצ'כיה בתוספת עזרה הכרחית מנבחרות אחרות, העפיל לאליפות בלי שנזקק למשחקי ההזדמנות האחרונה – לראשונה מזה שש שנים.

וכעת, רגע לפני אליפות אירופה השמינית שלו, וגם כשהוא כבר בן 58, שרף נראה מתוח, שלא לומר נרגש. באימוני הנבחרת עדיין ניתן לראות אותו גוער בשחקנים, בדרך כלל עם חיוך קטן מיד אחר כך. "אני מרגיש טוב, אני עובד על עצמי וחי את המשחק. אני מרגיש כמו באליפות הראשונה, רק עם יותר ניסיון", אומר השבוע מאמן הנבחרת בראיון מיוחד לוואלה! ספורט. "ביום שלא אתרגש בטירוף, לא אאמן".

- בשנה שעברה דובר על כך שעדיף שמאמן הנבחרת יאמן במקביל גם קבוצה כדי לא לאבד מהחדות שלו. אתה חושב שאיבדת חדות?

"אני רוצה לאמן קבוצה, וארצה לאמן גם בשנה הבאה, אבל יש לי בעיה - אני לא יכול לאמן כל קבוצה: גם בארץ היו לי הצעות שלא לקחתי אותן. אהיה בקבוצה בה יאפשרו לי לאמן בדרך שלי, עם העקרונות שלי, אבל אני לא פוסל שום קבוצה באף מקום. אני עושה דברים אחרים כדי שישמרו אותי בכושר: ראיתי כמעט כל משחק ליגה בארץ ואת כל משחקי היורוליג; נסעתי לפיינל אייט האיטלקי, הפיינל אייט של היורוקאפ והפיינל פור של היורוליג; אני נמצא בכדורסל 24 שעות". ועדיין, אם יש כאלה שמערערים בקשר של שרף לכדורסל, למאמן הנבחרת תשובה פשוטה: "שיערערו".

- ובכל זאת, המאמן הלאומי ושני עוזריו לא אימנו קבוצה בשנה האחרונה, איך אתה מסביר את זה?

"גם אני וגם רוני בוסאני וארז אדלשטיין מאמנים טובים ובכירים שיכולים להוסיף, כמו גם מולי קצורין, אריק שיבק ודייויד בלאט. מלבד מכבי ת"א, ליגת ווינר, עם כל הרעש ויחסי הציבור שעושים לה, פגעה במאמן: קבוצות לא רוצות לשלם למאמנים בכירים או לתת להם את המעמד אותם הם צריכים. קבוצות לא רוצות לשחק בגביע אירופה, קבוצות לא רוצות שתהיה דרך אימונים מקצועית - כולל אימוני בוקר ויציאות למחנות אימונים לפני תחילת העונה. זו המציאות שלנו".

אל המציאות הזאת ששרף מדבר אליה עוד נחזור. יש לו פה מלא על הענף אותו הוא כל כך אוהב. אלא שלפני כן יש את אליפות אירופה – הזדמנות לשבור את המציאות הקיימת, או לפחות לברוח ממנה לשבועיים, שלושה. "עד לרגע זה אנחנו עושים עבודה מאוד רצינית, השחקנים באמת משקיעים מעל ומעבר", הוא אומר על תקופת ההכנה, ומציין כי השבועיים שנותרו עד פתיחת האליפות ישמשו בעיקר לשמירה והעלאת הכושר, וכן ולסידורים והתאמות אחרונות.

כאחד שמכיר היטב את הכדורסל האירופי, שרף לא מתרגש מהתוצאות של הנבחרות היריבות, ומשתדל לשים אותם – ולמעשה, גם אותנו – בפרופורציות. "צריכים להיות מאוד זהירים, ולא להסיק מסקנות בעניין ההתקדמות של נבחרות אחרות לעומתנו. בניגוד לנו, משחקי האימון של הנבחרות האחרות הן לא חיים ומוות; כשליטא מפסידה 30 הפרש לספרד, לא עושים ועדת חקירה. הדברים הם לא שחור ולבן".

זו תהיה אליפות אירופה השמינית של שרף, אף אחד לא יודע יותר טוב ממנו שאחד האלמנטים המרכזיים בטורנירים מסוג זה הוא המומנטום. "תוך שבועיים הרבה דברים יכולים לקרות, וגם תוך כדי הטורניר הרבה דברים יכולים לקרות", הוא מודה, ואומר שיש לו רגש לדברים האלה. "סל לפה או סל לשם יכול לקבוע אליפות שלמה. בשביל זה אני חי את הנבחרת: מרגע ההכנה התנתקתי כמעט מכל הדברים האחרים, ואני מתעסק בנבחרת 24 שעות ביממה".

במסיבת העיתונאים שנערכה בתחילת הקמפיין, לא פחד שרף לחשוף את חלומו: העפלה שנייה לאליפות העולם, אחרי שעשה זאת ב-1986. כדי לעמוד במטרה הזאת תצטרך ישראל לסיים באחד מששת המקומות הראשונים באליפות הקרובה, הישג שהיא רשמה רק פעם אחת ב-24 השנים האחרונות. גם עמוק בתוך ההכנות השאיפה של שרף נשארת בעינה, אפילו שהוא חולק אותה עם עוד עשר נבחרות לפחות. "כולם מדברים על הישגים, וזה לגיטימי. רק שש או שבע נבחרות יגיעו לאליפות העולם. יש לנו את החומר לעשות את זה למרות ההגרלה הקשה, אני מקווה שנעמוד בזה".

כששרף הצהיר על אותן מטרות היה לו את עמרי כספי בסגל. כעת, אחרי שהפורוורד של מכבי ת"א בעונה החולפת הפך לישראלי הראשון ב-NBA, כספי הבהיר בפני שרף כי ברצונו להילחם על מקומו בסגל של סקרמנטו, גם על חשבון אליפות אירופה. "הנבחרת היא לא של אבא שלי ז"ל. הנבחרת היא נבחרת ישראל, ועמרי החליט מה שהחליט וזה לא פגע ביחסים הטובים שיש בינינו. בנבחרת לא מחתימים על הסכמים, ניסינו לעשות כל מה שיכולנו, ולא ניתן היה לעשות יותר כדי להשאיר אותו פה. הדלת של עמרי לנבחרת פתוחה".

אלא שבניגוד לדלת הפתוחה שנשארה לכספי, עבור שחקנים רבים אחרים - אפיק ניסים, שרון ששון ואיציק אוחנון, לדוגמא – הרכבת עזבה את התחנה. "הנושא שלהם שונה. עושים פה עוול כשמכניסים את איציק אוחנון, אפיק ניסים ושרון ששון לאותה משבצת. כל אחד זה סיפור בפני עצמו. אפיק ניסים זומן שלוש פעמים, הוא לא רוצה להיות בנבחרת", קובע שרף. "הוא צלצל למאמן הלאומי ואמר שהוא רוצה לבוא? אם הוא רוצה להיות פה, זה הדבר ראשון שהוא היה צריך לעשות. למה המאמן או האיגוד צריכים לרדוף אחרי השחקנים?"

מלבד החסרונות המדוברים, שחקן נוסף שיחסר לנבחרת הוא מאיר טפירו, שפרש הקיץ אחרי שנים רבות בכחול-לבן. גם בנושא זה מאמין שרף שלא ניתן היה לעשות דבר מעבר למה שכבר נעשה. "זה מצב שקורה אחד להרבה מאוד שנים, שרכז כזה בכיר פורש". שרף ממהר לבטל את הטענות שמא היה עליו להכין אלטרנטיבה לטפירו, ועבורו הוואקום לא קיים. "כשמאיר החליט לפרוש, והוא עשה את זה בדרך הכי טובה בעולם, אז נהיה צ'אנס לתפוס את גופיית הרכז הראשון של הנבחרת, וזו תחרות בריאה מאוד. חבל שיוגב אוחיון נפצע. ברור שאיך שלא תהפוך את זה, לגל מקל, מורן רוט ויובל נעימי, יש חמישה משחקים בנבחרת הלאומית. מהדור הוותיק יותר היה לנו את דרור חג'ג', אבל הוא החליט לפרוש מהנבחרת".

על אף תפקידו, שרף נשמע מעט מיואש מהניסיונות לשנות את המצב אותו תיאר בתחילת הכתבה, למרות שמבחינה מקצועית הוא ממשיך לנסות ולכוון מאמנים צעירים. "אני עוזר לכל אחד שפונה אליי. ארגון המאמנים לא יכול לקבוע ליו"רים מליגת העל את מי למנות וכמה לשלם לכל מאמן. איגוד הכדורסל לא אחראי על ליגת העל, ובמנהלת אין לי מעמד. המנהלת יצרה מצב שאין לאף איש מקצועי אמיתי מילה שם, אז 12 בעלי הקבוצות הם הקובעים. ברור שצריך אנשי מקצוע שם, אבל במנהלת מזלזלים באנשי המקצוע".

על עתיד הכדורסל הישראלי שרף חושב לא מעט. "ברור שיש חוסר בשחקנים צעירים בעמדות הגבוהים שמתדפקים על שערי הנבחרת. שחקנים לא מגיעים לפוטנציאל שרצינו, ויש גם חוסר הצלחות של הנבחרות הצעירות בקיץ הזה, וזאת לא אחריות שנפתרת בלחיצה על כפתור; זה תהליך ארוך ומובנה. לפני הקיץ הזה קמה ועדה שהייתי חבר דומיננטי בה, והקמת האקדמיה באה בעקבות זה. האקדמיה, למרות שאנשים מנסים לשים לה רגליים ולפגוע בה, תיתן תוצאות בעוד חמש שנים. אתה לוקח ילד בן 14 או 15, הוא יגיע לנבחרת רק בגיל 20, במקרה הטוב. אין פה החלטות שקורות בדקה. בישראל רוצים פתרונות קסם, ואני לא מכיר פתרונות קסם".

גם לשחקנים הצעירים שרף מנסה לייעץ. לאחרונה אפילו ניסה למנוע את הליכתם של כרמל בוכמן ונמרוד טישמן למכללות. "ייעצתי לבוכמן ולטישמן לשחק בליגה השנייה, ורק במידה ויתרחשו מספר התרחשויות, שיילכו למכללה. אני חושב שאפשר להגיע לרמות הגבוהות של אירופה ול-NBA בלי מכללות: קטש, כספי, ליאור אליהו והלפרין הגיעו לשם בלי, וגל מקל עם. דורון שפר ונדב הנפלד נסעו וחזרו באותה רמה. הם היו מגיעים בכדורסל הישראלי לאותם הישגים גם בלי המכללה. אבל יש פה בעייתיות לילד ישראלי שגומר היום את גיל הנוער ואין לו מה לעשות. בכל המדינות האחרות ובכדורסל הישראלי של פעם, הילדים שיחקו בליגה לנוער ושיחקו בקבוצות בוגרים בליגה השלישית או השנייה, ובשנים האחרונות זה נעלם מהענף", אומר שרף, ומוסיף שהמטרה היא להשיב את המציאות ההיא דרך תקנות חדשות, אבל "יש פה התמודדות מול אינטרסים שונים ומשונים, מחשבות שונות ומשונות. צעקנות כזאת ואחרת שאין בה שום דבר. זו מדינתנו, כאן אנחנו חיים, וכאן גם נמות".

בשבעה בספטמבר יפתח שרף את אליפות אירופה במשחק קשה מול קרואטיה. אם יחזור עם הישג משמעותי ועלייה לאליפות העולם, סביר להניח שהוא ידריך את הנבחרת גם בשנה הבאה, בטורקיה. אלא שגם שרף יודע שכישלון (קרי: הדחה בסיבוב הראשון), וייתכן ולא הוא יהיה זה שינסה להצעיד את הנבחרת לאליפות אירופה נוספת דרך משחקי המוקדמות. "זו אליפות אירופה השמינית שלי, אני המאמן עם הכי הרבה הופעות באליפויות אירופה מכל המאמנים של ה-16 נבחרות, אבל פה לא יודעים לכבד את זה", הוא אומר. אם זה היה תלוי בצביקה שרף – האיש שכל כך אוהב את הכדורסל הישראלי ורק רוצה לתקן אותו, אתם כבר יודעים את התשובה לשאלה הבאה. "אמשיך כמה שאוכל, כמה שאהיה טוב וכמה שעוד ירצו אותי".