הקוסם

במעמד הר סיני היה לי שלשול
בפלישה לנורמנדי קיבלתי ביטול
בפסטיבל וודסטוק הייתי שוטר
וכשפגשתי אותך אחזת בחבר...

כך נפתח שירו הנפלא של המשורר העלום ד"ר סוויידר, המתאר בין השאר את תחושת ההחמצה והפספוס של אלו שהגורל הציב אותם ברגע האמת בצד הלא נכון של המתרס. תחושה זו מוכרת היטב לאוהדי הספורט ברחבי העולם, שנתקלים כל חייהם במכות ואתגרים מהסוג המוזכר לעיל, כשרק חוסר מזל גורם להם לפספס את המאורע ההיסטורי ומונע מהם להעריך אותו בצורה הראויה. רחמיי על אוהדי נבחרת אנגליה, למשל, שעד היום מסתכלים על הסלאלום של מראדונה ב-86 ומזהים רק את החורים בהגנה; רחמיי על אוהדי יוטה ג'אז, שהם כנראה חובבי הכדורסל היחידים בעולם שלא יכלו להתמוגג מהיכולת של ג'ורדן בשנות ה-90; רחמיי על אוהדי ריאל מדריד, שמביטים בליאו מסי מלהטט על הקווים וסבורים באמת ובתמים שמדובר בשטן; וכמובן שרחמיי על אוהדי בוסטון סלטיקס בשנות ה-80, שהביטו בשנאה על הלייקרס הנפלאים, ורק ייחלו לכישלון של אחת מקבוצות הכדורסל המדהימות אי פעם.

רק לעתים נדירות מגיע הספורטאי שמצליח לבטל את התחושה הזאת וגורם גם לאוהדי היריבה להתעלות על רגשות האיבה. קשה לשכוח את אוהדי ריאל הבודדים שנעמדו על רגליהם בסנטיאגו ברנבאו ומחאו כפיים לשערים של רונאלדיניו בסופר קלאסיקו; זכורים היטב אוהדי בית"ר שלא יכלו להשתלט על התסכול והריעו ממושכות למספרת של ראובן עטר בטדי; וגם אני, כמו רבים אחרים, זוכר איך בתור אוהד בוסטון של שנות ה-80 פשוט לא הצלחתי לשנוא את ארווין מג'יק ג'ונסון, על אף ניסיונותיי הנואשים, וזאת על אף שהוא התעלל בנציגיי וגרם לי באופן ישיר לאין ספור מפחי נפש ואכזבות. מתברר שיש ספורטאים שפשוט אי אפשר לשנוא, אפילו כשהם יריביך המושבעים ביותר.

אין לזה שום קשר ליכולותיו המקצועיות. אלוהים יודע כמה ספורטאים דגולים תיעבתי בחיי, או כמה ביצועים ספורטיביים מופלאים ביטלתי בהינף יד ("סתם גול") רק מפני שנעשו מול קבוצתי האהובה; אבל במג'יק היה טמון קסם מיוחד, קסם חד פעמי שהעניק לו את כינויו המחייב. נדמה שייחודו של ארווין הצעיר היה טמון בחיוך הנצחי שהתנוסס על פניו, ששידר עד כמה הוא אוהב את המשחק וכמה הוא נהנה מכל רגע שלו על המגרש, חיוך רחב ומלא חיים שגרם לו לזרוח גם כשהיה מוקף בכוכבי העל של תקופתו.

ב-NBA של ימינו, בתקופה בה הליגה נשלטת על ידי צעירים מיליונרים ושחצנים, קשה להאמין שלא מזמן נצץ בה כוכב שהצליח לבלוט מעל כולם, אך עדיין הקפיד לשמור על ספורטיביות והגינות, ותמיד התעקש להישאר צנוע. נדמה שאת שיאו של הקסם המג'יקי ניתן היה לחוש בפעם הראשונה בקריירה שלו שהיה מעורב ב"שערורייה", כשהצהיר שנדבק באיידס, כיון שגם אז הצליח מג'יק לשמור על תדמית נקייה וטהורה, וזאת על אף שלמעשה הודה בפומבי כי נאף והתהולל. שוב התברר כי יש ספורטאים אצילים שנעלים מעם, שמעידותיהם מתקבלות בהבנה ובחמלה, וכמו הילד האהוב, שתמיד יודע לשלוף חיוך קסום ברגע הנכון, פשוט אי אפשר לכעוס עליו. נדמה שהיום, 18 שנה אחרי שהצהיר כי נדבק במחלה ופניו החייכניות עדיין בריאות ומלאות חיים, הקסם ממשיך לעבוד במלוא אונו.

אך כמובן שיהיה זה עוול להלל רק את אישיותו הכובשת, ולהתעלם מיכולותיו ככדורסלן. בימים ההם, לפני שכל סנטר בפוטנציה התעקש לשחק כפורוורד, כדורסלן בגובה 2.06 מ' שמצליח לכדרר נחשב לפאטה מורגנה, וגם היום קשה להאמין באיזו טבעיות האיש הגדול הזה שלט בכדור, איך חתך את המגרש עם צעדיו הענקיים, איך התעלה מעל לחוקי הטבע ולא נראה אפילו לרגע גמלוני או מסורבל, איך ידיו הארוכות "היו מהירות יותר מהעין", כדברי הפרשנים. כמה הולם הכינוי "שואו-טיים" להצגה שהנהיג מג'יק עם הלייקרס, כשהוא וחבריו, לבושים בצהוב נוצץ, הפכו את הכדורסל לחגיגה בלתי נשכחת, כזאת שרק אנו, חובבי הסלטיקס, התעקשנו לסלוד ממנה.

אך כאמור, מג'יק התעלה מעל קונספציה, ואישיותו ביטלה כל הנחה מוקדמת. גם כשהביס אותנו, גם כשקלע מולנו סלי ניצחון בזריקת וו, גם כשהתעלל בשחקנינו עם עינו העקומה ומסירותיו המופלאות - מג'יק גרם לנו להבין שמעבר להיותנו אוהדי קבוצה מסוימת, לפני הכל אנו חובבי כדורסל, והזכיר לנו שאי שם בעולם ישנם יחידי סגולה שקסמם יכול לבטל כל זכר לאיבה.